בע"מ 4948-23 בע"מ 4948-23

1.בקשת רשות לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 29.5.2023, ברמ"ש 1177-03-23 (השופטת ו' פלאוט – סג"נ), שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, מיום 16.2.2023, בתלה"מ 24752-09-22 (השופטת מ' רום פלאי).

2.המבקש והמשיבה חיו כידועים בציבור משך כ-20 שנה. במרבית הזמן התגוררו יחדיו בבית שהזכויות בו נרשמו על שמה של המשיבה עוד בטרם הכירו השניים. ביניהם נחתמו, על-פי הנטען, 2 הסכמים: האחד מיום 19.2.2003 (להלן: ההסכם הראשון); השני מיום 14.3.2021 (להלן: ההסכם השני). תוקפם של ההסכמים נדון בהליך שמתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. על כל פנים, מן ההסכמים עולה, כי נקבעה הפרדה רכושית בין השניים, וכי נכסיו של כל אחד מהם – שייכים לו, ואינם ברי איזון. מכאן, שבהתאם להסכמים, בית המשיבה שייך לה בלבד. בהסכם השני – אשר כאמור, במסגרת ההליך המרכזי תוקף אותו המבקש בטענות רבות – נוספה הוראת פינוי, שעל-פיה במקרה של פרידה, נדרש המבקש לפנות את הבית תוך 60 ימים. להשלמת התמונה אציין, כי המבקש בא בימים ואינו בקו הבריאות; הוא כיום בן 86, חולה סיעודי, ומחזיק בתעודת עיוור. המבקשת בת 71, ואף היא טענה במסגרת ההליכים לבעיות בריאות.

3.המבקש אושפז למשך תקופה משמעותית בבית חולים. במהלך תקופה זו, מסרה לו המשיבה הודעת פרידה, והוא נדרש על-ידה שלא לשוב לבית שבו התגוררו שניהם. עובר למועד השחרור מהאשפוז, ביום 14.6.2022, הגיש המבקש, באמצעות בנו ומיופה כוחו, בקשה להותרת המצב הקיים על כנו (זאת, במסגרת י"ס 28857-06-22). בהחלטה מיום 22.6.2022 נקבע, כי "אם ישוחרר המבקש [מבית החולים] לא ימנע ממנו כניסה לבית המגורים בו התגורר טרם האשפוז"; החלטה ברוח דומה ניתנה גם ביום 21.7.2022. כך אכן נעשה – עם סיום האשפוז, חזר המבקש לבית, ושם הוא מתגורר עם מטפלת, עד היום. זאת, למורת רוחה של המשיבה, שחפצה להוציאו מן הבית.

4.בחלוף הזמן, הגישה המשיבה בקשה נוספת לפינוי המבקש. ביום 16.2.2023, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בהתאם לנתונים שלפניו, ידה של המשיבה על העליונה, ומשכך הכריע כי על המבקש לבחור בין 2 חלופות: האחת, שלפיה המבקש "יפנה את הבית תוך 30 ימים וכל תביעותיו וטענותיו תתבררנה עד תום כאשר הוא לא מתגורר בבית"; השניה, שלפיה "במידה ויודיע [המבקש] כי אינו מפנה את הבית במועד שנקבע, [המבקש] ישלם [למשיבה] עבור השימוש בבית סך של 6,000 ₪ בחודש עבור מגוריו ומגורי המטפלת שלו". בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי – נדחתה. נקבע, כי בעניין שלפנינו, אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה לגבי סעד זמני; זאת, בשים לב לגישת הפסיקה, שלפיה ערכאת הערעור תתערב בסעדים זמניים רק במקרים חריגים, ומאחר שנמצא כי "החלטת בית משפט קמא עומדת בתנאי הפסיקה, לא נפלה בה שגגה ואין להתערב בה".

המבקש לא אמר נואש, ומכאן הבקשה שלפנַי.

5.בפתח בקשתו, מודה המבקש, כי "זוהי בקשה חריגה בבירור לביטול סעד זמני שניתן על ידי הערכאה הראשונה ואושר בערכאת הערעור, לכאורה בקשה כזו נועדה מראש לכישלון בגלגול שלישי, בפרט שעסקינן בסעד זמני"; עם זאת, המבקש מוסיף וטוען כי ההתערבות נחוצה למניעת "עיוות הדין המשווע שנגרם לו". לעמדתו, נפלה שגגה בהתייחסותן של הערכאות אל ההסכמים כדומים במהותם, על אף ש"ההסכם השני איננו הסכם כלל שכן יסודו בהונאה". עוד נטען, ברוח זו, כי מדובר בחוזה פסול; כי מתקיימות בו עילות ההטעיה והעושק; וכי החתימה על ההסכם, הנחזית להיות חתימת המבקש – זויפה. אם יתקבלו טענותיו וההסכם השני יבוטל, כך ממשיך המבקש וטוען, סיכויו לגבי שיתוף בבית – יגדלו. לבסוף, מלין המבקש על כי בנוֹתנו למשיבה את מבוקשה בסעד הזמני, למעשה חרץ בית המשפט לענייני משפחה "את גורלן של עיקר התביעות התלויות ועומדות בפניה לגופן, בטרם החל הבירור בהן".

6.למקרא בקשת רשות הערעור, ולאחר עיון בנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מבלי שאזדקק לתגובה מאת המשיבה. זוהי בקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי', לא ערעור בזכות; כידוע, בכגון דא הרף מחמיר, ולא בנקל ניתנת רשות ערעור. יתרה מזו, כאמור, עסקינן בבקשת רשות ערעור שעניינה מתן סעד זמני, והלכה פסוקה וידועה היא, שבית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וכי התערבות שכזו תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו, למשל: בע"מ 4862/23 פלוני נ' כונס הנכסים – עו"ד שמעון חסקי (5.7.2023); רע"א 560/13 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' גולדשטיין שירותי תברואה בע"מ, פסקה 5 (12.2.2013)). כך הם פני הדברים לגבי בקשת רשות ערעור ב'גלגול שני', ועל אחת כמה וכמה שכך הוא כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי' שעניינה במתן סעדים זמניים (ראו, מִנִי רבים: רע"א 5711/12 נ. מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פסקה 10 (25.2.2013); בע"מ 4400/22 פלונית נ' פלונית, פסקה 7 (11.7.2022)). על רקע אמות מידה אלה, אין מקום ליתן למבקש רשות לערער.

7.בשים לב לחלופות השונות שקבע בית המשפט לענייני משפחה בהחלטתו, אינני סבור שנגרם למבקש עיוות דין; ודאי לא 'עיוות דין משווע'. כל שנדרש ממנו הוא לשלם דמי שימוש, עד להכרעה סופית בסכסוך, ובדרך זו יוכל להוסיף ולהתגורר בדירה. דא עקא, שהמבקש נמנע מלנצל אפשרות זו. בדיון שהתקיים ביום 21.6.2023 התברר, כי על אף שהמבקש הודיע לבית המשפט כי בחר להישאר בבית המשיבה, ולשלם עבור השימוש בבית עד למתן פסק דין סופי, עד כה טרם שולם על-ידו אף לא תשלום אחד; זאת, חרף הימנעותו מהגשת בקשה לעיכוב ביצוע, המכוונת כלפי החלטת הסעד הזמני. בצדק קבע בית משפט לענייני משפחה, בהקשר זה, כי המבקש אינו יכול לטעון שהוא נמנע מלשלם, ובכך מקזז חובות של המשיבה כלפיו בהתחשבנויות אחרות. זוהי עשיית דין עצמית פסולה ואסורה. התנהלות פגומה זו יש בה כשלעצמה כדי להצדיק דחיה של בקשת רשות ערעור, ובפרט כזו המושתתת על שיקולי צדק ויושר (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח תעשיות בע"מ, פסקה 14 (12.1.2010); רע"א 4069/23 ראביה נ' עיזבון המנוח עיסא מוצטפה עבידי ז"ל, פסקה 7 (30.5.2023)).

הבקשה נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תגובה לא אֵעשה צו להוצאות.