רע"א 8843/09רוזה סטרוד נ. עו"ד קובי אשכנזי כונס הנכסים

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) מיום 26.10.2009 בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני המורה למשיבים להימנע מלהמשיך ולפעול למימוש נכס מקרקעין ברעננה (להלן: הנכס ), עד להכרעה בהמרצת הפתיחה שהגישה המבקשת.

1.

על פי הנטען בבקשה, המשיב 2, בנק מרכנתיל דיסקונט (להלן: הבנק ), הלווה סכומי כסף שונים לחברה שבבעלותו של מר שמעון סטרוד, הבעלים הרשום של הנכס ובעלה של המבקשת החי בנפרד ממנה מזה שש שנים (להלן: סטרוד ). כנגד ההלוואה שועבד הנכס לטובת הבנק וביום 22.5.2002 נרשמה לטובת הבנק הערת אזהרה על זכויותיו של סטרוד בנכס. לימים החלו להתברר הליכי פשיטת רגל נגד סטרוד בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב (להלן: הליכי פשיטת הרגל ), שקבע כי הבנק רשאי לרשום משכנתא מדרגה ראשונה על זכות הבעלות של סטרוד בנכס, וכי זו קודמת וגוברת על כל עיקול ו/או הערת אזהרה הרשומים על זכויותיו של סטרוד. בעקבות החלטה זו רשם הבנק משכנתא על זכות הבעלות של סטרוד (להלן: המשכנתא ). יצוין כי בהליכי פשיטת הרגל השתתף גם אחיה של המבקשת, מר מיגל שופר (להלן: שופר ), שלטובתו היתה רשומה הערת אזהרה על זכויותיו של סטרוד בנכס. לאחר מתן ההחלטה בהליכי פשיטת הרגל ולאחר רישום המשכנתא לטובת הבנק, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי מרכז המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלים של הנכס, ולפיו הבנק אינו זכאי לרשום לזכותו משכנתא על הנכס (להלן: המרצת הפתיחה ). בין היתר טענה המבקשת כי ביום 17.1.2001, עוד קודם לרישום המשכנתא לטובת הבנק, רכשה את זכויותיו של שופר בנכס בדרך של העברת זכויות ללא תמורה. בנוסף טענה המבקשת כי הבנק ידע בטרם רישום המשכנתא כי למבקשת זכויות בנכס ולביסוס טענה זו הסתמכה המבקשת על חוות דעת שמאית שנמסרה לבנק בחודש פברואר 2001 בה אוזכר ייפוי כוח בלתי חוזר שנתן שופר להעברת זכויותיו בנכס למבקשת (להלן: ייפוי הכוח ).

2.

בד בבד עם הגשת המרצת הפתיחה, הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני המורה למשיבים להימנע מלהמשיך ולפעול למימוש הנכס (להלן: הבקשה הראשונה ). ביום 13.9.2009 דחה בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) את הבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה ). בית המשפט ציין כי המבקשת אינה יכולה לטעון כי הזכויות שרכשה משופר טובות מאלה של הבנק, לאחר שנקבע בהליכי פשיטת הרגל כי זכויותיו של הבנק גוברות על כל הערת אזהרה, וביניהן זו שנרשמה לזכות שופר. בית המשפט ציין כי די בכך על מנת להביא לדחיית הבקשה. בית המשפט הוסיף וציין למעלה מן הדרוש כי קיומו של ייפוח הכוח, כשלעצמו, אינו מלמד על העברת זכויותיו של שופר למבקשת שכן "אין כל הכרח שמיופה הכוח יפעיל את הכוח שבידיו ויוציא את העברת הזכויות מן הכוח אל הפועל", ומכאן שאין לקבל את טענת המבקשת כי הבנק ידע עוד בטרם יצירת השעבוד על העברת זכויותיו של שופר למבקשת. בהמשך לכך גם דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי הבנק רשם את המשכנתא שלא בתום לב בניגוד להוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. בנוסף ציין בית המשפט כי ממכתבים שצירפה המבקשת לבקשה עולה שהמבקשת הציעה למשיב 1 (כונס הנכסים מטעם הבנק) לרכוש את הנכס ממנו, דבר המלמד על כך שהמבקשת ידעה כי היא אינה הבעלים של הנכס. לבסוף דחה בית המשפט את טענתה של המבקשת לפיה הליך פשיטת הרגל וכוונות המימוש של הבנק נודעו לה אך לאחרונה והוא ביסס את קביעתו זו על מכתב מיום 14.7.2003 שעניינו ההלוואה והמשכנתא, אשר נשלח על ידי בא-כוח הבנק ומוען בין היתר גם למבקשת, וכן על טופס מיום 29.3.2001 להוספת לווים להלוואה שנטל סטרוד (להלן: טופס

הוספת הלווים ), עליו חתומה גם המבקשת. בית המשפט ציין כי המבקשת טענה בחקירתה הנגדית טענות עובדתיות שונות כנגד תקפותו של טופס הוספת הלווים אך הוא הדגיש כי המבקשת לא הביאה כל ראיה לכך שהבנק זייף או שינה את המסמך. בהתחשב בכל אלה דחה בית המשפט את הבקשה הראשונה.

3.

כחמישה שבועות לאחר הינתן ההחלטה הראשונה, הגישה המבקשת ביום 19.10.2009 בקשה חדשה לבית משפט קמא "למתן צו מניעה זמני לתקופת הערעור שתגיש המבקשת על ההחלטה [הראשונה]", ולחלופין בקשה למתן צו מניעה זמני חדש (להלן: הבקשה השנייה ). לבקשה זו צירפה המבקשת חוות דעת גרפולוגית המתייחסת לטופס הוספת הלווים, הקובעת כי טופס זה נערך על ידי ששה אנשים שונים (להלן: חוות הדעת הגרפולוגית ). בהתבסס על חוות הדעת טענה המבקשת כי טופס הוספת הלווים זויף על ידי הבנק ומכאן שההחלטה הראשונה, בה הסתמך בית המשפט על הטופס, הושגה במרמה והיא בטלה מעיקרה. בנוסף העלתה המבקשת טענות שונות שנטענו על ידה במסגרת הבקשה הראשונה והוסיפה וציינה כי שגה בית המשפט בחלק מקביעותיו העובדתיות והמשפטיות וכי סיכוייה לזכות בערעור שיוגש על ההחלטה הראשונה הינם גבוהים. ביום 26.10.2009 דחה בית המשפט את הבקשה השנייה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי הנתון החדש היחיד שמעלה המבקשת מאז דחיית הבקשה הראשונה הינו חוות הדעת הגרפולוגית שאין בה כדי לבסס את טענת הזיוף שהעלתה המבקשת. בית המשפט אף חזר על קביעתו בהחלטה הראשונה כי זכויותיו של הבנק גוברות על זכויות שופר וכפועל יוצא גוברות גם על זכויותיה של המבקשת – ככל שרכשה את זכויותיו של שופר. בהתחשב בכך דחה בית המשפט את הבקשה השנייה. על החלטה זו הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי, בה היא חוזרת על הטענות שהועלו בפני בית משפט קמא, ובין היתר על הטענה לפיה זכויותיה בנכס גוברות על אלה של הבנק. המבקשת שבה וטוענת כי הבנק ידע או היה עליו לדעת על זכויותיה בנכס וכי טופס הוספת הלווים שהוצג לבית משפט קמא הינו מסמך מזויף.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 7834/08 רימר ובניו בע"מ נ' בן ארצי , פיסקה 7 (טרם פורסם, 6.4.2009); רע"א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ' MICROSOFT CORPORATION

(לא פורסם, 29.1.2003)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. הבקשה השנייה שהגישה המבקשת היא במהותה בקשה לעיון מחדש תוך נסיון לבססה על שינוי נסיבות או עובדות חדשות שנתגלו כביכול מאז ההחלטה הראשונה (ראו לעניין זה: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי , פ"ד נו(4) 505 (2002); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי , 534 (מהדורה עשירית, 2009); והשוו ביחס לבקשה לעיון מחדש בצו זמני שניתן : תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 1147/09 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' אבישר , פיסקה 5 (טרם פורסם, 6.7.2009)). אך עיון בבקשה השנייה מלמד כי פרט להצגת חוות הדעת הגרפולוגית לא הציגה המבקשת כל עובדות חדשות או נוספות על אלה שעליהן ביסס בית משפט קמא את החלטתו הראשונה. מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט כי גם אם טופס הוספת הלווים נערך על ידי שישה אנשים שונים, כנטען בחוות הדעת הגרפולוגית, עדיין אין בכך כדי לבסס את הטענה כי הבנק זייף את הטופס ועל אחת כמה וכמה אין בכך כדי ללמד כי זכויותיה הנטענות של המבקשת בנכס עדיפות על אלה של הבנק. יתר הטענות שהעלתה המבקשת בפני בית משפט קמא הינן טענות ערעוריות מובהקות אשר לא היה לכתחילה מקום להעלותן במסגרת הבקשה השנייה.

הבקשה נדחית בשלא נתבקשה תגובת המשיבים. אין צו להוצאות.