רע"א 8387/21 רונן זיו נ. יהודה בני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע , סג"נ) בת"א 5930-09-21 מיום 22.11.2021, בה נדחתה בקשת המבקשים לביטול צו עיקול זמני על נכסיהם שניתן במעמד צד אחד לבקשת המשיב ביום 5.10.2021.

הרקע לבקשה

1.

ברקע לבקשה, סכסוך שהתגלע בין הצדדים בקשר להלוואה שנטען על ידי המשיב כי ניתנה למבקשים, בסך של 1,000,000 דולר ארה"ב, מכוח הסכם הלוואה מיום 2.12.2018 (להלן: הסכם ההלוואה או ההסכם ), אשר למעט סך של 100,000 דולר ארה"ב, טרם הוחזרה. במקביל לניסיונותיו של המשיב להביא למינוי הבורר המוסכם לפי האמור בהסכם ההלוואה, ביקש המשיב להטיל עיקול זמני על כספים המיועדים להגיע

למבקשים המצויים בידי צדדים שלישיים.

2.

בקשת המשיב להטיל עיקול זמני התקבלה ביום 18.10.2020 (הפ"ב 20704-10-20), אך ביום 29.11.2020 בוטל העיקול, בעיקר מן הטעם שהמשיב נמנע מלגלות בבקשתו להטלת העיקול כי המבקשים טוענים כי הסכם ההלוואה זויף. בקשה נוספת שהגיש המשיב להטלת עיקול זמני נדחתה ביום 6.12.2020, כאשר צוין כי משעה שבקשת המבקש נדחתה מטעמים שביושר, אין מקום לדון בבקשה חדשה בקשר להטלת אותו עיקול. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו – נדחתה על ידי ביום 30.12.2020 (רע"א 9196/20).

3.

בשלב מסוים הגיעו הצדדים להסכמה כי ימונה בורר אחר מזה שהוסכם עליו במסגרת הסכם ההלוואה. לאחר שהגיש המשיב ביום 5.9.2021 בקשה לבית המשפט המחוזי למינוי בורר כאמור, ביום 22.9.2021 הגיש פעם נוספת בקשה להטלת עיקול זמני על כספים המיועדים להגיע למבקש 2 המצויים בידי צדדים שלישיים (ובהמשך עדכן את בקשתו להטלת עיקולים זמניים גם על חשבונות בנק של המבקשים). הפעם, לצורך הוכחת עילת התובענה – החוב בגין ההלוואה – על בסיסה התבקש צו העיקול, לא הסתמך המשיב רק על הסכם ההלוואה, אלא צירף ראיות נוספות בדמות "הקלטה עדכנית" בה לטענתו המבקשים מודים בחוב הנטען, ותצהיר של עד (הוא הבורר המוזכר בהסכם ההלוואה) שהיה מעורב במתן ההלוואה.

4.

ביום 5.10.2021 נענה בית המשפט לבקשת המשיב והטיל צו עיקול זמני כמבוקש, עד לסך של 5,000,000 ש"ח. לאחר הטלת העיקול הזמני, הגישו המבקשים בקשה לביטולו. בעיקר טענו המבקשים כי בקשת המשיב הוגשה בחוסר תום לב משלא גילה על כל ההליכים הקודמים בין הצדדים בהם נמתחה ביקורת חריפה על התנהלותו; כי הבקשה לוקה בשיהוי כבד; וכי לא מתקיימים התנאים הנדרשים בדין למתן צו עיקול זמני. עוד טענו המבקשים כי סכום התביעה נמוך בהרבה מגובה העיקול שאושר, ובהקשר זה אכן ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי ביום 20.10.2021, המורה, בהסכמת הצדדים, על צמצום צו העיקול לסך של 900,000 דולר ארה"ב.

5.

ביום 22.11.2021 נדחתה בקשת המבקשים לביטול צו העיקול הזמני. תחילה קבע בית המשפט המחוזי, לאחר סקירת חקירות הצדדים וגרסאותיהם, כי קיימות ראיות לכאורה מספקות להוכחת עילת תביעה רצינית אשר למשיב סיכוי להצליח בה. צוין כי דין טענות המבקשים בנוגע לזיוף ההסכם להתברר במסגרת הליכי הבוררות, אך מדובר בטענות בעייתיות הנגועות בסתירות פנימיות והנסתרות על ידי יתר הראיות. בנוסף הוכח כי ככל שההליך יוכרע לטובת המשיב, קיים חשש סביר כי אי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הבוררות. כמו כן נדחתה טענת המבקשים כי המשיב פעל בשיהוי. באשר לסוגיית תום הלב, צוין כי בעוד שעל הבקשות הקודמות חלו תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות ), על הבקשה הנוכחית חלה הוראת תקנה 95(ד)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות ) הקובעת כי יש להידרש לתום לבם של שני הצדדים בעת הכרעה בבקשה למתן סעד זמני. בהתייחס לשאלת תום לבו של המשיב, בית המשפט הצביע על כך שהמשיב הזכיר בבקשתו קיומם של הליכים קודמים בין הצדדים, וקבע שטענתו, כי נמנע מלפרט על אודותם משסבר שבקשתו הנוכחית תובא לדיון לפני אותה שופטת המעורה בפרטי טענות הצדדים, היא טענה סבירה. עוד נקבע כי הפעם טענת המבקשים בדבר חוסר תום לבו של המשיב בהליכים הקודמים אין בה כדי להכריע את הכף לחובתו, בין היתר בהינתן העובדה שעם חלוף הזמן השתנו חלק מהנסיבות, ושבקשתו הנוכחית התבססה על ראיות אחרות מעבר להסכם. בית המשפט נדרש גם לבעייתיות בהתנהלות המבקשים ובגרסאותיהם, בהגיעו למסקנה כי בהינתן הבעייתיות בסוגיית תום הלב של שני הצדדים, הכף נוטה לטובת המשיב.

6.

מכאן לבקשה שלפנַי. בעיקר טוענים המבקשים כי לא היה מקום להיענות לבקשה לעיקול הזמני, שעה שהבקשות הקודמות נדחו על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב מצד המשיב אשר כפי שנפסק זה מכבר, בין היתר ברע"א 9196/20, אינם ברי תיקון. החלטת בית המשפט המחוזי עומדת בניגוד גמור ומוחלט לכל ההחלטות הקודמות שאושרו על ידי בית משפט זה. זאת בהינתן העובדה שהמשיב הסתיר בבקשותיו הקודמות מידע מהותי, ואף בבקשתו הנוכחית לא פירט על אודות ההליכים הקודמים בין הצדדים. בהינתן העובדה שבקשותיו הקודמות של המשיב נדחו בשל חוסר תום לב, אף אין "בשינוי הנסיבות" המתואר בהחלטת בית המשפט המחוזי כדי לרפא את חוסר תום ליבו. עוד נטען כי לא היה מקום ליתן משקל ממשי ל"ראיות החדשות" עליהן הסתמך המבקש בבקשתו, מעבר להסכם ההלוואה. בנוסף נטען כי כלל לא הוכח שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין, כי די היה בשיהוי לבדו כדי להביא לדחיית הבקשה, כי שגה בית המשפט המחוזי גם בקביעתו באשר לקיומן של ראיות לכאורה וכי נפלו פגמים בהמצאת הצו.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב.

8.

כלל הוא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בנוגע לסעדים זמניים, ובכלל זה צווי עיקול זמניים, למעט במקרים חריגים, וזאת לנוכח שיקול הדעת הרחב השמור לערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות כגון דא (ראו למשל: רע"א 7561/13 אדיסיאן נ' סומך , פסקה 16 (12.2.2014); רע"א 26/19

פלוני נ' ג'אבר , פסקה 7 (27.2.2019); רע"א 5065/20 פלונית נ' פלוני , פסקה 4 (2.9.2020)). בקשה זו אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

9.

בית המשפט המחוזי קבע בהתייחס למכלול המסמכים והראיות שהוגשו, כמו גם לעדויות הצדדים שנשמעו במשך שעות ארוכות, כי קיימות ראיות מספקות לכאורה להוכחת עילת תביעה רצינית וכי אין מדובר בתביעת סרק. מדובר בקביעה המבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות ועל התרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים והראיות שהובאו לפניה, שלא מצאתי מקום להתערב בה (ראו גם, למשל: רע"א 693/21 מרכז מכרות היהלומים בע"מ נ' כפריס אן.די.סי בע"מ , פסקה 13 (6.4.2021)). הוא הדין גם באשר לקביעה בדבר החשש מהכבדה על ביצוע פסק הבוררות. בית המשפט נתן דעתו למכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפניו גם בקשר לסוגיה זו, בהתייחס בין היתר לגובה התביעה, לטענות בדבר הברחת נכסים, לטענות בנוגע לאמידותם של המבקשים ואי-הימצאותם של נכסים בבעלותם בישראל, בקבעו כי הורם הנטל להוכיח כי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הבוררות, אם יזכה המשיב בהליך. אין בטענות המבקשים כדי להצדיק התערבות בקביעה מנומקת זו.

10.

באשר לסוגיית תום הלב, בית המשפט נתן דעתו בהרחבה לתום ליבם של שני הצדדים , בהתייחס להוראת תקנה 95(ד)(3) לתקנות החדשות (אשר נכנסה בינתיים לתוקף מאז ניתנה ההחלטה ברע"א 9196/20), הקובעת כי בעת בחינת בקשה להורות על סעד זמני, על בית המשפט ליתן דעתו גם ל"תום ליבם של בעלי הדין" (בשונה מנוסח תקנה 362(ב)(2) לתקנות הישנות אשר התמקדה בשאלת תום לבו של מגיש הבקשה). לפיכך, עמד בית המשפט על התנהלותם של המבקשים מזה, ועל התנהלות המשיב מזה. לאחר בחינת מכלול התמונה הגיע בית המשפט למסקנה כי הכף נוטה לטובת המשיב, זאת מבלי להתעלם מהתנהלותו במסגרת בקשותיו הקודמות להטלת עיקול זמני, מהעובדה שלא פירט בהרחבה על אודות הבקשות הקודמות (אף כי עצם קיומם הוזכר), ובהתייחס לכך שעם חלוף הזמן השתנו הנסיבות ובהן התבססות בקשתו החדשה על ראיות נוספות. בכך לא נפל פגם. מה גם שבית המשפט נתן דעתו לכך שעל פני הדברים, התשתית העובדתית אשר עמדה בבסיס טענת זיוף ההסכם התבררה למפרע כבעייתית. ומעבר לכל האמור, לא למותר לציין, כי החלטת ביניים בעניין סעדים זמניים אינה יוצרת מעשה בית-דין (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 728 (מהדורה 13, 2020); רע"א 8734/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל ,

פסקה 15 (12.1.2014); רע"א 909/07 ניסנוב נ' שבתאי ,

פסקה 3 (16.11.2008)). על כן החלטות קודמות שניתנו בעניין אינן כובלות את שיקול דעתו של בית המשפט.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.