רע"א 1270/12 מנשה לוי יברה לבנין נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד"ר י' מרזל) מיום 3.2.2012, בה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד או לאחר דיון דחוף במעמד הצדדים (לשון הבקשה), לפיו יימנע המשיב מהמשך הליכים למימוש נכס מקרקעין של המבקשת 4, לרבות עצירת הליך קבלת הצעות, עריכת התמחרות ומכירתו של הנכס המצוי בגוש 30131 חלקות 42, 62, 64 ו-66 בירושלים (להלן: הנכס ).

אלה הן העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין:

1.

המבקשת 1 הינה חברה פרטית העוסקת בתחום הבניין. המבקשים 2 ו-3 הם בעלים של 100% ממניות המבקשת 1 ומשמשים כמנהלים בה. המבקשת 4 הינה חברה פרטית שמניותיה מוחזקות שווה בשווה על-ידי המבקשת 1 ועל-ידי המבקשת 3, והיא הבעלים של הנכס נשוא הבקשה. המשיב הינו תאגיד בנקאי אשר העניק למבקשת 1 מימון וליווי בנקאי לפרויקטים של בניה. ביום 15.1.2012 הגישו המבקשים לבית משפט קמא תביעה נגד המשיב בה נתבעו סעדים כספיים והצהרתיים בסך של

38,362,305 ש"ח. כשבועיים לאחר מכן, ביום 1.2.2012, הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד במסגרתה התבקש בית המשפט להורות למשיב להימנע מהמשך הליכי מימוש הנכס מתוקף המשכון הרשום עליו לטובתו וכן לעצור את הליך קבלת ההצעות ועריכת ההתמחרות במסגרת הליכים אלה המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה. לפי טענת המבקשים, הנכס הוא נכס מניב מבחינת המבקשת 4, בהיותו מבנה תעשייתי, והוא מושכן על-ידה לטובת המשיב בשנת 2001 כתנאי להגדלת מסגרת האשראי שניתנה למבקשת 1 לצורך השלמת פרויקט בניה בעיר אשקלון. פרויקט זה נקלע לקשיים והמבקשים מעלים בכתב התביעה טענות שונות כלפי המשיב בקשר להתנהלותו בעניין זה ובעניינים נוספים, באופן המאיין לטענתם את חובם כלפיו.

2.

בהחלטתו מיום 3.2.2012 דחה בית משפט קמא את הבקשה, בלא לבקש את תגובת המשיב. בית המשפט קבע כי אין הלימה בין הסעד הזמני המבוקש ובין הסעדים שהתבקשו בתביעה העיקרית, שכן בתביעה העיקרית נתבעו סעדים הצהרתיים וכספיים ולא התבקש כל סעד ישיר בקשר עם מימוש המשכון על הנכס. כמו כן נקבע כי התביעה נסמכת על טענות רבות שלכאורה קיים ספק בדבר היותן מבוססות דיין ברמה הנדרשת לצורך מתן סעד זמני, ומכל מקום, התביעה נסמכת על טענות לקיזוז סכומים שהן "חיצוניות" לחוב ואין בהן כדי לאיין את המשכון. לגישת בית משפט קמא די בכך כדי לדחות את הבקשה אך מעבר לנדרש הוסיף בית המשפט וציין כי הבקשה מעוררת קשיים נוספים. כך למשל לא צורפו לבקשה שטר המשכון או הבקשה למימוש הנכס בלשכת ההוצאה לפועל וכן לא צורפה התחייבות עצמית על-פי סעיף תקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. קושי נוסף העולה מן הבקשה, כך נקבע, עניינו ביסוס מאזן הנוחות לטובת המבקשים, בהינתן העובדה שמדובר בנכס עסקי ובהינתן ההבנה בדבר מכירתו שצוין כי הייתה בין הצדדים לצורך הקטנה או כיסוי של החוב למשיב. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי חל שיהוי בהגשת הבקשה שכן הליכי מימוש הנכס החלו לכל המאוחר בשנת 2009 ושיהוי זה, כמו גם הסכמת המבקשים, לכאורה, למכירת הנכס בעבר מלמדים כי הסעד הזמני אינו חיוני. נוסף על כך קבע בית המשפט כי המבקשים לא הוכיחו שייגרם להם נזק בלתי הפיך אם ימומש הנכס ומכל מקום אין חשש שמא לא ניתן יהיה להיפרע מן המשיב כל סכום שיגיע מידיו למבקשים, אם יגיע כזה, בהיותו מוסד בנקאי. לבסוף הורה בית המשפט למבקשים לנמק מדוע לא ישית עליהם הוצאות לטובת אוצר המדינה, בשל כך שבקשתם מפורטת יתר על המידה ובשל כך שרוב האמור בה אינו רלוונטי למבוקש.

3.

מכאן הבקשה שבפניי, בה טוענים המבקשים כי שגה בית משפט קמא בקובעו שאין הלימה בין הסעד הזמני המבוקש לסעד הכספי נשוא התביעה. המבקשים מציינים כי ניתן לעתור למתן סעד זמני שעניינו מניעת מימוש שעבודים גם בתביעה כספית שבה עצם השעבוד אינו עומד לדיון. עוד נטען בהקשר זה כי אם התביעה תתקבל החוב למשיב יתאפס ומימוש המשכון הקיים על הנכס יתייתר. המבקשים מוסיפים ומלינים על הקביעה כי לא הוצגו ראיות לכאורה לביסוס התביעה וכן כי טענות הקיזוז הנטענות על-ידם הן "חיצוניות" לחוב, בהדגישם כי לא ברור כיצד ניתן לקבוע שקיים ספק בדבר ביסוס מספק של הטענות, מקום שבו לא הונח כתב טענות נגדי בפני בית משפט קמא. כמו כן טוענים המבקשים כי תביעתם מבוססת על שחזור חשבון הבנק בהתאם לחוות דעת של מומחה כלכלי וכן על פירוט נזקים שונים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות המשיב בין היתר בהליכים לכינוס הנכס וחלק מן הנזקים אף נתמכים בחוות דעת של שמאי מקרקעין. המבקשים מוסיפים וטוענים כי גם אם בית המשפט סבר שהבקשה מעוררת קשיים בשל אי צירוף שטר המשכון וההתחייבות העצמית, הדבר לא הצדיק את דחייתה על הסף אלא לכל היותר היה עליו להורות על קיום דיון בה או על תיקונה ומכל מקום, הם מציינים כי הוגשו על-ידם ההתחייבויות העצמיות הנדרשות והם אף פירטו בבקשה ובתצהיר שצורף אליה את העובדות בהרחבה, לרבות בכל הנוגע לנסיבות החתימה על שטר המשכון ואף צירפו מסמכים רלוונטיים נוספים.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן בבקשה הוצגו נסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות ממימוש הנכס הגם שהוא נכס עסקי ובהן מעמדם של המבקשים, גילם והעובדה שהמשיב ניהל עמם משא ומתן לאורך זמן ורק לאחר שהמבקשים לא קיבלו את נוסח ההסכם כפי שהוצע על-ידי המשיב, הם "הוענשו" על-ידו והנכס הוצע למכירה. עוד נטען כי העובדה שההליכים למימוש הנכס חודשו לאחר כשלון המשא ומתן, מלמדת שאין כל צורך דחוף בנקיטת הליכים אלה, מה גם שבקשר לנכסים אחרים משתפים המבקשים פעולה עם המשיב. המבקשים מציינים עוד כי מימוש הנכס יגרום להם הפסד כספי משמעותי שלא ניתן יהיה לפצותם בגינו, לרבות פגיעה במוניטין משיתברר שנכסיהם נמכרו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וכן ייגרם להם נזק אישי רב משום שהנכס הוקם מכספי חסכון של המבקש 2 (קבלן ותיק בן 73) ואשתו (המבקשת 3), הוא מיועד לפרנס אותם לעת זקנה ויש לו מאפיינים אישיים. כמו כן טוענים המבקשים כי המשיב חב חובת זהירות כלפיהם וכלפי המבקשת 4, שהינה ערבה ולא החייבת העיקרית, ולגישתם מקום שבו מבקש המשיב לממש נכס המצוי בבעלותו של ערב לכיסוי חוב השנוי במחלוקת כה מהותית, עליו לנקוט זהירות רבה ולנהוג באופן מידתי.

אשר לקביעה לפיה הבקשה הוגשה בשיהוי, טוענים המבקשים כי הליכי ההוצאה לפועל עוכבו זמן רב נוכח המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים וכי העובדה שהנכס לא נמכר עד היום פועלת לרעת המשיב ומלמדת שזכויותיו לא תפגענה אם המימוש יעוכב עד לבירור התביעה. לבסוף סבורים המבקשים כי לא היה מקום לשקול הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה בשל אורכה של הבקשה שכן הלכה היא שהדבר ייעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. המבקשים מציינים כי לא ברור להם מדוע יצא קצפו של בית משפט קמא עליהם שכן לא היה להם כל רצון להכביד, והם אף סבורים כי עמדתו של בית המשפט בעניין זה השפיעה על קביעות מוטעות אחרות בהחלטתו.

4.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן סעדים זמניים, וככלל ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בשיקול דעת זה למעט במקרים חריגים (ראו: רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ , פ"ד נה(2) 307, 310 (2000); רע"א 3851/11 נדב נ' לוי , פיסקה 4

(טרם פורסם, 7.6.2011) (להלן: עניין נדב ); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון ,

פיסקה 6

(טרם פורסם, 4.5.2011) (להלן: עניין אלמוסני )). בבואו לבקש סעד זמני, על מבקש הסעד להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה וכן להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, דהיינו כי הנזק שייגרם לו אם לא יינתן הצו עולה על הנזק שייגרם למשיב בעקבות מתן הצו.

בית משפט קמא הגיע למסקנה כי אין מקום למתן הסעד הזמני שנתבקש, לאחר שבחן את טענות המבקשים באופן מפורט ומנומק ובנסיבות העניין לא ראיתי צידוק להתערב בהחלטה זו, בעיקר בשל שיקולי מאזן הנוחות. הנכס נשוא הבקשה הינו נכס מניב שאינו משמש למגורים וכבר נפסק כי מקום שבו מדובר בנכס מסוג זה, הנזק שייגרם למבקש הוא נזק כספי גרידא שהינו בר פיצוי, ומנגד יש לשקול את הנזק שייגרם לנושה בעקבות העיכוב בגביית חובו (ראו: עניין אלמוסני , פיסקה 6; רע"א 7276/09 בנק הפועלים בע"מ נ' טוויל , פיסקה 3 (טרם פורסם, 3.12.2009); רע"א 5290/08 הורוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פיסקה 5 (טרם פורסם, 1.7.2008)). במקרה דנן החוב לגופו אינו שנוי במחלוקת, וזאת להבדיל מטענות לזכות קיזוז בסכומים בלתי קצובים ולנזקים שהעילות לגביהם טרם התבררו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי הנימוקים אותם הציגו המבקשים בכל הנוגע לנזקים שייגרמו להם בעקבות המימוש יש בהם כדי להצדיק היעתרות לבקשה, וצדק בית משפט קמא בקובעו כי ככל שייגרמו להם נזקים כספיים עקב מימוש הנכס, ניתן יהיה לפצותם על כך. העובדה כי המשיב הוא מוסד בנקאי אשר אין חשש כי לא יפרע כל סכום שייפסק, אם ייפסק, בהקשר זה לטובת המבקשים, מחזקת אף היא מסקנה זו.

אשר לטענות שהעלו המבקשים בכל הנוגע לאפשרות חיובם בהוצאות לטובת אוצר המדינה. לא מצאתי מקום להידרש לטענות אלה מן הטעם שטרם ניתנה החלטה כלשהי בנדון.

5.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא. משלא התבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.