רע"א 686/13 עמיעד מערכות מים בע"מ נ. טי אס טי סינרג'י בע"מ

בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע' זרנקין) בת"א 20107-11-11. בהחלטותיו דחה בית המשפט את בקשת המבקשת להגיש ראיות מפריכות (החלטה מיום 25.12.2012) (להלן: ההחלטה הראשונה ); דחה את בקשתה להורות למשיבים 3-1 למסור לידיה לבדיקה חפץ שהוצג בשלב ההוכחות (החלטה מיום 26.12.2013) (להלן: ההחלטה השניה ); ונעתר לבקשת המשיבים 3-1 לצרף לתיק בית המשפט מוצג נוסף (החלטה מיום 30.12.2013) (להלן: ההחלטה השלישית ).

1.

המבקשת, חברה העוסקת בפיתוח ושיווק פתרונות סינון, הגישה תביעה לבית משפט קמא נגד המשיבים, בין היתר, בעילה של גזילת סודות מסחריים. לפי המתואר בבקשה, המשיבים 3-2 כיהנו בעבר כנושאי משרה בכירים במבקשת.

אקדים ואציין כי אין זו הפעם הראשונה בה מובאת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בתביעה זו. בהחלטתי מיום 6.11.2012 (רע"א 8052/12) דחיתי בקשת רשות ערעור של המבקשת על החלטת בית משפט קמא אשר דחה את בקשתה להגיש חוות דעת מומחה לאחר שנשמעו רוב העדים מטעמה. השתלשלות העניינים הרלוונטית לבקשה דאז פורטה בהחלטה הנ"ל, כך שאיני רואה לשוב ולפרטה ואתמקד בנקודות הצריכות לענייננו.

2.

כאמור, בקשתה של המבקשת נסבה על שלוש החלטות שונות של בית משפט קמא, ולטענתה, בהחלטותיו ביכר בית המשפט שיקולים דיוניים על פני שיקולים שבמהות.

בתמצית, עניינה של ההחלטה הראשונה בדחיית בקשתה של המבקשת להגיש ראיות מפריכות (בקשה מס' 21). לטענת המבקשת, בקשתה הוגשה לאחר שעד מטעמם של המשיבים (מר בר זוזה) העיד ביום 22.10.2012 כי סודותיה המסחריים של המבקשת כלולים בבקשות הפטנטים השייכים לו אשר תוקפם פג, וכי ניתן לבצע הנדסה חוזרת למוצר של המבקשת ולגלות את שיטת הליפוף שלה. המבקשת הגישה בקשה להגיש ראיות מפריכות, וזו נדחתה על ידי בית משפט קמא, בקבעו כי לא מדובר בטענות חדשות ומפתיעות וכי מדובר בניסיון נוסף של המבקשת לצרף את חוות דעת המומחה מטעמה (בקשתה לצירוף חוות דעת מומחה נדחתה, כאמור, קודם לכן).

לטענת המבקשת, הנטל להפריך את הראיות שהעלו המשיבים קם רק לאחר שהם הביאו ראיות לכאורה לתמוך בטענותיהם, ולא היה מקום לחייבה "להקדים רפואה למכה", שהרי ברי כי אין היא אמורה להתייחס מראש לטענות המשיבים לפני שהם טרחו לפרטן. כן מפנה המבקשת להוראת תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ולפיה המועד להגשת ראיות מפריכות הוא לאחר סיום פרשת ההגנה. המבקשת מוסיפה כי לנוכח החלטת בית משפט קמא לשמוע עדויות ראשיות בעל פה (חלף הגשת תצהירי עדות ראשית) ובהתחשב באי הגשת רשימת עדים, המבקשת לא יכולה היתה לדעת כי בכוונת המשיבים להעיד את בר זוזה, ועל כן נדרשת היא להגיש ראיות מפריכות על מנת לערער את מהימנותו.

3.

ההחלטה השניה עליה נסבה בקשה זו עניינה בחפץ (קסטה לסינון מים) שהציג המשיב 3 במהלך עדותו ביום 7.11.2012. כעבור כחודש ימים, ביום 9.12.2012, הגישה המבקשת לבית משפט קמא בקשה לבדיקת חפץ בהתאם לתקנה 124 לתקנות. המשיבים התנגדו לבקשה, בטענה כי מדובר בבקשה אשר מטרתה סרבול ההליך והשגת החזקה בחפץ לשם חשיפת סודות מסחריים המגולמים בו.

לדברי המבקשת, בית משפט קמא דחה את בקשתה בשל המועד בו הוגשה (לאחר שמיעת הראיות), וזאת בניגוד לאמור בתקנות. בנוסף, המבקשת טוענת כי בית משפט קמא התעלם מכך שעובדת קיומה של קסטת הסינון נחשפה לראשונה בישיבת ההוכחות האחרונה, כך שלא היתה למבקשת כל אפשרות להגיש את בקשתה קודם לכן. לחלופין, המבקשת טוענת כי ככל שבית משפט סבר כי היה על המבקשת להגיש את בקשתה מוקדם יותר, היה עליו לרפא "פגם" זה באמצעות פסיקת הוצאות, ולא בדרך של שלילת הזכות לבדוק את החפץ, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תקנה 124 ועם תכליתה.

4.

ההחלטה השלישית עניינה תצהיר תשובות לשאלון שנתן המשיב. לטענת המבקשת, במהלך חקירתו של המשיב 3 הוא נשאל על ידי בא כוח המבקשת בנוגע למספר תשובות אשר ניתנו על ידו במענה לשאלון. המבקשת טוענת כי לא הגישה את תצהיר התשובות לבית המשפט והוא לא סומן כמוצג.

ביום 6.12.2013, כחודש לאחר תום שלב ההוכחות, הגישה המבקשת בקשה להבאת ראיות מפריכות (בקשה מס' 21 מושא ההחלטה הראשונה), ולטענת המבקשת, בתשובת המשיבים הם ציטטו חלקים שלמים מתוך תצהיר התשובות. בהמשך, הגישו המשיבים לבית משפט קמא "בקשה לסימון מוצג", בה נתבקש בית משפט קמא לסמן את תצהיר התשובות כמוצג מטעם המבקשת .

לדברי המבקשת, בית משפט קמא קיבל את הבקשה והורה למשיבים להמציא לתיק עותק צילומי מן המסמך, וזאת מבלי שניתנה לה הזדמנות להשיב לבקשה, ולפני שחלף פרק הזמן המוקנה לה להגשת תשובה על פי תקנה 241(ג) לתקנות. בנוסף, המבקשת טוענת כי במהלך חקירתו הנגדית של המשיב 3, בא כוח המבקשת הפנה רק לחלק קטן מן התשובות שניתנו בתצהיר התשובות. אי לכך, ובהתאם לתקנה 111 לתקנות - הזכות לעשות שימוש בתשובות או בחלקן נתונה לבעל הדין ששלח את השאלון, וככל שהיתה מוגשת תשובה מסוימת מתוך השאלון לחומר הראיות, אין בכך כדי "להכניס" את יתר התשובות לחומר הראיות.

5.

המשיבים טענו כי ענייננו בתביעת סרק, כפי שניתן ללמוד, בין היתר, מכך

שהמבקשת מחקה את התביעה כנגד המשיב מס' 2. עוד הצביעו המשיבים על כך שהמבקשת, למרות היותה התובעת בתיק, מנסה להאריך ולסרבל את ההתדיינות. לגופן של שלוש ההחלטות, ובקליפת אגוז, המשיבים טוענים בתגובתם כדלקמן:

ההחלטה הראשונה – המשיבים טוענים כי מדובר בניסיון נוסף של המבקשת להגניב לתיק חוות דעת מומחה, לאחר שבקשתה לעשות כן נדחתה. לגופה של טענה, המשיבים טוענים כי דבריו של בר זוזה לא היו חדשים ומפתיעים, כי טענות אלה הועלו בכתב ההגנה של המשיבים, ואף זכו להתייחסות בכתב התשובה של המבקשת, בשאלונים שהוגשו למשיבים ובעדותם של שניים מעדי המבקשת.

ההחלטה השניה – המבקשים טוענים כי אין הצדקה להורות על חשיפת סודותיהם המסחריים, הן לנוכח העובדה ששלב ההוכחות הגיע לסיומו, והן לגופם של דברים, בהעדר תשתית ראייתית לכאורית התומכת בטענות המבקשת. המשיבים מוסיפים כי המבקשת יכולה היתה לקבל את החפץ לידיה במהלך הדיון, אולם בחרה שלא לעשות כן. בנוסף, המבקשת יכולה להסתפק בחלופה סבירה אשר אין בה כדי לפגוע בסודותיהם של המשיבים – עיון בבקשות הפטנט שהוגשו על ידי המשיב 3.

ההחלטה השלישית – מדובר במוצג אשר הוצג והוגש על ידי המבקשת, אך לא סומן עקב טעות טכנית, וטענותיה של המבקשת בעניין זה עולות כדי חוסר תום לב.

6.

טרם אדרש לגופן של טענות, אקדים ואציין כי ניכר מהחלטותיו של בית משפט קמא ומטענות הצדדים שההליך התנהל באופן מזורז (כפי שעולה גם מהחלטתי ברע"א 8052/12 הנ"ל). בית משפט קמא קבע כי שמיעת העדויות בתיק תיעשה בעל פה, שלא על דרך הגשת תצהירי עדות ראשית, וכשלעצמי, איני משוכנע כי בתיק כגון דא, זו הייתה הדרך הדיונית העדיפה. עם זאת, חשוב להדגיש כי ענייננו בהחלטות המצויות בדל"ת אמותיו של ניהול ההליך וסדרי הדין של הערכאה הדיונית, אשר ההתערבות בהן מוגבלת למקרים חריגים כאשר ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או גורמת לעיוות דין (ראו, בין היתר: רע"א 4040/11

ד"ר י' שגב ושות', עורכי דין נ' אנג'ל ג'נרל דיבלופרס בע"מ (28.8.2011) והאסמכתאות שם). משאלו הם פני הדברים, הרי ש "אפילו סבורה ערכאת הערעור שראוי היה להחליט על דרך דיונית אחרת, עדיין נשמר העיקרון של אי-התערבות" ( דברי השופט מלץ ברע"א 266/88

סאן אינטרנשיונל לימיטד

נ' מדינת ישראל , פ''ד מד(2) 206, 211 (1990), המבוססים על דברי הנשיא שמגר בר"ע 457/83 Ohio Medical Products Division of Air Reduction Company, Inc

נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל , פ''ד לז(4) 309 , 312 (1983)).

מששמנו נגד עינינו את נקודת המוצא, נפנה לבחון את הטענות לגופן.

7.

ההחלטה הראשונה – כאמור, בהחלטה זו דחה בית המשפט את בקשתה של המבקשת להגיש ראיות מפריכות. ההוראה הרלוונטית מצויה בתקנה 158(א)(1) לתקנות, הקובעת כדלקמן:

סדר הטיעון באין הודיה בעובדות

158.

(א) לא הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע, יהיה סדר הטיעון כזה:

(1)

התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות ;

הנה כי כן, אין לתובע זכות מוקנית להביא ראיות מפריכות בתום פרשת הנתבע, והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר לא יתיר לעשות כן אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד,

או במקרים יוצאי דופן בהן נדרש הדבר על מנת לערער את מהימנותו של עד מעדי ההגנה

(ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח , סעיף 10 והאסמכתאות שם (4.1.2000); רע"א 1412/06 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' ש. פרידמן ש. לנדסמן הנדסת בניין בע"מ , סעיף 4 והאסמכתאות שם (13.7.2006)).

בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי העניינים שעלו מעדותו של בר זוזה לא היו חדשים ומפתיעים כלל ועיקר, באשר הוזכרו מפורשות בכתב ההגנה. לאחר שעיינתי בטענת הצדדים, כמו גם בבקשה ובתגובה שהוגשו לבית משפט קמא (נספחים 35, 37 לבקשה), לא שוכנעתי כי מקרה זה נכנס בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור. מהדברים עולה כי העניין אכן עלה בגדרו של כתב ההגנה (כמו גם בגדרם של השאלונים אשר הועברו למשיבים). עוד יצויין כי כתב ההגנה עצמו לא צורף לבקשה, ולאור החלטתו של בית משפט קמא אשר נסמכה על האמור בכתב ההגנה, יש לזקוף זאת לחובת המבקשת.

8.

ההחלטה השניה – התקנה המסדירה את סמכותו של בית המשפט להורות על בדיקת חפץ על ידי הצד שכנגד היא תקנה 124, אשר זו לשונה:

בדיקת נכס מטעם בעל דין

124.

בית המשפט או הרשם רשאי , בכל עת לאחר הגשת התובענה , ובתנאים שקבע, לצוות על בעל דין להרשות לבעל דין שכנגד, לרבות מומחה מטעמו, לבדוק כל נכס או חפץ שנתעוררה לגביהם שאלה בתובענה; לא קיים בעל הדין את הצו, יחולו הוראות תקנה 122, בשינויים המחוייבים.

אכן, צודקת המשיבה בטענתה כי לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על בדיקת חפץ בכל שלב של הדיון. בה בעת, חשוב להדגיש כי בדומה לתקנה 158(א)(1) אשר הזכרנו לעיל, אף כאן אין מדובר בזכות מוקנית לבעל דין, אלא בסמכות שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

בית משפט קמא ציין כי תכליתה של תקנה זו לאפשר לצד, לאור בדיקת החפץ, להביא ראיות מטעמו אשר תתמוכנה בגרסתו. בית משפט הבהיר כי אין בכוונתו לאפשר ניהולו של המשפט "טיפין טיפין", כך שאין טעם לאפשר למבקשת לקבל לידיה את החפץ. בית המשפט הוסיף כי ככל שהמבקשת סברה כי לצרכי הוכחת תביעתה החפץ היה דרוש לה לבדיקה, היה עליה להגיש בקשה מתאימה בשלב הנכון, ולא לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות וכבר נקבע לוח זמנים להגשת הסיכומים.

איני מקבל את טענת המבקשת כי בית משפט קמא התעלם מהצורך להגיע לחקר האמת. החפץ המדובר הוצג במהלך הדיון שהתקיים ביום 7.11.2012. מפרוטוקול הדיון אשר צורף לתשובת המשיבים (נספח 1 לתשובה, עמ' 140 לעדות המשיב 3) עולה כי בא כוח המבקשת אמר במפורש כי הוא אינו מבקש מהמשיב 3 את המוצג "כדי שלא ירגיש לא בנוח עם זה", בהוסיפו כי "אבל אני ארצה חד משמעית שהדבר ירשם, שעד היום לא הוצג בפני אותו סלייס... שהוא מדבר עליו" (אציין כי המשיבים צירפו את הפרוטוקול אך בחלקו). מהדברים עולה כי אכן, כטענת המבקשת, היתה זו הפעם הראשונה בה הציגו המשיבים את החפץ. עם זאת, נראה כי המבקשת יכולה היתה לבקש לבחון את המוצג במהלך הדיון, אך לא עשתה כן. חלף זאת, המתינה המבקשת למעלה מחודש ימים כדי להגיש את בקשתה, ולאחר שכבר נקבע לוח זמנים להגשת סיכומים.

לא בכדי מעניקה תקנה 124 לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת , ואין לומר כי כל אימת שנדחתה בקשה לבדיקת חפץ, בא הדבר על חשבון הערך של גילוי האמת. פעמים שניהול ההליך באופן זריז ויעיל אף משרת את הערך של גילוי האמת, ומונע סרבול מיותר. בנסיבות המתוארות, לא שוכנעתי כי החלטתו של בית משפט קמא חורגת מן הדין או גורמת למבקשת עיוות דין באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

9.

ההחלטה השלישית – בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיבים לסימון מוצג 5 ימים לאחר הגשת הבקשה, מבלי לבקש את תגובת המבקשת, ומבלי שהוגשה תגובה מצדה, ועל כך קובלת המבקשת. אלא שמפרוטוקול הדיון עולה כי המבקשת עצמה ביקשה להגיש את תצהיר התשובות, כפי שעולה מדברי בא כוחה: "ואני אבקש להגיש את תצהיר התשובות לשאלות" (פרוטוקול, עמ' 190, אשר צורף לתגובת המשיבים). בנוסף, המבקשת עצמה הזכירה חלקים מתצהיר התשובות במסגרת בקשתה למסירת חפץ לבדיקה (בקשתה מושא ההחלטה השניה – נספח 32 לבקשה שלפניי), בהפנותה לתשובה מס' 28 של המשיב 3. על יסוד נימוקים אלה החליט בית משפט קמא לקבל את הבקשה (הבקשה לסימון מוצג צורפה כנספח 30 לבקשה שלפניי), ואיני סבור כי בכך קופחה זכותה של המבקשת.

אמנם, תקנה 111 לתקנות מותירה לבעל דין להגיש מקצת תשובותיו של בעל דין, ומכאן טענת המבקשת כי לא היה מקום להגיש את מלוא תצהיר התשובות כמוצג מטעמה, משעה שלא הגישה אותו בפועל במהלך הדיון. ברם, משעה שהמבקשת עצמה אמרה במהלך הדיון כי בכוונתה להגיש "את תצהיר התשובות לשאלות", פשוטם של דברים שהתכוונה להגיש את התצהיר במלואו.

10.

סיכומו של דבר, שאיני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור, אשר "תקפוץ ידה" מלהתערב בהחלטות בסוגיות דיוניות מעין אלו. אין לומר כי ניהול ההליך באופן מזורז יש בו כדי לפגוע בזכויות המהותיות של בעלי הדין, ואין לקבל את הטענה העולה מדברי המבקשת לפיה בית משפט קמא ביכר שיקולי פרוצדורה על פני גילוי האמת. גם אם ניתן היה לנהל את ההליך בנוהל פחות "מזורז" - כמו הגשת תצהירי עדות ראשית ומתן מלוא הזמן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי לשם הגשת חוות דעת מומחה - אין בכך כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור. בוודאי שלא בשלב זה של הגשת סיכומים, וכאשר התמונה המלאה פרוסה בפני הערכאה הדיונית ששמעה את הראיות ומכירה את התיק. משלא שוכנעתי כי ענייננו בנסיבות חריגות של החלטות המנוגדות לדין או של עיוות דין, הרי שדין הבקשה להידחות, ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.