פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
559/13
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקשת:
מומחד עבאלקאדר ושות' בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד פיני יניב
2. בנק מזרחי טפחות בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי נצרת בת"א 15794-08-12 שניתנה ביום 31.12.2012 על ידי כבוד סגן
הנשיא, השופט ת' כתילי
בשם המבקשת:
עו"ד יצחק מירון
בשם המשיבים:
עו"ד יניב דיין
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 15794-08-12 מיום 31.12.2012 (כבוד השופט ת' כתילי ), בגדרה נדחתה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 26-07897-06-3), ובכללם מכירת חלקים ממקרקעין הידועים כגוש 10265 חלקה 29 בשפרעם (להלן: המקרקעין ).
1.
המבקשת שעבדה לטובת המשיב 2 (להלן: הבנק ) נכסים רבים להבטחת חובותיה לבנק, לרבות המקרקעין. בשנת 2006 פתח הבנק בהליכי מימוש השעבודים בלשכת ההוצאה לפועל בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל, והמשיב 1 התמנה ככונס נכסים (להלן: כונס הנכסים ) למימוש השעבודים והמקרקעין.
בחודש מרץ 2009 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, על פיו התחייבה המבקשת לשלם למשיבים סכום של 54 מליון ₪ מתוך הכספים שיתקבלו בידיה ממכירת הנכסים המשועבדים, ועם פרעון החוב המוסכם, תימחק יתרת החוב. בחודש יוני 2011 הודיע הבנק למבקשת על ביטול הסכם הפשרה בשל הפרות יסודיות לכאורה מצד המבקשת (כגון טענה למכירה "בשחור" של חלק מהנכסים המשועבדים והברחת הסכומים מידי הבנק), ובעקבות זאת חודשו הליכי ההוצאה לפועל ומימוש השעבודים.
המבקשת פעלה במספר מישורים משפטיים לעיכוב הליכי מימוש המקרקעין על ידי הבנק, ובין השאר במסגרת התביעה מושא בקשה זו, במסגרתה עתרה ביום 12.8.2012 למתן פסק דין הצהרתי לפיו עמדה במחויבויותיה על פי הסכם הפשרה, ולכן יש להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל. ביום 19.12.2012, הגישה המבקשת "בקשה דחופה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל" עד למתן פסק דין בתובענה דלעיל, שכן לטענתה, הבנק וכונס הנכסים מבקשים לממש מקרקעין שלא נכללו כלל בשעבוד (17 מגרשים במקרקעין הידועים כמגרש 29/3 תמורת 21 מליון ₪). הבקשה נדחתה
על ידי השופט כתילי בהחלטתו מיום 31.12.2012, בהטעימו כי עילת התביעה חלשה ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת.
2.
על כך נסבה בקשה רשות הערעור שבפני, במסגרתה הכבירה המבקשת בהסברים מדוע, לשיטתה, הבנק וכונס הנכסים מבקשים לממש לכאורה מקרקעין שלא נכללו מלכתחילה בשעבוד.
3.
דין הבקשה להידחות בשל מספר טעמים מצטברים, אף מבלי להיכנס לנבכי טענות המבקשת לגבי היקף השיעבוד של המקרקעין, ואעמוד על הדברים בקצרה.
א .
ענייננו בבקשת רשות ערעור על סעד זמני, ונקודת המוצא היא כי התערבות ערכאת הערעור בסעדים זמניים נעשית במשורה (ראו, לדוגמה, רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (27.2.2012)).
ב .
הסעד הזמני נועד לשרת את הסעד הסופי בכתב התביעה. והנה, כתב התביעה אינו נסב על היקף השעבוד, לא בסעדים האופרטיביים המתבקשים ולא בכתב התביעה גופו. בכתב התביעה מפרטת המבקשת פגמים כאלה ואחרים שנפלו לטענתה במכירת 17 המגרשים, כאשר כבדרך אגב, נטען כי המגרשים אינם נכללים בשעבוד ובצו הכינוס (סעיף 27ג לכתב התביעה). כל הסיפור שאותו מגוללת המבקשת באריכות בבקשה לגבי ההיסטוריה של השעבודים, לא בא זכרו בכתב התביעה. למעשה, הטענה המרכזית היא מעין טענת "פרעתי" מותנית, ולפיה, אם ימומשו המגרשים תמורת 21 מליון ₪, אזי סכום זה – בנוסף לסכום של 7 מליון ₪ שנתקבל ממימוש מגרשים בחדרה, ובצירוף הסכום של 32 מליון ₪ שכבר שולם – מביא לסך של כ-60 מליון ₪. קרי, כששה מליון ₪ יותר ממה שנקבע בהסכם הפשרה, ומכאן התנגדות המבקשת למימוש נכסים מעבר לסכום הנדרש לכיסוי החוב בהסכם הפשרה (סעיף 28 לכתב התביעה). טענה זו, שומטת לכאורה את הבסיס מבקשת המבקשת שלפניי, שאם לא ימומשו המקרקעין, אזי גם לשיטתה החוב על פי הסכם הפשרה לא ייפרע.
ג .
המבקשת השתהתה בבקשתה עד לאחר אישור הסכמי המכר על ידי ראש ההוצאה לפועל, ואף לא גילתה אוזנו של בית משפט זה כי המכר אושר עוד לפני שהוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי.
ד .
המבקשת לא צירפה את ארבעת הרוכשים כצד להליכים ב בית משפט
קמא ובבית משפט זה, למרות שהם עלולים להיפגע מהבקשה. זאת, למרות שהסכם המכר כבר אושר בלשכת ההוצאה לפועל והרוכשים כבר שילמו עבור המקרקעין או נטלו מימון לצורך הרכישה.
ה.
מבלי לקבוע מסמרות ומבלי להידרש לדקדוקי החישובים והטענות שהעלתה המבקשת לגבי אופן רכישת המקרקעין המשועבדים, דומה כי סיכויי התביעה לגופה נמוכים, וזאת מהטעמים הבאים:
(1) בכתב התביעה עותרת המבקשת להצהרה כי היא זכאית למחיקת יתרת החוב ולשחרור השעבוד לאחר שעמדה בהוראות הסכם הפשרה. אלא שהסכם הפשרה מפרט מועדים ותשלומים, והמבקשת לא הראתה כלל כי עמדה במועדים ובתשלומים שנקבעו בהסכם הפשרה.
(2) הטענה לגבי היקף השעבוד לא הועלתה עד עתה במסגרת ההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, ובכל ההליכים שקדמו להתמחרות ולאישור המכר על ידי ראש ההוצאה לפועל.
(3) הטענה לגבי היקף השעבוד עומדת לכאורה בסתירה להסכם הפשרה בו מוגדרים המקרקעין כ"מקרקעי שפרעם" במסגרת "הנכסים המשועבדים", ואלו כוללים גם את מגרשים 29/2 ו-29/3.
(4) תיק ההוצאה לפועל למימוש המגרשים בשפרעם נפתח לפני הסכם הפשרה, ובהסכם הפשרה ויתרה המבקשת על כל טענה לגבי הנכסים המשועבדים. בהסכם הפשרה נקבע בסעיף 10.4 כי אם לא תעמוד המבקשת בהתחייבויותיה על פי הסכם הפשרה, אזי לא ישחרר הבנק את הנכסים המשועבדים.
(5) בקשה דומה שהוגשה על ידי המבקשת, בה העלתה טענות רבות כולל
הטענה כי 17 המגרשים לא נכללים בשעבוד ובצו הכינוס, נדחתה אך לאחרונה בבית משפט השלום בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל (ראו סעיף 10 להחלטת השופטת קרלינסקי ברצ"ע 3236-10-12 עבדאלקאדר נ' טפחות בע"מ
(30.11.2012)). הגשת אותה בקשה, אף ללא שינוי אדרת וללא שינוי נסיבות, גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט.
ו .
מאזן הנוחות – המהווה אבן הבוחן המרכזית – אינו נוטה לטובת המבקשת
(ראו לדוגמא, ע"א 1344/13 חברת האחים ישראל בע"מ נ' פרישטה בע"מ בפסקה 7 והאסמכתאות ששם (25.4.2013)). ענייננו במגרשים לבניה, שמכירתם אושרה לכל המרבה במחיר במסגרת הליכי התמחרות בהוצאה לפועל, וככל שיתברר כי יש ממש בטענת המבקשת, תוכל לתבוע את נזקיה הכספיים מהבנק. הדברים נכונים במיוחד בשלב זה, בו מעורבים כבר צדדים שלישיים, הם רוכשי המגרשים שהשקיעו מכספם ומזמנם בהליכי המכר בהוצאה לפועל ושינו את מצבם לרעה.
3.
אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים בסך 50,000 (חמישים אלף) ₪.
ניתנה היום, כ"ז באייר
התשע"ג (7.5.2013).
ש ו פ ט