רע"א 6368/17 מייזלס ווילאם יהושע נ. חיים אלעזר סמט

לפנַי בקשת רשות ערעור ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' טפרברג ) מיום 28.6.2017 במסגרת ת"א 23476-11-16, בגדרה צומצם צו מניעה זמני שניתן לטובת המבקשים ביום 19.6.2017.

הרקע לבקשה

1.

במוקד הבקשה עומד הסכם קומבינציה שנחתם ביום 12.8.2007 בין מבקשים 1-4 לבין משיבים 1-4 (להלן: הסכם הקומבינציה או ההסכם ), בנוגע לנכס שברחוב אבינועם ילין 8 בירושלים (להלן: הנכס ), הידוע כחלקה 77 בגוש 30083. מדובר בבניין מגורים בין 2.5 קומות, אשר כלל שש דירות (תת-חלקות 1-6) ודירת גג (תת-חלקה 7) אליה מוצמדות כל זכויות הבניה בנכס, ואשר נקנה על ידי המבקשים ביום 21.7.2005. במסגרת ההסכם נמכרו מחצית מהזכויות בתת-חלקה 7, למשיבים. כמו כן נקבע בהסכם כי משיבים 1-4 יפעלו לבניית שמונה דירות (להלן: הדירות הנוספות ) בנכס בארבעת הקומות שיתווספו לו (שתי דירות בכל קומה), וכן יפעלו לחפירת מרתפים בו. במסגרת ההסכם גם נקבע כי הדירות הנוספות יחולקו בין הצדדים באופן שווה, כך שהמשיבים יקבלו את הקומה הראשונה שתתווסף, המבקשים יקבלו את הקומה הרביעית שתתווסף, וכל אחד מהם יקבל דירה אחת נוספת מכל אחת משתי הקומות האמצעיות.

2.

בחלוף זמן מה, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות. בשלב מסוים עלתה מערכת היחסים שבין הצדדים על שרטון, עד אשר במהלך חודש אוגוסט 2011 שלחו המבקשים הודעה למשיבים על ביטול הסכם הקומבינציה. משיבים 1-4 מצדם הגישו בתגובה ביום 15.9.2011 תביעה לאכיפת ההסכם, בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 32440-09-11). במסגרת תביעה זו גם נרשם עיקול על תת-חלקה 7 לטובתם.

3.

הצדדים נחלקו באשר להתרחשות האירועים לאחר מכן ובאשר לתוקפם של הסכמים נוספים שנחתמו ביניהם מאוחר יותר. הסכם אחד העומד בלב המחלוקת, הינו הסכם עקרונות שנחתם ביום 24.9.2012 בין מבקשים 1 ו-2 לבין משיב 1 (להלן: הסכם העקרונות ) לפיו, בניגוד לאמור בהסכם הקומבינציה, מתוך הדירות שיתווספו לנכס, רק שתי הדירות שבקומה העליונה תהיינה שייכות למבקשים, וששת הדירות הקיימות בנכס, שהיו מוחזקות עד אותה עת בידי המבקשים, יימכרו אף הן למשיבים. במסגרת הסכם העקרונות גם התחייב משיב 1 (בשם המשיבים) להעביר לידי המבקשים סך של 1,800,000 דולר, כאשר מתוך סכום זה התחייבו המבקשים לשלם סכומים שונים, וביניהם את תשלום המשכנתא בגין חובותיהם שרבצו על הנכס, את שכר טרחת עורך דינם באותה עת (משיב 8) ותשלומי מיסים.

4.

הסכמים נוספים הינם הסכמי מכר אשר נחתמו בין המבקשים לבין משיבים 9-14 ביום 2.1.2013, להעברת הבעלות על תת-חלקות 1-6 בנכס מידי המבקשים לידי משיבים אלו. במסגרת ההסכמים, אשר נחתמו על ידי משיב 8, שהיה כאמור בא-כוחם של המבקשים באותה עת, נקבע כי ההחזקה המשפטית בנכס תועבר לידי משיבים 9-14 כאמור, בתמורה לסך שנע בין 76,000 דולר לבין 302,000 דולר לכל דירה. על הסכמים אלה גם הועבר דיווח לרשויות המס (אשר נחתם על ידי מבקשים 1 ו-2 בעצמם).

5.

זמן קצר לאחר מכן, ביום 22.1.2013 נחתם הסכם נוסף בין המבקשים לבין משיבים 1-4, שהיווה נספח להסכם הקומבינציה (להלן: הנספח להסכם הקומבינציה או הנספח להסכם ). במסגרתו הצהירו המבקשים כי מכרו למשיבים 9-14 את תת-חלקות 1-6. כן סוכם במסגרת הסכם זה על מכירת חלק נוסף מהזכויות בתת-חלקה 7 למשיבים (למעט הזכויות לבניית שתי דירות בקומה העליונה, כאמור) וכי בתמורה למכירת זכויות הבניה הנוספות, ישולם למבקשים סך של 620,000 דולר. גם על העברת הזכויות מכוח הסכם זה הועבר דיווח לרשויות המס.

6.

אלא שהמבקשים עמדו על כך שהסכמי המכר הינם הסכמים פיקטיביים, והבעלות בששת הדירות הקיימות בנכס הועברה לידי משיבים 9-14 במרמה. על כן הגישו המבקשים בחודש נובמבר 2016 תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ההליך מושא בקשה זו, ת"א 23476-11-13) נגד המשיבים, במסגרתה עתרו המבקשים, בין היתר, לביטול כל ההסכמים שנכרתו עם המשיבים. כך נטען כי משיבים 1-4, באמצעות משיבים 7-8, פעלו בקנוניה לביצוע עסקאות מכר פיקטיביות; כי משיבים 9-14 אשר רכשו את הדירות בנכס הינם קונים פיקטיביים אשר קיבלו תשלום ממשיב 1 עבור השימוש בזהותם ולא שילמו תמורה בעד "רכישת הדירות" הפיקטיבית, והכל על מנת להונות את רשויות המס; כי הסכמי המכר הפיקטיביים נעשו ללא הסכמתם או חתימתם של המבקשים על הסכמים אלו, והם גם לא הביעו הסכמתם לדיווחים הכוזבים לרשויות המס שנעשו על עסקאות אלה; כי הסכמי המכר הפיקטיביים נערכו למראית עין בלבד, על ידי משיב 7 יחד עם משיב 8, וללא ידיעת המבקשים.

7.

המבקשים עמדו על כך שנקלעו למצב שבו הם חתומים על שרשרת הסכמים למראית עין או בלתי חוקיים, אשר נועדו לצורך הצגת מצג כוזב בפני רשויות המס על מנת להימנע מתשלום מיסים, ועל כן דינם להתבטל. בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי המבקשים צוין באשר להסכם העקרונות (אשר לטענת המבקשים נודע להם על אודותיו רק בעקבות כתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבים) כי הסכם זה לא נחתם על ידם. גם אם נחתם על ידי מבקשים 1 ו-2 בלבד (אשר הינם בעלי רבע מהזכויות בנכס), הדבר נעשה במרמה ומבלי שהיו מודעים לתוכן ההסכם, וממילא הם גם לא היו מוסמכים לחתום בשם המבקשים כולם.

8.

במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי בת"א 23476-11-16, הוגשה ביום 19.6.2017 לבית משפט בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבים לבצע כל פעולה ודיספוזיציה בנכס. בבקשה נטען כי המשיבים מתכוונים לבצע דיספוזיציה בנכס, וזאת כפי שעולה מבקשה שהגישו המשיבים ביום 4.5.2017 במסגרת תיק ת"א 32440-09-11 (תביעת המשיבים לאכיפת הסכם הקומבינציה כאמור), במסגרתה ביקשו המשיבים לצמצם את צו העיקול שהוטל על הנכס לטובתם, באופן שבו יתאפשר להם לרשום את מחצית הזכויות בתת-חלקה 7 על שמם. הבקשה למתן צו מניעה זמני התקבלה (כב' השופט ד' טפרברג ) באותו היום, ונקבע לה דיון במעמד הצדדים. בסופו של אותו דיון שהתקיים ביום 28.6.2017 קבע בית המשפט כי צו המניעה הזמני יצומצם, באופן שמכוחו ייאסר על המשיבים לעשות כל פעולה וכל דיספוזיציה במחצית הזכויות בתת-חלקה 7, שהן למעשה אותן הזכויות אשר עליהן עדיין קיים עיקול ולא נתבקש לגביהם צמצום צו העיקול. נקבע כי צו המניעה שניתן ביום 19.6.2017 במעמד צד אחד התבסס על הטענה כי ישנה אפשרות שהנכסים הרלוונטיים עומדים להימכר לצדדים שלישיים באופן שבו מאזן הנוחות נטה לטובתם של המבקשים. אלא שבמהלך הדיון התברר כי המבקשים עומדים על תמורה על סך של 1,800,000 דולר, ומתוך הסכום האמור ככל הנראה הועבר להם זה מכבר סך של כ- 755,000 דולר, כאשר אין חולק כי המבקשים לא החזירו סכום זה למשיבים. עצם קבלת סכום זה מעיד לכאורה כי אין מחלוקת אמיתית בשאלת קיומה של עסקה, כי המבקשים הסכימו למכור את חלקם והמחלוקת מתוחמת רק לשאלת גובה התמורה ותוּ לא.

מכאן לבקשה שלפנַי. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 19.7.2017 התקבלה בקשת המשיבים בת"א 32440-09-11 לצמצום צו העיקול כאמור (כב' השופט א' רון ).

טענות הצדדים

9.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי סיכויי התביעה אינם עולים על הסיכוי של המשיבים לזכות בתביעה. בית המשפט התעלם מאחת מעילות התביעה המרכזיות של המבקשים, שהיא טענת המרמה החמורה, ובמסגרת החקירה הנגדית גם אסר על קו החקירה בעניין הסכמי המכר הפיקטיביים. זאת חרף העובדה שתביעת המבקשים נסובה על הטענה כי משיבים 1-4, באמצעות משיבים 7-8, קלעו אותם לסדרה של הסכמים פיקטיביים, כאשר משיבים 9-14 אשר "רכשו" את ששת הדירות הקיימות בנכס הינם קונים פיקטיביים אשר אף קיבלו תשלום ממשיב 1 עבור השימוש בזהותם, ולא שילמו תמורה בעד "רכישת הדירות" הפיקטיבית, והכל על מנת להונות את רשויות המס. אחד מהרוכשים הפיקטיביים, משיב 13, אף הודה כי הסכם המכר עמו נחתם במסגרת קנוניה. עוד הוסיפו המבקשים כי בית המשפט נמנע כאמור מדיון בטענת המרמה וצמצם את צו המניעה שניתן בתחילה, באופן שיש בו כדי להפוך את הדיון בשאלת המרמה החמורה, לתיאורטי.

10.

מנגד, משיבים 1-6 ו- 9-13 טענו כי אין לקבל את טענות המבקשים. ההסכמים שנכרתו בין הצדדים קוימו ועדיין מקוימים, כאשר המבקשים גם קיבלו סכומי כסף משמעותיים עבור המקרקעין שמכרו זה מכבר בהתאם להסכמים שנחתמו עמם, והמשיבים אף שילמו להם סכומים נוספים מעבר לאלו שהתחייבו לשלמם במסגרת ההסכמים. כך, עם חתימת הסכם העקרונות הועבר לידי המבקשים סך של 350,000 דולר, בהמשך הועברו לידיהם סכומים נוספים בסך של 371,820 דולר, והמשיבים אף דאגו להשבת ההלוואה שנתן בנק לאומי למבקשים לצורך רכישת הנכס ושחרור המשכנתא שרבצה עליו, בסך של 489,893 דולר. המשיבים גם שילמו את מס השבח שהיה על המבקשים לשלם בגין מכירת חלקיהם בנכס, בסך של 237,445 דולר, וגם את היטלי ההשבחה שנדרש לשלם בסך של 400,000 דולר. המשיבים גם נשאו בעלותן של הוצאות נוספות שהיה על המבקשים לשלם לצורך קידום הפרויקט בנכס בסך של 159,000 דולר.

11.

זאת ועוד, לטענת המשיבים הבקשה גם לוקה בחוסר תום לב, שכן המבקשים הסתירו מבית המשפט המחוזי ומבית משפט זה את העובדה ששולמו למבקשים סכומי כסף משמעותיים כאמור והם גם הסתירו תחילה את דבר קיומו של הסכם העקרונות. רק לאחר שבא זכרו של הסכם העקרונות בכתב ההגנה שהגישו המשיבים, ביקשו המבקשים לתקן את כתב התביעה באופן שבו יתבקש גם סעד של ביטול הסכם העקרונות.

12.

גם לא ניתן לקבל את טענת המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התיר למבקשים חקירה נגדית בעניין טענות המרמה. בית המשפט רשאי שלא לשמוע חקירות בנושאים שלדעתו אינם רלוונטיים, בפרט כאשר מדובר בדיון בבקשה למתן סעד זמני, אשר מטבע הדברים הינו ממוקד ומצומצם. יתר על כן, החלטה בעניין שאלה המוצגת לעד הינה שאלה אשר לא תינתן עליה רשות ערעור, לפי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ).

13.

מכל מקום, טענת המבקשים כי הסכמי המכר שנחתמו עם משיבים 9-13 הינם בלתי חוקיים, אינה יכולה לסייע להם. משנחתמו ההסכמים בכתב ידם של המבקשים ודווחו לרשויות המס, הרי שהמבקשים, ששיתפו פעולה עם הסכמים אלה, מנועים מלטעון נגד חוקיותם. זאת ועוד, אם אכן היו המבקשים סבורים כי מדובר בהסכמים בלתי חוקיים, היה עליהם להפקיד בנאמנות את סכומי הכסף שקיבלו בתמורה להם. עוד יצוין כי משיב 13 אשר אישר לכאורה כי הסכם המכר עמו היה פיקטיבי, חזר בו והבהיר כי הביטול נעשה לאחר שהוטעה על ידי המבקשים.

14.

עוד לטענת המשיבים, הבקשה לצו מניעה זמני גם לוקה בשיהוי ניכר שעה שהעובדות הרלוונטיות לשיטת המבקשים היו ידועות להם כבר חודשים ארוכים, וגם בקשת רשות ערעור זו הוגשה אך למעלה מחודשיים לאחר שניתנה ההחלטה. זאת ועוד, הזכויות בתת-חלקות 1-6 הועברו זה מכבר לצדדים שלישיים, אשר לא צורפו להליך. כך או אחרת, אף אם היה ניתן להורות על בטלות ההסכמים עם משיבים 9-14, לא היה ניתן להעניק את הסעדים הנדרשים בגין ביטול הסכמים אלה, נוכח העובדה שלא צורפו כל בעלי הזכויות.

15.

באשר להסרת העיקול שהתבקשה במסגרת ת"א 32440-09-11, הרי שמדובר בעיקול שהוטל על ידי המשיבים ולבקשתם, והבקשה להסרת העיקול הוגשה אך ורק בנוגע למחצית מהזכויות בנכס, שאינה שנויה מחלוקת. ממילא לא התבקשה הסרת העיקול על מחצית הזכויות בתת-חלקה 7 השנויות במחלוקת.

16.

כמו כן, עילת התביעה הופרכה בעקבות הדיון שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, במסגרתו הודה מבקש 4 כי התקבלה תמורה בסך של למעלה מ-300,000 דולר, ומאזן הנוחות אף הוא אינו נוטה לטובת המבקשים. מתן הצו כמבוקש יביא לעיכובים משמעותיים בקידום הפרויקט, כאשר המשיבים הוציאו מכיסם עד עתה מיליוני שקלים, והנזק שצפוי להיגרם להם עולה בהרבה על הנזק שעשוי להיגרם למבקשים, שלא הובהר על ידיהם נוכח העובדה שלא הוסר העיקול על הזכויות במחצית תת-חלקה 7.

דיון והכרעה

17.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה היא כי התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ביחס להחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, נעשית במשורה ובמקרים חריגים בלבד (רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ , פ"ד נה(2) 307 (2000); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (4.5.2011)); רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (27.2.2012)) וכרוחב שיקול הדעת המוענק לערכאה הדיונית, כך מצומצם שיקול הדעת הנתון לערכאת הערעור (רע"א 4154/12 חלבי נ' סלהב , פסקה 4 (25.10.2012)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור. בית המשפט המחוזי בחן את התמונה העובדתית, ולאחר קיום דיון בעניין מצא כי – חרף העובדה שבשלב ראשון ניתן צו מניעה זמני כמבוקש – אין בתשתית העובדתית הלכאורית כדי להצדיק מתן צו מניעה זמני כאמור. זאת לאחר שהתברר כי המבקשים טוענים לתמורה בסך של 1,800,000 דולר ומודים כי מתוך סכום זה הועברו להם עד כה סכומי כסף נכבדים.

18.

אכן, בעת בחינת בקשה לסעד זמני, בית המשפט נדרש ליתן דעתו לשאלת סיכויי התביעה העיקרית ולשיקולי מאזן הנוחות (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וראו למשל: רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית (25.6.2007)). אך כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, המבקשים הודו כי קיבלו תמורה בסך של מאות אלפי דולרים והם גם לא כפרו בכך במסגרת הבקשה שלפני. גם אין חולק כי הסכומים לא הוחזרו בשום שלב לידי המשיבים וגם לא התבקשה הפקדתם בנאמנות. לא זו אף זו, מתוך נספחי הבקשה אף עולה כי המבקשים שיגרו מכתבים מבא-כוחם (הנוכחי) אל משיבים 9-13 ביום 11.5.2016 (נספח 5 לבקשה), במסגרתם צוין כי על אף שלטענתם חתימת ההסכם "נעשתה כחלק משרשרת פעולות בלתי כשרות",

טרם שולמה התמורה אשר נקבעה במסגרת ההסכם, באופן אשר מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר. מכאן אפוא עולה כי על פני הדברים, המחלוקת בין הצדדים אינה – כפי שביקשו המבקשים להציגה – בשאלת חוקיותם או בטלותם של ההסכמים, אלא בשאלת גובה התמורה ששולמה או טרם שולמה, ולא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על מתן צו מניעה זמני גורף, וכי סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם עולים על סיכוי המשיבים לזכות בהליך.

19.

ובאשר לטענה מרכזית נוספת שהועלתה על ידי המבקשים, לפיה בית המשפט לא התיר במסגרת החקירה הנגדית קו חקירה המתמקד בטענת המרמה ולא התיר למבקשים להציג למשיבים שאלות בנושא זה. המדובר בהחלטה המצויה בתחום ניהול ההליך וסדרי הדין של הערכאה הדיונית, שערכאת הערעור לא תתערב בה אלא במקרים חריגים, כאשר מדובר בהחלטה שניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין (ראו למשל: רע"א 686/13 עמיעד מערכות מים בע"מ נ' טי אס טי סינרג'י בע"מ (17.3.2013)), מה שאין כן בענייננו. מה עוד, מדובר בסוג של החלטה בעניין "שאלות המוצגות לעדים" אשר לפי פרט 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, לא תינתן בהן רשות ערעור.

בשולי הדברים, יצוין כי המבקשים הגישו בקשה להגיש תגובה לתשובת משיבים 1-6 ו-9-13, אך לא ראיתי לנכון להיענות לבקשה זו.

מכאן כי דין בקשת רשות הערעור, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע, להידחות. צו הארעי שניתן - בטל, והמבקשים ישלמו ביחד ולחוד למשיבים 1-6 ו 9-13 את הוצאותיהם בסך של 7,500 ש"ח.