רע"א 3759-22 רע"א 3759-22

1.לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ת' אברהמי) בת"א 48621-11-12 מיום 4.4.2022, בגדרה נקבע כי צווי עיקול שהוטלו על נכסי המשיבה 1 "פקעו", והצדדים נדרשו להגיש את עמדותיהם באשר למשמעות פקיעתם.

תמצית הרקע רלוונטי

2.המבקשת, פריניר (הדס 1987) בע"מ (להלן: פריניר), והמשיבה 1, מילוז (1989) בע"מ (להלן: מילוז), הן חברות העוסקות בשוק העגבניות המעובדות, אשר ניהלו בעבר יחסים עסקיים. עניינו של ההליך דנן בתביעה שהגישה פריניר כנגד מילוז, ותביעה שכנגד שהגישה מילוז כנגד פריניר והמשיבים 8-2. בתמצית ייאמר, כי התביעות נסובו בעיקרן על מחלוקות הנוגעות לשלוש עסקאות שבוצעו בין השתיים (להלן: העסקאות), וכן על התחשבנות בנוגע לפעילות העסקית השוטפת ביניהן (להלן: החוב השוטף). כן הועלו במסגרת התביעות טענות נוספות, ביחס לנזקים שלפי הנטען גרמה פריניר למילוז, עת שהייתה פריניר בעלת השליטה במילוז, וביחס להפרות של דיני התחרות. ההתדיינות הסבוכה בין הצדדים מתנהלת מזה למעלה מעשור, ובמסגרת הדיון כאן יובאו אך העובדות הצריכות לעניין.

3.ביום 26.2.2019, בשלב מתקדם של ההתדיינות, הגישה פריניר בקשה להטלת עיקולים זמניים וכן למתן צו למניעת דיספוזיציה בנכס של מילוז במעמד צד אחד. זאת בטענה שמילוז פועלת על מנת להתפרק מנכסיה באופן שמעורר חשש ממשי להכבדה על ביצוע פסק הדין העתידי. בקשה זו נדחתה בהחלטת הרשמת י' בלכר בבית המשפט המחוזי מיום 27.2.2019, ועל החלטה זו הגישה פריניר ערעור (ע"ר 39560-03-19). ביום 24.3.2019 נערך דיון בערעור במעמד צד אחד, ובמהלכו הציגה פריניר סרטון או סרטונים אשר נועדו לתמוך בטענותיה (להלן: הסרטון). בהחלטה מאותו היום, קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת ר' ברקאי) את הערעור, והורה על עיקול "כל הרכוש והנכסים" של מילוז שפורטו בבקשת העיקול. כן ניתן צו האוסר על מילוז "לעשות כל דיספוזיציה בנכסים שברשותה ו/או בבעלותה" (להלן: צו העיקול או העיקולים).

4.ביום 28.3.2019 הגישה מילוז "בקשה בהולה לביטול עיקולים ארעיים וצו איסור דיספוזיציה שהוטלו במעמד צד אחד ולקביעת דיון דחוף" (להלן: בקשת הביטול), ובית המשפט המחוזי קבע מועד לדיון בבקשה, לצד מתן הוראות נוספות, לרבות צמצום צו איסור הדיספוזיציה לנכס שנזכר בבקשת פריניר. מספר ימים לאחר מכן, הגישה מילוז בקשה "לצמצום והמרת העיקולים הארעיים עד לדיון הקבוע ליום 29.4.2019" (להלן: בקשת ההמרה). פריניר הגישה ביום 7.4.2019 תשובה לבקשת ההמרה, לה צורף הסרטון שהוצג בדיון בערעור וכן סרטונים נוספים. יום לאחר מכן, הגישה מילוז תגובה לתשובה אשר ממנה עולה כי מילוז סבורה כי "הסרטונים שצורפו כנספח 7 לתשובת פריניר לא היו חלק מבקשת העיקולים, ולא היו חלק מהמסכת הראייתית שעל בסיסה ניתנו הצווים הארעיים הגורפים". למען שלמות התמונה יצוין כי בקשת ההמרה נעתרה והעיקולים הזמניים הומרו לערבות צד ג' של חברת כל בו חצי חינם בע"מ.

5.ביום 28.5.2019 התקיים דיון בבקשת הביטול, ובמהלכו טענה מילוז, כי זה עתה נודע לה מב"כ פריניר שהתקיים דיון בערעור בנושא העיקולים במעמד צד אחד, שכן לדבריה לא הומצא לה עותק של פרוטוקול הדיון. בהמשך לכך, הבהירה מילוז כי היא שומרת על כל טענותיה בהקשר זה, לרבות הטענה כי צו העיקול פקע, משלא הומצאו לה מלוא המסמכים בעניינו, בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 שחלו בעת הדיון (להלן: התקנות הישנות).

6.כשבוע לאחר מכן, ביום 4.6.2019, הגישה מילוז בקשה בה עתרה לקבוע כי צו העיקול פקע מחמת אי-המצאת מכלול המסמכים כנדרש בתקנות, לרבות פרוטוקול הדיון בערעור והסרטון שהוצג במהלכו (להלן: בקשת הפקיעה). ביום 8.7.2019 התקיים דיון במעמד הצדדים, במהלכו הוסכם כי לנוכח חידוש הליך הגישור בין הצדדים הדיון בבקשת הפקיעה יידחה.

7.בחלוף מספר חודשים הודיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי כי הליך הגישור לא צלח. משכך, התיק הועבר לעיון, וביום 29.7.2020 ניתן בו פסק דין חלקי. בפסק הדין החלקי נקבע, בין היתר, כי בכל הנוגע לעסקאות, זכאית פריניר לסעדים כספיים שונים. באשר לחוב השוטף, הוצע לצדדים לגבש הסכמה בנושא. כן נקבע כי בהעדר הסכמה יתאפשר להם להשלים טיעוניהם בסוגיה זו בלבד (ראו: פסקאות 94-93 לפסק הדין החלקי מיום 29.7.2020).

8.הצדדים לא הגיעו להסכמות ביניהם, ואף נחלקו לגבי משמעות פסק הדין החלקי, ולאחר התדיינות נוספת, ניתן פסק דין משלים ביום 9.12.2021. במסגרת פסק הדין המשלים נקבע בעיקרו של דבר כי העסקאות שעמדו בבסיס החוב השוטף נגועות באי-חוקיות ומשכך הן בטלות. כפועל יוצא הורה בית המשפט המחוזי על השבה הדדית על פי עקרונות שהתווה בפסק הדין המשלים. בהמשך לאמור, נקבע כי הצדדים יודיעו יחדיו מהי ההשלכה הכספית הנובעת מההכרעה, והוצע שיגיעו ל"הבנה מספרית".

בהתאם להוראותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין המשלים, הגישו הצדדים ביום 21.12.2021 את עמדותיהם בהתייחס להשלכות הכספיות של ההכרעה. בהמשך לאמור, אף נדרש בית המשפט המחוזי להבהרת עקרונות התחשיב שהותוו בפסק הדין, וניתן פרק זמן נוסף להתייחסות לסוגיה, בטרם תצא פסיקתה אשר תחתום את העניין. במקביל לחילופי ההודעות, התגובות וההחלטות, הגישה מילוז ביום 19.1.2022 בקשה למתן החלטה בבקשת הפקיעה. בתגובה, הגישה פריניר "בקשת הבהרה" בה הביעה את הסתייגותה בשאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בפקיעת העיקולים או לבטלם לאחר שניתן פסק דין בתביעה.

9.ביום 29.3.2022 התקיים דיון שהוקדש בחלקו לסוגית פקיעת העיקולים. פריניר טענה כי משניתן פסק דין בהליך, הסמכות להכריע בשאלות בנוגע לעיקולים, ובהן שאלת פקיעתם, מסורה להוצאה לפועל, וזאת בהתאם לתקנות 382-381 לתקנות הישנות ולפסק הדין ברע"א 9779/06 חלאילה נ' עיריית אלשאגור (14.1.2009) (להלן: עניין חלאילה). מילוז טענה מנגד, כי בית המשפט המחוזי הוא הגורם המוסמך להכריע בסוגיה זו, בשים לב לכך שבית המשפט עתיד להוסיף ולדון בהשלכותיו הכספיות של פסק הדין, ומאחר שטרם ניתן פסק דין סופי בהליך, טרם נפסקו סעדים אופרטיביים, טרם נחתמה פסיקתה ואין בנמצא פסק דין לביצוע. כן נטען כי יש לאבחן את ענייננו מעניין חלאילה, על רקע העובדה שבית המשפט המחוזי לא הכריע בבקשת הפקיעה שהוגשה עובר למתן פסק הדין, אך בשל פניית הצדדים לגישור, תוך שהובהר כי מילוז שומרת על מלוא טענותיה בנושא.

10.בעקבות הדיון, ניתנה ביום 30.3.2022 החלטה בה קבע בית המשפט המחוזי את אופן עריכת התחשיב על פיו תחושב התוצאה הכספית של פסק הדין, והורה על הגשת פסיקתה בצירוף עמדת הצד שכנגד לעניין התאמת הפסיקתה להחלטתו. כן צוין בהחלטה כי סוגיית העיקולים תיבחן בנפרד, וכי לאחר החתימה על הפסיקתה יידרש בית המשפט המחוזי לפסיקת ההוצאות.

11.ביום 4.4.2022 ניתנה ההחלטה בבקשת מילוז לפקיעת העיקולים, היא ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שלפניי.

12.בטרם אפנה להחלטה האמורה אציין, כי אף לאחר שזו ניתנה המשיכו הצדדים בהתדיינות ענפה בקשר לתוצאות ההליך. בין היתר, הגישה פריניר פסיקתה לחתימה, מילוז הגישה התייחסותה לנוסח הפסיקתה המוצעת, ופריניר הגיבה להתייחסות זו. ביום 10.4.2022 נחתמה פסיקתה, אשר מורה למילוז לשלם לפריניר 5,247,878.89 ₪. באותו היום אף ניתנה החלטה באשר להוצאות המשפט. בהמשך, הגישה פריניר בקשה לחתימה על פסיקתה באשר לסכום ההוצאות בהן תישא מילוז, אשר אף היא לוותה בתגובות ותשובות, ולבסוף, ביום 28.4.2022, חתם בית המשפט המחוזי על פסיקתה נוספת המורה למילוז לשלם לפריניר הוצאות משפט בסך 727,562 ₪.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

13.לאחר סקירת השתלשלות העניינים הנוגעת לעניין, פנה בית המשפט המחוזי לשאלת סמכותו לדון בסוגית פקיעת העיקולים באותה העת. זאת, כאמור, על רקע טענת פריניר, לפיה משניתן פסק הדין בתובענה הסמכות לדון בסוגיה האמורה מסורה להוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וקבע, כי מקום בו הוצב "סימן שאלה" לגבי עצם תוקפו של צו העיקול מטעמים שקדמו למתן פסק הדין, ומשהועלתה הטענה עובר למתן פסק הדין, מוסמך בית המשפט לדון בתוקף העיקולים, וזאת אף בשים לב להלכת חלאילה. בתוך כך הוסבר כי אם יתברר שבעת מתן פסק הדין לא היה עיקול זמני תקף, הרי שממילא אין תחולה לתקנות 382-381 לתקנות הישנות.

אשר להכרעה בסוגיית תוקף העיקולים לגופה, קבע בית המשפט המחוזי כי אכן לא הומצאו למילוז כלל המסמכים שעמדו לפני בית המשפט בעת שניתן צו העיקול, ובפרט הסרטון שהוצג במהלך הדיון בערעור. בית המשפט המחוזי הוסיף והבהיר, כי לאחר שמילוז למדה על הצווים שניתנו נגדה, זו פנתה בדחיפות לפריניר בדרישה לקבל לידיה את מלוא המסמכים שעמדו ביסוד בקשת העיקול. ואולם חרף פנייתה זו, לא הומצאו לידיה של מילוז מלוא המסמכים הרלוונטיים, ובפרט הסרטון אשר הוצג לראשונה לערכאת הערעור. משכך, נקבע כי בנסיבות העניין לא קוימו כראוי הוראות תקנה 367(ב) לתקנות הישנות, הנוגעות להמצאת מסמכים לאחר מתן סעד זמני במעמד צד אחד.

בהמשך לאמור, הוסבר כי תקנה 370(3) לתקנות הישנות מורה כי מקום בו לא הומצא הצו הזמני שניתן במעמד צד אחד, הצו יפקע "זולת אם בית המשפט קבע אחרת מטעמים מיוחדים שירשמו". בית המשפט המחוזי ציין כי עניינה של הוראה זו אינו רק בהמצאת צו העיקול גופו אלא בהמצאת מכלול המסמכים המפורטים בתקנה 367(ב), זאת על מנת לקיים את התכלית של יידוע המשיב בטענות מבקש העיקול ועל מנת לאפשר לו לפעול מידית בעניין הצו שניתן. באשר ל"טעמים המיוחדים" הנדרשים להחרגת הצו מהוראת הפקיעה, עמד בית המשפט המחוזי על התנהלותה של פריניר, וקבע כי פריניר לא המציאה את מכלול מסמכי העיקול גם כשנדרשה לכך מפורשות על ידי מילוז, ואף שידעה כי מילוז אינה מודעת להצגת הסרטון בגדרו של הערעור. בנסיבות אלו, נקבע כי לא בוססו טעמים מיוחדים המצדיקים חריגה מהכלל לפיו צו העיקול פקע. לצד זאת, הובהר כי "אין בהכרעה זו כדי לקבוע את משמעות הפקיעה ובפרט האם מדובר בפקיעה 'יחסית' ומה משמעותה", והצדדים נדרשו להגיש עמדותיהם בכתב לעניין משמעות הפקיעה במקרה דנן.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

הטענות בבקשת רשות הערעור

14.בבקשה שלפניי טוענת פריניר ארבע טענות עיקריות:

ראשית, שבה פריניר על טענתה באשר להיעדר סמכותו של בית המשפט המחוזי להכריע בעניין פקיעת העיקולים. להשקפתה, משנקבע כי פקיעתם איננה פקיעה מדעיקרא אלא פקיעה "יחסית" שתחולתה פרוספקטיבית, אין נפקות לשאלה האם הטענה בדבר פקיעת העיקולים הועלתה עובר למתן פסק הדין או לאחריו.

שנית, טוענת פריניר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר פירש את תקנה 367(ב) לתקנות הישנות בהרחבה וקבע שפרוטוקול הדיון והסרטון שהוצג במהלכו נכללים בדרישת ההמצאה המעוגנת בתקנה זו.

שלישית, נטען כי אף אם פרוטוקול הדיון והסרטון נכללים בדרישת ההמצאה שבתקנה 367(ב), הרי שתקנה 370(3) לתקנות הישנות אשר קובעת את המקרים בהם יפקע צו עיקול, מונה אך מצב בו לא הומצא צו העיקול עצמו. זאת בשונה ממצב בו לא הומצאו מסמכים אחרים הנכללים תחת הדרישה שבתקנה 367(ב).

רביעית, נטען כי אף אם על פניו אי-המצאת הפרוטוקול והסרטון מובילים לפקיעת הצו, מתקיימים טעמים מיוחדים המובילים לכך שצו העיקול לא יפקע. באשר לשיקולים אלו פירטה פריניר, בין היתר, כי ההחלטה על פקיעת העיקולים ניתנה לאחר שניתן פסק דין לטובתה; כי הדרישה להמציא את הפרוטוקול והסרטון אינה מפורשת בתקנות; כי אלו הומצאו למילוז עוד בטרם התקיים הדיון בבקשה לביטול העיקול; כי ההחלטה מתייחסת לעיקולים שהומרו לערבות של צד ג'; כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת פריניר; וכי אי-המצאת הפרוטוקול והסרטון לא השפיעו על יכולתה של מילוז להתגונן מפני הצו שניתן.

דיון והכרעה

15.לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתיק בית המשפט וכן בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

16.כאמור, צו העיקול ניתן על יסוד התקנות הישנות, שחלו באותה עת, ולפיכך טענות הצדדים בכל המתייחס לפקיעת העיקול, כמו גם החלטת בית המשפט מושא הבקשה, עוגנו בתקנות הישנות. לעניין סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בבקשה לפקיעת העיקולים, נסמכה פריניר על תקנות 382-381 לתקנות הישנות (תקנות 107-106 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות)) הקובעות כדלהלן:

"381. זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול הזמני לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע; בפסק הדין רשאי בית המשפט או הרשם לחייב את הנתבע בהוצאות העיקול הזמני.

382.הוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, יחולו על ביצוע עיקול זמני לפי סימן זה, ואם זכה התובע בתביעתו, ימשיכו בפעולות לפי אותו חוק."

באשר לתקנות אלו, נקבע בעניין חלאילה כי:

"מהוראות אלו עולה, כי משמסיים בית המשפט לומר את דברו בתובענה באמצעות מתן פסק דין, ממצה הוא, ככלל, את תפקידו בהליך. לאחר קביעתו של בית המשפט כי פלוני או אלמוני זכאי לסעדים אותם תבע, עובר הדיון המשפטי לזירת ההוצאה לפועל" (פסקה 20).

"בעניין זה [...] משנתנו בתי המשפט את פסקי דינם סיימו הם את תפקידם, ומכאן והלאה חוסים העיקולים תחת סמכותו הבלעדית של ראש ההוצאה לפועל, שללשכתו הוגשו פסקי הדין לביצוע" (פסקה 22).

17.בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי משהוגשה בקשת הפקיעה עוד קודם למתן פסק הדין, ובגדרה הועמד תוקף העיקול לדיון, הסמכות בידו לדון בבקשה. מסקנה זו מקובלת עליי. משניתן פסק דין, ביצועו של עיקול תקף מסור לסמכותה של רשות האכיפה והגביה המופקדת על ביצוע חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. היא המוסמכת להוציא לפועל את פסק הדין, ובכלל זה ליתן הוראותיה לעניין ביצוע העיקול שהוטל על ידי בית המשפט. אולם משעה שהוטל ספק בתוקפו של העיקול מלכתחילה בשל מחדל דיוני שנפל בהליך בו הוטל העיקול, לבית המשפט שנתן את צו העיקול הסמכות לדון בטענות לפקיעתו.

יתר על כן, בנסיבות ענייננו לא ניתן לומר כי בעת הדיון בבקשת הפקיעה סיים בית המשפט המחוזי את מלאכתו. עיון במוצאות ההליך כפי שפורטו לעיל מלמד כי פסק הדין המשלים לא סיים את ההתדיינות. בית המשפט המחוזי הורה לצדדים לבחון את ההשלכות הכספיות של פסק הדין ולהגיע ל"הבנה מספרית". בהמשך לכך, ולאחר שהוגשו עמדות הצדדים, ניתנה ביום 30.3.2022, לאחר הדיון בבקשת הפקיעה, החלטת בית המשפט המחוזי באשר לאופן בו תחושב התוצאה הכספית של פסק הדין, אשר רק בעקבותיה ניתן היה להגיש פסיקתה לחתימה. נוכח האמור, עובר למתן הפסיקתה לא ניתן היה לפעול לביצועו של פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל, שכן פסק הדין המשלים אינו נושא אופי אופרטיבי בדמות סעד כספי שניתן לממשו (והשוו לדיון בעניין המועד בו קמה זכות הערעור על פסק דין: ע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (4.8.2002); ע"א 1044/20 י.ש. נצר (1999) בע"מ נ' פלוני (29.6.2020)). ברי אפוא כי בית המשפט המחוזי טרם סיים את מלאכתו בעת הדיון בבקשת החלטת הפקיעה, וגם מטעם זה היה מוסמך לדון בסוגיית פקיעת העיקולים.

יוער בהקשר זה, כי בכל הקשור לסוגיית סמכותו של בית המשפט לדון בביצועו של עיקול הזמני לאחר שניתן פסק דין, התקנות החדשות אינן זהות לאלה הישנות. תקנה 107 לתקנות החדשות (מקבילתה של תקנה 382 לתקנות הישנות) מורה כי "חוק ההוצאה לפועל יחול על ביצוע עיקול זמני לפי סימן זה, ואם זכה התובע בתביעתו, ימשיכו בפעולות לפי אותו חוק, זולת אם בית המשפט הורה אחרת". מבלי לטעת מסמרות, נראה על פניו כי הסיפא לתקנה האמורה, שהוספה בנוסח החדש, מקנה לבית המשפט סמכות לדון בביצוע העיקול הזמני גם לאחר שניתן פסק הדין ככל שיראה זאת לנכון.

18.אשר לטענותיה של פריניר בהתייחס להחלטה על פקיעת העיקולים לגופה. אין עוררין כי מקום בו ניתן סעד זמני במעמד צד אחד, דורשת תקנה 367(ב) לתקנות הישנות (כמו גם תקנה 97(ד) לתקנות החדשות), להמציא לצד שכנגד במסירה אישית את "העתק הצו, העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה והעתק כתב הערבות" תוך שלושה ימים ממועד מתן הצו. מטרתה של תקנה זו ליידע את הנתבע על מתן הצו, ולאפשר לו לנקוט צעדים לביטולו בהקדם האפשרי, כאשר מונחת לפניו מלוא התשתית העובדתית והראייתית שעמדה ביסוד הצו. זאת, בין היתר, בשים לב לנזק החמור שעלול סעד זמני שניתן על פי צד אחד להסב לנתבע (וראו לענין זה: בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני (16.11.2004)). הגיונו של כלל זה יפה גם להמצאה של כתב ערעור שהוגש בסוגיית העיקול על כלל נספחיו, ובפרט מקום בו הוצגו לראשונה בערעור ראיות חדשות.

המבקשת טוענת כי סעד זמני יפקע, מכוחה של תקנה 370(3) לתקנות הישנות (תקנה 100(2) לתקנות החדשות), רק מקום בו לא הומצא צו העיקול עצמו, זאת בשונה ממצב בו לא הומצאו מסמכים אחרים שהמצאתם נדרשת לפי תקנה 367(ב). את טענתה זו סומכת המבקשת על לשונה של תקנה 370(3) הקובעת כי הסעד הזמני יפקע "אם הצו הזמני ניתן במעמד צד אחד [...] ולא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב)[...]". לא ראיתי לקבל טענה זו. פרשנות תכליתית של הוראה זו, המתיישבת גם עם לשונה של ההוראה, מובילה למסקנה כי הצו יפקע אם לא הומצאו למשיב כלל המסמכים הנדרשים בהמצאה. מסקנה זו נלמדת, לשונית – מן ההפניה להוראת תקנה 367(ב), ותכליתית - מן הצורך להעמיד את המשיב על מלוא התשתית העובדתית והמשפטית על פיה ניתן הצו, ולאפשר לו לפעול לביטולו בהקדם האפשרי. למסקנה זו הגיעו הערכאות הדיוניות בשורה של הליכים (וראו: בש"א (מחוזי י-ם) 3559/06 ת"א 2492/00 TONEDOOR LTD נ' יובנק בע"מ (17.12.2006); ה"פ (מחוזי חי') 9051-09-09 בורקס נ' Moriah United Corporation (1.11.2009); ת"א (מחוזי ת"א) 54797-12-17 בן בסט ישומים בבניה בע"מ נ' קולר (30.4.2018); תנ"ג (מחוזי חי') 26926-03-15 חזנה נ' חזנה (7.6.2015)) והיא מקובלת, כאמור, גם עליי. מסקנה אחרת עלולה לתמרץ את מבקש העיקול להמציא למשיב רק את צו העיקול, בניגוד להוראת התקנות, על מנת לזכות בהישגים דיוניים ומהותיים.

19.פריניר מוסיפה וטוענת כי בנסיבות המקרה מתקיימים בעניינה טעמים מיוחדים המצדיקים הותרת הצו בתוקפו. בסוגיה זו לא ראיתי להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי הנסמך, בין היתר, על היכרותו הקרובה עם ההליך ועם הנפשות הפועלות בו. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לסעדים זמניים, למעט במקרים חריגים, וזאת לנוכח שיקול הדעת הרחב השמור לה בכל הנוגע להחלטות אלה (ראו: רע"א 8387/21 זיו נ' בני, פסקה 8 (21.12.2021); רע"א 26/19 פלוני נ' ג'אבר, פסקה 7 (27.2.2019)). העניין שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהכלל האמור, ובפרט מקום בו מדובר בהליך מורכב המתנהל לפני הערכאה הדיונית מזה שנים ארוכות. אוסיף כי בית המשפט המחוזי טרם הכריע סופית בשאלת משמעות פקיעת העיקולים, ואף הזמין את הצדדים להביע את עמדותיהם בנדון, וחזקה עליו כי יבחן את כל טענותיהם. מכל מקום, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו.

למותר לציין כי משניתן פסק הדין, פתוחה בפני פריניר הדרך לעתור להטלת עיקולים נוספים בפני לשכת ההוצאה לפועל, ולפי הנטען בבקשת רשות הערעור – עשתה כן זה מכבר.

20.סוף דבר – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.