רע"א 8151/13 מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ נ. עו"ד פיני יניב

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' ברנר ) בת"א 15794-08-12 מיום 23.10.2013 בגדרה נדחתה "בקשה לצו עיכוב הליכי הוצל"פ" שהגישה חברת מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ ביום 5.8.2013 בקשר למימוש נכסי מקרקעין שבבעלותה במסגרת תיק הוצאה לפועל (שמספרו 26-07897-06-3) המתנהל בלשכת ההוצל"פ בכפר-סבא.

עיקרי העובדות וההליכים

2.

להלן אסקור בקצרה את עובדות הרקע המוסכמות, כפי שאלה פורטו בהחלטת השופט י' עמית בהחלטה ברע"א 559/13 מיום 7.5.2013:

(א) במהלך שנת 2006 פתח המשיב 2 בהליכי הוצאה לפועל למימוש נכסיה המשועבדים של המבקשת בגין אשראי שהועמד לה בהיקף של כ-110 מיליון ₪, ולא נפרע. המשיב 1 מונה לשמש ככונס נכסים לביצוע הליכי המימוש;

(ב) ביום 17.3.2009 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים בגדרו סוכם כי המבקשת תשלם למשיבים סך של 54 מיליון ₪ כנגד מחיקת יתרת החוב (להלן: הסכם הפשרה );

(ג) ביום 21.6.2011 הודיע המשיב 2 כי המבקשת הפרה את תנאי הסכם הפשרה, וכי הוא מחדש את הליכי מימוש נכסיה.

3.

כפועל יוצא, פעלה המבקשת במספר אפיקים משפטיים לעיכוב הליכי מימוש נכסי המקרקעין, ובין השאר במסגרת תובענה למתן פסק-דין הצהרתי מושא הבקשה שלפנַי. ביום 19.12.2012 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה לעיכוב הליכי הוצל"פ" . בו ביום הורה בית המשפט המחוזי כך: "אני נעתר לבקשה ונותן צו מניעה זמני לפיו אני אוסר על המשיבים לממש את העיקול שהוטל על חלקה של המבקשת במקרקעין... במסגרת תיק הוצל"פ 26-07897-06-3... וזאת עד למתן החלטה אחרת" . ביום 24.12.2012, במהלך הדיון שהתקיים במעמד הצדדים, טענה המבקשת כי לא הפרה את הסכם הפשרה, ולפיכך לא קמה למשיבים עילה לבטלוֹ. ביום 31.12.2012 קבע בית המשפט המחוזי כך: "באשר לעילת התביעה, שמהותה בהצהרה כי המבקשת מילאה אחר התחייבויותיה על-פי הסכם הפשרה, דעתי היא כי אין בידי המבקשת ראיות מהימנות להוכחת קיומה... על המבקשת להראות שקיימה את התחייבויותיה על-פי הסכם הפשרה עובר לשליחת הודעתם של המשיבים כי ההסכם מבוטל... משעה שקמה למשיבים הזכות לבטלו והם בחרו להודיע על ביטולו למבקשת, אין עוד נפקות לשאלה האם עמדה המבקשת בתנאי ההסכם לאחר ביטולו" (פסקאות 17-16). באשר למאזן הנוחות נקבע כך: "לבד מחולשתה של עילת התביעה, אף מאזן הנוחות במקרה זה אינו פועל לטובתה של המבקשת, והדבר נכון במיוחד כאשר בעל החוב הנו בנק מסחרי המהווה 'כיס עמוק', ולגביו אין חשש ממשי כי יימנע משיפוי המבקשת במידה ויחויב בכך" (פסקה 18). על רקע המכלול האמור, החליט בית המשפט המחוזי כך: "אני דוחה את הבקשה ומורה על ביטול הצו הארעי מיום 19.12.12" (פסקה 23).

4.

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה הנ"ל נדחתה בהחלטה מיום 7.5.2013 על-ידי בית משפט זה (השופט י' עמית ), ובה נאמרו בין היתר הדברים הבאים: "מבלי לקבוע מסמרות ומבלי להידרש לדקדוקי החישובים... דומה כי סיכויי התביעה לגופם נמוכים, וזאת מהטעמים הבאים: (1) בכתב התביעה עותרת המבקשת להצהרה כי היא זכאית למחיקת יתרת החוב... לאחר שעמדה בהוראות הסכם הפשרה. אלא שהסכם הפשרה מפרט מועדים ותשלומים, והמבקשת לא הראתה כלל כי עמדה במועדים ובתשלומים שנקבעו בהסכם הפשרה" (פסקה ה(1) בעמוד 3). עוד נאמר בהחלטה, כי "מאזן הנוחות – המהווה אבן הבוחן המרכזית – אינו נוטה לטובת המבקשת... ענייננו במגרשים לבניה, שמכירתם אושרה לכל המרבה במחיר במסגרת הליכי התמחרות בהוצאה לפועל, וככל שיתברר כי יש ממש בטענת המבקשת, תוכל לתבוע את נזקיה הכספיים מהבנק" (פסקה (ו)).

5.

ביום 5.8.2013 הגדילה המבקשת לעשות והגישה לבית המשפט המחוזי "בקשה לצו עיכוב הליכי הוצל"פ" שעניינה כאמור בעיכוב כל הליכי מימוש הנכסים שבבעלותה, וזאת עד למתן פסק-דין סופי בתביעה העיקרית. לפי הנטען, במועד הגשת הבקשה לסעד זמני, פרעה המבקשת את מלוא חובהּ בהתאם להסכם הפשרה בינה לבין המשיבים. לפי עמדת המבקשת, משנפרע החוב על-ידה, קויימו במלואם תנאי הסכם הפשרה, ומשכך לא היה עוד מקום לעמוד על ביטולו.

החלטת בית המשפט המחוזי

6.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.10.2013 נקבע, כי "דין הבקשה להדחות על הסף משום שהיא נגועה בחוסר נקיון כפיים וכן בשיהוי... (פסקה 6). המבקשת הסתירה מפני בית המשפט, ללא כל הצדקה, את העובדה המהותית כי בקשה דומה עד מאוד הוגשה על-ידה ביום 29.12.2011 במסגרת תביעה קודמת שהגישה... ת.א. 49620-12-11... הבקשה... נדונה לגופו של ענין... אלא שבטרם הוגשו סיכומי הצדדים, ביקשה המבקשת למחוק את התביעה... ביום 17.5.2012 נעתר בית המשפט... לבקשה... דחה את הבקשה לצו מניעה זמני, ואילו את התביעה עצמה הוא מחק... הוסיף וקבע כי המבקשת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט... (פסקה 8). לא רק שמדובר בחוסר נקיון כפיים חמור... אלא שהדבר עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט... לא יעלה על הדעת שבעל דין... יסתיר עובדה זו במסגרת בקשה דומה שהוא מגיש במעמד צד אחד בתביעה חדשה..." (פסקה 10). עוד ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כי "המבקשת הסתירה בנוסף את העובדה שבקשה אחרת שהגישה לצו מניעה זמני נגד המשיבים, בגדרה של התביעה הנוכחית ממש, נדחתה לגופו של ענין ביום 31.12.2012 על ידי כב' השופט ת' כתילי מבית המשפט המחוזי בנצרת (בטרם הועבר התיק מחמת העדר סמכות מקומית לבית המשפט המחוזי בתל אביב). אמנם, עילת הבקשה ההיא היתה שונה מעילתה הנוכחית, אך הדבר לא גרע מחובת הגילוי המלא המוטלת על המבקשת, חובה בה לא עמדה... והרי בעניננו שבה המבקשת ומעלה פעם נוספת את הטענה כי עמדה בהוראות הסכם הפשרה... המבקשת הסתירה גם את העובדה שערעור [בקשת רשות ערעור – נ' ס'] שהגישה לבית המשפט העליון על אותה החלטה נדחה, וחמור מכך, את העובדה שבית המשפט העליון... כבר חיווה דעתו בדבר סיכויי ההצלחה הקלושים של התביעה העיקרית, במסגרת החלטה מיום 7.5.2013" (פסקאות 12-11). על רקע התנהלות זו, קבע בית המשפט המחוזי כי "חומרת אי הגילוי בעניננו היא כה גבוהה, עד אשר מטעם זה לבדו ראוי לדחות על הסף את הבקשה, בלא להיזקק לבחינת השאלה האם עלה בידי המבקשת להצביע על סיכויי הצלחה לכאורה בתביעה העיקרית" (פסקה 14). באשר לשיקול בדבר 'מאזן הנוחות', נקבע כך: "גם מאזן הנוחות איננו נוטה לזכותה של המבקשת, כפי שכבר נקבע על ידי בית המשפט העליון בהחלטה מיום 7.5.2013. הנכסים בהם עסקינן הם נכסים מסחריים ומלאי עסקי של המבקשת, אשר נועדו ממילא למכירה. לא מדובר חלילה בדירת מגורים. נכסים אלה שועבדו לבנק להבטחת אשראי, ומכאן שהמבקשת גילתה דעתה כי מימושם בא בחשבון לצורך סילוק חובותיה... (פסקה 15). זאת ועוד, ככל שבסופו של יום ייקבע כי הסכם הפשרה בוטל שלא כדין והמבקשת זכאית להשבת הכספים שגבה הבנק באמצעות מימוש הנכסים, לא יהיה כל קושי מבחינתה לגבות חזרה מהבנק את המגיע לה" (פסקה 17). בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט המחוזי, כי "גם לגופו של ענין לא שוכנעתי כי סיכויי ההצלחה בהליך העיקרי הם במידה כזו שתצדיק צו מניעה זמני. הטענה המרכזית של המבקשת היא שהסכם הפשרה קויים על ידה ולכן לא היתה כל הצדקה להודעת הביטול של הבנק שניתנה בחודש יוני 2011... מועד ההשלמה לפי הסכם הפשרה... איננו יום 16.4.2009 אלא יום 26.10.2009... ריבוי הגרסאות אומר דרשני. כך או אחרת, לא שוכנעתי כי מועד ההשלמה חל רק ביום 26.10.2009... (פסקה 19). בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שתחשיבי המבקשת והמומחה מטעמה מושתתים על הנחות יסוד שככל הנראה אינן מבוססות, לא שוכנעתי כי סיכויי ההצלחה בהליך העיקרי הם במידה כזו שתצדיק צו מניעה זמני" (פסקה 22).

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר שקילת נימוקי הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים. הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט בהחלטתו לגבי בקשה למתן צו מניעה זמני (ראו למשל: רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים (5.11.2009), בפסקה 4 להחלטת השופטת א' חיות ; רע"א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ' MICROSOFT CORPORATION

(29.1.2003), בפסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן ). בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לשכנע בקיומה של עילת תובענה, ותנאים נוספים שעיקרם ב"מאזן הנוחות". בנסיבות העניין דנן, בחן בית המשפט המחוזי את סיכויי התובענה והגיע למסקנה כי טענותיה של המבקשת מעוררות קשיים בלתי מבוטלים במישור הזכות לכאורה (פסקאות 22-19 להחלטתו הנ"ל). על פני הדברים, ומבלי שאדרש לטעת מסמרות בעניין, מסקנה זו נראית בעיניי כנכונה, ולא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשלב הנוכחי. זאת ועוד, אכן, טענותיה של המבקש ת, שמהותן בהצהרה לפיה מילאה אחר התחייבויותיה על-פי הסכם הפשרה, נדונו ונדחו זה מכבר על-ידי שתי ערכאות שונות, והדעת אינה נוחה כלל מפעולות ההסתרה שבהן נקטה בנסיבות העניין דנן: "בין הצדדים מתנהלים הליכים שונים, בקשר עם מימוש הנכסים ותיק ההוצל"פ בערכאות שונות, ובמסגרתם ממשיכה המבקשת וטוענת כי ההסכם לא הופר על ידה" (ראו סעיף 6 לבקשה הנ"ל מיום 5.8.2013). דיינו בהפנייה להחלטתו הנ"ל של השופט י' עמית מיום 7.5.2013: "דומה כי סיכויי התביעה לגופם נמוכים, וזאת מהטעמים הבאים: (1) בכתב התביעה עותרת המבקשת להצהרה כי היא זכאית למחיקת יתרת החוב... לאחר שעמדה בהוראות הסכם הפשרה. אלא שהסכם הפשרה מפרט מועדים ותשלומים, והמבקשת לא הראתה כלל כי עמדה במועדים ובתשלומים שנקבעו בהסכם הפשרה" . מכל מקום, גם שיקולי מאזן הנוחות אינם נוטים לטובת המבקשת. אדרבה, איתנותו הפיננסית של המשיב 2 כלל אינה נתונה במחלוקת בין הצדדים, וככל שיתברר כי המבקשת לא הפרה את תנאי הסכם הפשרה ותביעתה תתקבל, אין כל חשש כי לא תוכל להיפרע את נזקיה הכספיים. לאור האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי.

8.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית. משלא נתבקשה תגובה, ורק מטעם זה, אין צו להוצאות. לא היה צורך ב-21 עמודים (ועליהם נוספו עוד נספחים לרוב) לצורך בקשת הרשות לערער. זו הכבדה מיותרת.