רע"א 7561/13 שמעון אדיסיאן נ. דוד סומך

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי ) בת"א 49133-05-11 מיום 23.10.2013 בגדרה נדחתה "בקשה לביטול עיקול זמני" שהגיש המבקש ביום 7.10.2013.

עיקרי העובדות וההליכים

2.

ענייננו בסכסוך בקשר לכספים שמשך המבקש ללא הרשאה ולמטרותיו הפרטיות מחשבון הבנק של המשיבים. נגד המבקש הוגשו שתי תביעות כספיות בעילה נזיקית: האחת, בבית משפט השלום (ת"א 4014-01-11); השנייה, בבית המשפט המחוזי (היא התביעה מושא הבקשה שלפנַי).

3.

ביום 5.12.2012 נחתם בבית משפט השלום בירושלים הסכם פשרה בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין (סגנית הנשיאה ע' כהן ), ולפיו התחייב המבקש לשלם למשיבים סך של 1,200,000 ₪ "לסילוק מלא של התביעה" . לצורך הבטחת מימוש הסכום הנ"ל במלואו, נחתם ביום 29.7.2013 הסכם למכירת דירתו של המבקש באמצעות כונסי הנכסים שמונו על-ידי בית משפט השלום.

4.

ביום 2.10.2013, לאחר ששולם הסכום האמור על-ידי המבקש, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה להוצאת צווי עיקול זמניים במעמד צד אחד" על זכויותיו ועל כספו של המבקש. במסגרת הבקשה נטען כי כדי להבטיח את מימוש פסק הדין שיינתן נגד המבקש בתביעה הנוכחית, יש להורות על שלושה צווי עיקול זמניים, ובהם עיקול בסך של 1,132,000 ₪, המשקף את יתרת התמורה שהקונים התחייבו לשלם למבקש בהתאם להסכם המכר מיום 29.7.2013 ( "התשלום השלישי" ) עד לא יאוחר מיום 25.1.2014. עוד צויין כי מחוות הדעת שהוכנה על-ידי חוקר פרטי מטעמם וצורפה לבקשה הנ"ל עולה כי למבקש "אין נכסים ו/או כספים ו/או זכויות אחרות"

הרשומים על שמו, שיאפשרו למשיבים לממש את פסק הדין, ככל שיינתן לטובתם. בו ביום, הורה בית המשפט המחוזי כי במכלול הנסיבות יש מקום להעתר באופן חלקי לבקשה להטלת עיקולים.

5.

ביום 6.10.2013 הוגשה "בקשה להפחתת סכום עיקול" וביום 7.10.2013 הוגשה בקשה נוספת: "בקשה לביטול עיקול זמני" . ביום 9.10.2013 הוגשה "תגובה לבקשה לביטול עיקול זמני" . ביום 15.10.2013 החליט בית המשפט המחוזי, כי "... לאחר שהושלם עתה הנחוץ, נקבע דיון ל-21.10.13 בשעה 13:00" .

החלטת בית המשפט המחוזי

6.

ביום 21.10.2013 התקיים הדיון במעמד הצדדים, ובהחלטה מיום 23.10.2013 קבע בית המשפט המחוזי כך:

"1. לאחר שקילת המכלול, יש להותיר העיקולים שנקבעו בהחלטה מ-2.10.13 על כנם.

2.לנוכח הסכם הפשרה בבית משפט השלום, אשר לא כלל הסכמה כי לא יימשכו הליכים נגד הנתבע 3 [המבקש – נ' ס'] בבית משפט זה, רשאים התובעים לעתור לעיקולים שנתבקשו. הנתבע 3 [המבקש – נ' ס'] גם לא סתר את הטענות בדבר סיכויי התביעה (שהיא יחד ולחוד נגד נתבעים שונים) וגם לא את החשש מפני הכבדה בהעדר העיקולים.

3.לצד האמור לעיל נראה גם שבידי הנתבע 3 [המבקש – נ' ס'] למנוע הפסדים כספיים ביחסיו עם הרוכשים. מכל מקום, מה שציין ב"כ התובעים בפרוטוקול הדיון לעניין זכויות ומהלכים אפשריים של הרוכשים ושל החברה המתווכת תומך אף הוא בתוצאה כנ"ל.

4.שאלת ההוצאות בקשר למה שקשור בעיקולים שעל הפרק תישקל במסגרת פסק הדין".

7.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. למען השלמת התמונה, יצויין כי ביום 5.11.2013 הגיש המבקש לבית משפט השלום בירושלים על דרך של המרצת פתיחה "כתב תביעה לאכיפת הסכם פשרה ולחילופין לביטולו" בקשר לפסק הדין מיום 5.12.2012 המאשר את הסכם הפשרה בעניינו (ראו פסקה 3 לעיל). בהחלטה מיום 16.1.2014, לאחר מתן זכות תשובה למשיבים, הורה בית משפט השלום כך: "בנסיבות העניין, בשים לב למהות המחלוקת בין הצדדים, שמחייבת בירור עובדתי, בכל הנוגע להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בהתאם לתקנה 258 לתקנות סד"א, אני מחליט להעביר את הבקשה לתובענה רגילה" .

עיקרי טענות המבקש

8.

המבקש טוען כי הסדר הפשרה שאליו הגיעו הצדדים לתשלום בסך של 1,200,000 ₪ כפיצוי למשיבים, ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 5.12.2012, התייחס בפועל לשני ההליכים המשפטיים נגדו, הן זה בבית משפט השלום, הן זה בבית המשפט המחוזי. לראיה נקב המבקש בשיעור הסכום שעליו הועמדה התביעה בבית משפט השלום – סך של 887,101 ₪ – נמוך משמעותית מן הסכום שנקבע בהסכם הפשרה הנ"ל, שלפי טענת המשיבים מתייחס להליך שהתנהל בבית משפט השלום בלבד. המבקש מוסיף ומציין כי המשיב 1 לא התכחש ליריעה עובדתית זו במהלך חקירתו בבית המשפט המחוזי, שם התייחס לעניין באומרו כך: "הבעיה ביני לבין שמעון [המבקש – נ' ס'] הסתיימה בבית משפט השלום" (עמוד 35 לפרוטוקול הדיון מיום 23.1.2013). לדידו, המשיבים "מנסים לנצל שלא בתום לב" את העובדה כי בהסכמה שהושגה בבית משפט השלום לא נרשם מפורשות כי התשלום הוא עבור שתי התביעות יחדיו.

9.

לפי עמדת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קיימים סיכויים כלשהם ביחס לתביעה המתנהלת נגדו. קיימת לפנינו "הודאת בעל דין" , שיש בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לתביעה דנן. לדידו, שגה גם בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הודאת בעל דין אינה גוברת על העדר רישום התנאי המפורש בהסכם הפשרה, לפיו

מתייחס ההסכם גם לתביעה בבית המשפט המחוזי. לגופם של דברים, טוען המבקש כי אין ממש בתביעה ביחס אליו, מאחר ו "לא ידע על התרמית של הנתבעים האחרים וחשב שהוא עתיד לקבל סכום גדול ממכירת הקרקעות ובהסכמת הצדדים קיבל כספים על חשבון אותם כספים עתידיים. אין שום ראייה המקשרת את המבקש לתרמית" .

10.

עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על העיקול ביחס לסכום של 1,132,000 ₪ (יתרת התמורה ממכירת הדירה), מבלי שאשתו צורפה כמשיבה לבקשה לעיקול. לגישתו, מבלעדי צירופה של האשה להליך, "הרי שלא היה מקום להשית עיקול על יותר ממחצית הכספים המוחזקים" .

11.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי גם בקביעתו כי אי-מתן צו עיקול זמני יכביד על ביצוע פסק הדין. לדידו, בבקשת המשיבים להטלת צווי העיקול ובתצהיר שצורף לה אין כלל התייחסות לשאלת ההכבדה, וממילא דוח החקירה שטחי ביותר ואינו מהווה ראיה לדבר. עוד כהנה וכהנה טען המבקש בנוגע לעריכת האיזונים בין הצדדים, בתוך כך הפנה לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והדגיש כי "לא ברור איזה נזק יכול להיגרם למשיבים באם יבוטל הצו שכן המבקש מתגורר בארץ ואין כל סיבה לחשוש שלא ישלם כספים באם יחוייב לשלם... מאידך מתן צו עיקול על כספים המגיעים למבקש פוגע בזכות הקניין שלו" .

עיקרי טענות המשיבים

12.

בפתח הדברים טענו המשיבים בהסתמך על ההלכה הפסוקה כי על בית המשפט לדחות על הסף את בקשת הרשות לערער, מחמת טיבו של הנושא הנדון. לדידם, אין מדובר במצב חריג המצדיק בחינה של החלטת ביניים על-ידי ערכאת הערעור. עוד זאת, לדבריהם, מסתמן כי בשבועות הקרובים ינתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה העיקרית, וממילא יהיה המבקש רשאי במסגרת ערעורו להשיג גם על החלטת הביניים שעניינה בעיקול הזמני.

13.

המשיבים טוענים כי בתחילה אכן הועמד סכום התביעה המקורי על סך של 887,101 ₪, אלא שלימים תוקן סכום התביעה והועמד על סך של 1,249,826 ₪, גבוה במעט מסכום הפשרה שאושר בפסק הדין מיום 5.12.2012. לדידם, המחלוקת העובדתית בין הצדדים שעיקרה בשאלה האם נקשר הסכם בעל-פה, אם לאו, כלל לא נדונה ולא הוכרעה בבית המשפט המחוזי, ומשכך הם נמנעים מלעסוק בה.

14.

לפי עמדת המשיבים, המבקש כלל לא פרט מהו הפגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לבכר את הוראות הסכם הפשרה כלשונן, הנעדרות כל התייחסות להסכמה באשר לאי-המשך ההליכים המשפטיים נגד המבקש בבית המשפט המחוזי. זאת ועוד, המבקש גם לא נימק מדוע הכלל האוסר העלאת טענה בעל-פה (הסכם בעל-פה) נגד מסמך בכתב (הסכם הפשרה) אינו חל בנסיבות העניין דנן.

15.

באשר לתנאי ההכבדה, ציינו המשיבים כי למבקש אין רכוש או כספים כלשהם הרשומים על שמו בהתאם לדוח החקירה שצורף בעניינו. המבקש עצמו הלין במסגרת בקשה לקבלת פטור ממתן ערובה על חוסר איתנותו הכלכלית; באשר לסיכויי התביעה, צויין בין היתר כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים, וכי בחקירתו הנגדית הודה המבקש באחריותו לנזקים הכספיים שגרם למשיבים; באשר לאי-צירוף אשתו של המבקש, צויין כי טענה זו כלל לא הועלתה בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

16.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתגובת המשיבים, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר שקילת הטענות מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות. לגופו של עניין, הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן במתן סעדים זמניים, ובכללם צווי עיקול זמניים, למעט במצבים חריגים (ראו למשל: רע"א 6934/10 כספי תעופה בע"מ נ'

JSC AEROAVIT AIRLINES

(28.10.2010), בפסקה 8 להחלטת השופטת א' חיות ; רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים

(5.11.2009), בפסקה 4 להחלטת השופטת א' חיות ; רע"א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ' MICROSOFT CORPORATION

(29.1.2003), בפסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן ). לא שוכנעתי כי העניין דנן בא בגדרם של אותם מצבים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

17.

בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א ), על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לשכנע "בקיומה של עילת התובענה" , ותנאים נוספים שעיקרם ב 'מאזן הנוחות' . כמו- כן, נדרש המבקש להוכיח כי התקיימו "התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות... הנוגעות לסעד הזמני המבוקש" . תקנה 374 לתקנות סד"א ( "צו עיקול זמני" ) מפרטת את התנאים המיוחדים למתן עיקול זמני – הוא הסעד מושא הבקשה שלפנַי – ומורה בסעיף-קטן (ב) כי רשאי בית המשפט ליתן צו עיקול " אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" .

לִבּה של הוראה זו הוא בצורך להוכיח הכבדה על ביצוע פסק הדין, אשר תיגרם למבקש אם לא ינתן הצו המבוקש (ראו רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ'

ICC INDUSTRIES INC

(4.1.2007), בפסקה יז להחלטת השופט א' רובינשטיין ).

18.

בנסיבות העניין דנן, אין לטעמי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להערכת סיכויי התביעה. כמתחייב מן המסכת העובדתית, הצביעו המשיבים על הוראות הסכם הפשרה שקיבל כאמור תוקף של פסק דין ביום 5.12.2012. על-פני הדברים, לשונו של ההסכם ברורה, ומתייחסת אך ורק להליך שהתנהל בבית משפט השלום: "לסילוק המלא של התביעה" , מבלעדי אזכור כלשהו להליך המתנהל בבית המשפט המחוזי. עוד צרפו המשיבים אסמכתא מכתב התביעה המתוקן המעידה כי שיעור סכום התביעה המתוקן בבית משפט השלום עלה על סכום הכסף שנקבע כפיצוי למשיבים בהסכם הפשרה הנ"ל, ובכך הופרכה לכאורה טענת המבקש בעניין זה (ראו פסקה 8 לעיל). בשלב הנוכחי, לא שוכנעתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, וטענותיו של המבקש תתבררנה לגופן במהלך הדיון בתובענה העיקרית.

19.

הלכה ידועה, כי תוחלת ההכבדה שיש להוכיחהּ בגדרי העיקול הזמני, היא "הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים" (ראו למשל: רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (29.1.2007), בפסקה י"ב להחלטת השופט א' רובינשטיין ; רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC

(28.11.2007), סיפא לפסקה 6 להחלטת השופטת ע' ארבל ). לפיכך, לצורך הוכחת יסוד ההכבדה, דיינו בכך שהמבקש לא סתר בראיות טובות ומתאימות את טענתם של המשיבים שהתבססה על דוח החקירה שצורף לבקשה להטלת צווי עיקול מיום 2.10.2013 כי אמצעיו הכספיים אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען. לבטח, אין די באמירתו הכללית והסתמית של המבקש כי "לא ברור איזה נזק יכול להיגרם למשיבים באם יבוטל הצו שכן המבקש מתגורר בארץ ואין כל סיבה לחשוש שלא ישלם כספים באם יחוייב לשלם כספים על ידי בית המשפט הנכבד" (פסקה 12ה בעמוד 4 לבקשת הרשות לערער). בנסיבות אלה, צו העיקול הזמני יעמוד בעינו. עם זאת, דומני כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה סופית. המבקש רשאי להציע חלופות אפקטיביות אחרות, כגון הפקדת ערבות, או ערובה אחרת שיהא בה כדי להניח את הדעת, על מנת לאפשר לזוכה לממש את פסק הדין בלא חשש. אם וכאשר תובא לפניו הצעה ממשית מעין זו, יעשה אז בית המשפט המחוזי כחכמתו.

20.

בשולי הדברים אעיר כי המבקש בחר להעלות לראשונה בבקשה שלפני טענות נוספות אשר לא עלו בבית המשפט המחוזי. לא ראיתי מקום להתייחס אליהן.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית. המבקש ישלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.