רע"א 4069-23 רע"א 4069-23

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 11.3.2023 בת"א 20903-02-23, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני המורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל לפינויה ממקרקעין המצויים בירושלים (להלן: המקרקעין).

1.כפי שפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי, בין משפחת המבקשת לבין המשיבים 15-1 (להלן: המשיבים) מתקיימים זה למעלה מעשור הליכים משפטיים בנוגע לזכויות במקרקעין, בהם פועל מוסך. בתמצית ייאמר, כי בהליך קודם שנקטו המשיבים לפינויים של בנה של המבקשת, מאהר מחמוד ראביה (להלן: מאהר), ושל אדם נוסף, מן המקרקעין, לא כפרו השניים בבעלות המשיבים במקרקעין, אך טענו למעמד של דיירים מוגנים (ת"א 56291-01-13). באותו הליך נפסק, לאחר הליכי ערעור, כי השניים אינם זכאים למעמד של דיירים מוגנים וכי עליהם לפנות את המקרקעין עד ליום 1.5.2017 (ראו: ע"א 25922-10-16; רע"א 2367/17). מאהר או מי מבני משפחתו המשיכו להחזיק במקרקעין, ונפתחו הליכי הוצאה לפועל לפינוים.

ביום 17.3.2019, יומיים לפני מועד הפינוי שנקבע, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד המשיבים בה טענה כי היא, ולא מאהר בנה, זכאית למעמד של דיירת מוגנת במקרקעין מכוח מעמדו של בעלה המנוח כדייר מוגן במקרקעין, ועתרה בין היתר למניעת פינויה (ת"א 36591-03-19). ביום 27.12.2022 הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב התביעה ולדחיית מועד ההוכחות שנקבע בתיק, בה טענה לראשונה כי טענותיה לדיירות מוגנת מתייחסות אך למקצת שטח המקרקעין (15 מ"ר); וכי באשר לעיקר שטחם עומדת לה טענת בעלות מכוח ירושת בעלה המנוח אשר רכש את הזכויות מאדם אחר. בהחלטה מיום 2.1.2023 נדחתה הבקשה על שני חלקיה.

2.בהמשך להשתלשלות העניינים האמורה, ביום 9.2.2023, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים את התביעה מושא ההליך דנן (ת"א 20903-02-23), ובה עתרה, בין היתר, להצהיר כי היא בעלת הזכויות במקרקעין אותם ירשה מבעלה המנוח, אשר רכש אותן בהסכם מכר משנת 1968 מן הבעלים הרשום. אף במסגרת הליך זה, עתרה המבקשת למתן סעד זמני שיורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל לפינויה מן המקרקעין, ועוד באותו היום ניתן צו ארעי במעמד צד אחד לעיכוב הליכי הפינוי עד להחלטה אחרת.

3.ביום 7.3.2023 התקיים דיון במעמד הצדדים, במהלכו נחקרו המצהירים. בהחלטה מיום 11.3.2023, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסעד זמני, תוך שקבע כי על פניו סיכויי התביעה נמוכים; וכי במכלול נסיבות העניין אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת הענקת הסעד.

למען שלמות התמונה, יצוין כי בהמשך, במהלך חודש מאי 2023, פנתה המבקשת בשלוש בקשות לעיון חוזר בהחלטה מיום 11.3.2023, אשר נדחו שלושתן תוך שבית המשפט המחוזי שב ומבהיר כי המבקשת לא הצביעה על שינוי נסיבות מהותי המצדיק עיון חוזר. אתמול, 29.5.2023, הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי.

4.לאחר עיון, דין הבקשה להידחות.

5.ראשית, הבקשה הוגשה בחלוף המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), ולו מן הטעם הזה יש להורות על מחיקתה. תקנה 137(א) לתקנות מורה, כי המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה, הוא 60 ימים מיום המצאתה. ההחלטה שעליה נסובה בקשת רשות הערעור ניתנה כאמור ביום 11.3.2023; ואולם בקשת רשות הערעור הוגשה רק אתמול, 29.5.2023, בחלוף המועד שנקבע לכך לפי הדין, וזאת מבלי שהוגשה לבית המשפט כל בקשה להארכת מועד. אמנם, המבקשת מציינת בבקשתה כי ההחלטה מושא הבקשה הומצאה לה רק ביום 28.5.2023, אולם ברי כי אין בסיס לאמור, לנוכח הבקשות החוזרות לעיון חוזר בהחלטה זו, שהגישה לבית המשפט המחוזי. למותר לציין כי ההחלטות הדוחות את בקשותיה החוזרות ונשנות של המבקשת לעיון חוזר בהחלטה, אשר האחרונה מביניהן ניתנה אך שלשום, אין בהן כדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור על ההחלטה המקורית מיום 11.3.2023. הובהר לא אחת, כי אין מקום לאפשר 'מעקף' של המועדים שנקבעו בדין על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה בבקשה לעיון חוזר (ראו בין היתר: רע"א 6301/22 איפרגן נ' שובל, פסקה 15 (21.11.2022); רע"א 1534/19 רשיד נ' שלום - המנהל המיוחד, פסקה 9 (31.3.2019); רע"א 2804/15 דוידוב נ' בנק מזרחי-טפחות בע"מ, פסקה 9 (3.9.2015)).

6.אף לגופו של עניין, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הלכה מושרשת היא כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ועל כן התערבות ערכאת הערעור בהחלטות בנושאים אלה תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 1378/23 מלייב נ' סייקל כלכלה מעגלית למכלי משקה בע"מ, פסקה 9 (2.4.2023) (להלן: עניין סייקל); רע"א 8387/21 זיו נ' בני, פסקה 8 (21.12.2021); רע"א 5215/22 יהלום נ' כהן, פסקה 15 (18.8.2022)). לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהכלל האמור.

7.כידוע, שני השיקולים המרכזיים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני, הם סיכויי התביעה; ונטיית מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד. בין שני השיקולים מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', כאשר מקובל להעניק לשיקול בדבר מאזן הנוחות מעמד בכורה (ראו למשל: עניין סייקל, בפסקה 10; רע"א 3368/22 אראל אלקטרומכניקה בע"מ נ' רותם בטיחות בע"מ, פסקה 14 (6.7.2022)). בענייננו, סבר בית המשפט המחוזי כי סיכויי התביעה נמוכים, לאחר ששמע את חקירות המצהירים, ונתן דעתו למכלול ההליכים שהתנהלו בין המבקשת ובנה לבין המשיבים. לא מצאתי כל עילה להתערב בהערכתו זו. די לציין בהקשר זה כי קו הטיעון שמציגה המבקשת בתביעתה הנוכחית – ולפיו ירשה את זכויות הבעלות במקרקעין מבעלה המנוח אשר רכש אותן בהסכם משנת 1968 – סותר את הטענות העקביות למעמד של דיירים מוגנים שהועלו על-ידה ועל-ידי בנה בהליכים קודמים, שבמסגרתן לא כפרו בבעלות המשיבים במקרקעין. המבקשת לא הציגה כל הסבר מניח את הדעת לעניין זה, ומבלי לטעת מסמרות, ברי כי מדובר במשוכה משמעותית עליה תידרש להתגבר על מנת להוכיח את עילת תביעתה.

אף באשר לשיקולי מאזן הנוחות, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות אינו מטה את הכף לטובת מתן הסעד הזמני, בשים לב לתקופה הממושכת בה מתנהלים הליכי הפינוי; ואף למכלול ההחלטות שניתנו בבקשות דומות במהותן בהליכים המקבילים, שמעלות ספק בדבר תום הלב הדיוני של המבקשת (וראו לעניין שיקול זה: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פסקה 14 (12.1.2010)).

8.סוף דבר – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.