רע"א 5288/07דוד נפטי בשם עזבון בנימין ושולמית נפטי ז"ל נ. באר טוביה מושב

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' זפט) מיום 7.5.07, אשר דחה את בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני לפינוי בית מגוריו שבמשק 64 במושב באר טוביה (להלן: הנכס ), עד למתן פסק דין בבקשתו לביטול פסקי משקם מיום 2.12.01 ומיום 11.1.05.

2.

ביום 2.12.01, ניתן פסק משקם חלקי (עו"ד ליאורה סבירסקי), לפיו חויב עיזבון הוריו המנוחים של המבקש (להלן: החייבים ), לשלם למשיבה 1 (להלן: האגודה ), סך של כמיליון וחצי ₪. במסגרתו, הורתה המשקמת ליורשים

– המבקש ואחותו – אשר באו מכוח צו קיום צוואה בנעלי הוריהם, להודיעה בתוך 21 יום כיצד ברצונם להסדיר את החוב לאגודה. האחות פנתה בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בבקשה לביטול הפסק. ביום 20.4.04, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הבקשה (ה"פ 456/02, מפי כב' השופטת ה' גרסטל).

3.

בעקבות הליך זה, נדחו הדיון וההחלטה באשר לאופן פירעון החוב עד ליום 11.1.05. במועד זה, ניתן פסק משקם חלקי נוסף, לפיו חויב העיזבון לשלם לאגודה סך של כ- 1,900,000 ₪ בתוך חודשיים, ומונה כונס נכסים. בשלב זה, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק המשקם הנוסף. ביום 26.5.05, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה (ה"פ 365/05, מפי כב' ס' הנשיא ר' שטרנברג-אליעז). בפסק הדין, ציין בית המשפט, בין היתר, כי פסק המשקם החלקי מיום 11.1.05 לא בא לחדש דבר שלא נקבע בפסקי משקם קודמים, החל בשנת 1995, אלא הוא נועד להשלימם תוך קביעת חיוב אופרטיבי ועל מנת שניתן יהיה לממש את החוב באמצעות הכונס שמונה. המבקש לא השלים עם פסק הדין, והגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור. ביום 12.9.06, נדחתה בקשתו (רע"א 6153/05, מפי כב' השופט ס' ג'ובראן). בהחלטה זו, ציין בית המשפט כי הבקשה אינה מגלה שאלה משפטית חשובה החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים ואינה מגלה היבט של עיוות דין, ועל כן אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. בית המשפט הוסיף כי גם לגוף הבקשה אין בה ממש, וזאת, בין היתר, לאור פסק דינה של כב' השופטת גרסטל מיום 20.4.04, ובשל כך שהמבקש אינו בעל הזכויות בנחלה, מאחר שבשנת 2000 הוא חתם על כתב ויתור על זכויותיו בנחלה לטובת אחותו.

4.

ניתן היה לחשוב שבכך באה הפרשה לידי סוף, אלא שבחלוף כשבעה חודשים מיום דחיית בקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון, ביום 18.4.07, פנה המבקש בבקשה נוספת לביטול פסקי המשקם מיום 2.12.01 ומיום 11.1.05.

בבקשה זו, לא טרחו המבקש ובאי כוחו להזכיר את דבר קיומם של ההליכים הקודמים שנוהלו בבתי המשפט באותו עניין, ועתרו, כאילו המדובר בבקשה מקורית וראשונה, לביטול פסקי המשקם בעילות של "עושק, מרמה וטעות גלויה על פני הפסק" (ה"פ 499/07). במסגרת תובענה זו, הגישו המבקשים את בקשתם נשוא בקשת רשות ערעור זו, למתן צו מניעה זמני כנגד מימוש הנכס. מכוחה, זכו המבקשים אף לצו מניעה ארעי.

5.

בהחלטה הדוחה את הבקשה לצו המניעה הזמני, ציין בית המשפט קמא כי כל העובדות הנטענות בהמרצת הפתיחה החדשה, באשר למהימנות הנתונים עליהם התבססה המשקמת בהחלטותיה, היו ידועות למבקש או להוריו בתקופה בה ננקטו ההליכים המשפטיים לביטול החלטות המשקמת, וככל שלא נטענו במסגרת זו, אין ליורשים להלין אלא על עצמם. נמצא איפוא, כי יורשי החייבים מיצו את ההליכים הקבועים בסעיפים 28 ו- 29 ל חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי , התשנ"ב-1992 (להלן – חוק הסדרים במגזר החקלאי ), ואין להזדקק לתובענה הנוכחית. כן ציין בית המשפט כי המבקש ויתר בשנת 2000 על זכויותיו בנחלה לטובת אחותו, וכי נוכח התקופה הארוכה שבה נמשכים ההליכים המשפטיים למימוש זכויות האגודה כלפי החייבים, אין מקום לעיכוב נוסף של הליכי המימוש. עוד, העיר בית המשפט כי השמטת הפרטים בידי המבקש אודות ההליכים המשפטיים הקודמים שננקטו לביטול החלטות המשקמת, מצדיקה אף היא את דחיית הבקשה.

6.

לפני, טוען המבקש כי החלטתו הנדונה של בית המשפט קמא שלא להיענות לבקשה לצו מניעה זמני בטעות יסודה. ההחלטות השיפוטיות הקודמות שניתנו, עניינן בטענות מסוימות שהועלו כנגד פסקי המשקם. הבקשה הנוכחית מעלה טענות חדשות – שלא הועלו, וממילא לא נדונו או הוכרעו במסגרת ההליכים הקודמים – בדבר קנוניה של בנק הפועלים וועד המושב אשר הונו את הורי המבקש, כמו גם את חברי האגודה האחרים, לשאת בחובות האגודה בניגוד לחוק הסדרים במגזר החקלאי. קנוניה זו, לפי הטענה, צריכה להוביל לבטלות הסכם בין בנק הפועלים וועד המושב (להלן: " הסכם המעטפת "), אשר אושר על-ידי משקמת (עו"ד פרונט) בשנת 1994, ושעל יסודו נקבע חובם של החייבים בפסקי המשקם שביטולם מתבקש עתה. לטענת המבקש, העובדות העומדות ביסוד התובענה החדשה, נודעו למבקש במלואן רק בדיעבד, ולאחר ניהול ההליכים לביטול פסקי המשקם האמורים.

כן מציין המבקש כי הוא מעולם לא ויתר על זכויותיו בנכס, וכי בהליך שהסתיים לאחר מתן ההחלטה נשוא בקשה זו, בוטל, לבקשת המשיבה ובהסכמת המבקש, רישום הנחלה על שם האחות, והושב רישומה על שם החייבים אשר המבקש הוא יורשם. על כן, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, יש למבקש זכויות בנכס ויש לו מעמד להגיש בקשה לביטול פסק המשקם בעניינו. לבסוף, מציין המבקש, כי ההחלטות השיפוטיות שנשמטו מהמרצת הפתיחה החדשה אינן רלוונטיות, מאחר שטענת התרמית המועלית עתה ממילא לא נדונה בהן, וכן כי באי כוחו הם שהחליטו על חוסר רלוונטיות זו ועל השמטת הפרטים.

במישור מאזן הנוחות, טוען המבקש כי מאחר שהמדובר בפינוי בית מגורים, ומאחר שפינוי הנכס יגרור עמו הפסד זכויות נוספות ששוויין עולה בהרבה על סכום החוב, הרי הוא נוטה בבירור לטובתו.

7.

דין הבקשה להידחות על הסף, בלא שנדרשת תשובה.

כלל הוא כי, לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד, סיכויי התביעה העיקרית או למצער – האם עומדת שאלה רצינית לדיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני, מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי – האם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנילווים לתביעה העיקרית עלול אי מתן הצו להסב נזק גדול יותר למבקש מכפי הנזק העלול להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו. בדיקת קיומו של התנאי הראשון נעשית באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית; בחינת התנאי השני היא, בעיקרה, מעשה של איזון אינטרסים ובענין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים למתן הסעד הזמני מתקיימים יחסי גומלין. ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. באופן דומה, במצב שבו נראה, על פני הדברים, כי התביעה היא תביעת סרק, הרי שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעברו של המבקש (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' יצחק אמר , פ"ד נו(1) 529).

8.

סיכויי התובענה העיקרית אינם טובים. כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, נראה, על פני הדברים, כי יורשי החייבים מיצו את ההליכים המשפטיים לבחינת פסקי המשקם בהליכים הקודמים ומדובר כאן בחזרה על ההליכים שכבר נתמצו, בלא תכלית ובלא סיכוי. בית המשפט ציין עוד כי למבקש אין זכות בנחלה והוא נקט בחוסר תום לב בכך שהשמיט מהתובענה התייחסות להליכים הקודמים שננקטו לביטול החלטות המשקמת.

9.

משמדובר, לכאורה, בהליך סרק, שוב אין משקל רב לשיקולי מאזן הנוחות. עם זאת, למעלה מהנדרש אציין, כי בנסיבות העניין אף מאזן הנוחות אינו נוטה באופן ברור לטובת המבקש. אכן, פינוי בית מגורים הינו מהלך לא קל מבחינת יכולת החזרת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיומו של צו פינוי מבית מגורים אינו בגדר נוסחת קסם המובילה באורח אוטומטי למתן סעד זמני בכל עניין ובכל מצב. בעניין הנדון, יש ליתן משקל לכך שההליכים לגביית חובה של האגודה החלו לפני כשתים-עשרה שנים; פסק המשקם החלקי הראשון, שקבע את גובה החוב, ניתן לפני קרוב לשש שנים; עתה, חלפו כשנתיים וחצי מאז ניתנה ההחלטה על מינוי כונס נכסים, וחרף זאת, הליכי המימוש טרם יצאו לדרכם. העיכובים נבעו ברובם מהליכים שונים שיזמו המבקש ואחותו, אשר בחלקם היו הליכים שסיכוייהם לא היו טובים. במעבר הזמן, הנזק הנגרם לאגודה מאי גביית החוב הולך ונצבר. בנסיבות אלה, נוכח התמשכות הליכי הגבייה במשך שנים, הנובעת, בין היתר, מהתנהלות המבקש, ולאור ההחלטות השיפוטיות המאשרות את פסקי המשקם ואת החוב שנקבע בגדרם, עיכוב נוסף בהליכי המימוש והגבייה אינו מוצדק.

10.

קשה לסיים החלטה זו בלא להתייחס להתנהלות המבקש אשר נמנע מלפרט בפני בית המשפט קמא את פרטי ההליכים המשפטיים הקודמים בהמרצת הפתיחה ובבקשה לסעד זמני. כבר נפסק לא אחת, כי על בעל דין חלה חובת תום לב בדרך התנהלותו הדיונית בבית המשפט. כפי שצויין בבש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון , תק-על 2005(2) 4580 (בפסקה 10):

"תורת תום הלב קנתה לה שביתה בכל ענפי המשפט האזרחי. היא היכתה שורשים במשפט המהותי. היא מתפרשת כיום גם על פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני: עיקרון תום הלב חל בסדרי הדין. חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב. עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי , פ"ד לה(3) 449, בעמ' 462-461; ע"א 207/83 ועד הנאמנים לנכסי ההקדש המוסלמי בתל-אביב-יפו נ' יוסי חברה להשקעות בע"מ , פ"ד מב(2) 369, בעמ' 376-375; ע"א 5052/92 שיק נ' מטלון , תק-על 94(3) 2119; על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו , פ"ד נח(4) 55, בעמ' 74; רע"א 11183/02

כלפה נ' זהבי , פ"ד נח(3) 49, בעמ' 52; ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ (בניהול מורשה) נ' נחום , תק-על 2005(1) 5078, פסקה 8; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט), בעמ' 47). חובת תום הלב הדיוני נגזרת מאופיו של ההליך הנוגע בדבר, ומטיב הנושא הנדון בו".

אכן, " כלל בסיסי הוא במסגרת פנייה לבית המשפט, כי על בעל דין לפרט בפנייתו את כלל הנתונים הרלוונטיים לצורך ההחלטה השיפוטית, בין אם הם מיטיבים עמו, ובין אם הם מרעים עמו. על אחת כמה וכמה כך הדבר, כאשר הוגשה בעבר בקשה בנושא זהה, והיא נדחתה על-ידי בית המשפט בהרכב אחר. אי אזכורו של הליך קודם כזה גובלת בחוסר תום לב דיוני ניכר, משהיא מצביעה על ניסיון להסיח את דעת בית המשפט מעובדה חשובה העשויה להשפיע באופן מכריע על שיקול דעתו השיפוטי " (רע"א 9200/06 אליהו רזין נ' Bea Hotels N.V , תק-על 2006(4), 3498). דברים אלה הולמים, למרבה הצער, גם את העניין הנדון. ההסברים שניתנו מטעמו של המבקש להשמטת הפרטים בעניין ההליכים הקודמים שהתנהלו בנושא התובענה אינם יכולים לעמוד. לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא, כי גם בהתנהלות זו יש כדי להצדיק את דחיית הבקשה לצו זמני.

11.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה לרשות הערעור נדחית. עימה נדחית גם הבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה עמה.

12.

מאחר שלא נתבקשה תשובה מהמשיבים, לא ינתן צו להוצאות לזכותם. עם זאת, נוכח אופי הבקשות ומועד הגשתן המאוחר בהתחשב במועד הפינוי שנקבע, ישלם המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪.