רע"א 5711/12 נ. מצה בע"מ נ. דלק חברת הדלק הישראלית

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל ) מיום 5.7.2012 בבר"ע 41925-03-12, במסגרתה התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה ובוטל צו מניעה זמני שניתן בהחלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת א' דגן ) מיום 6.3.2012 בת"א 13773-12-11. עניינן של שתי ההחלטות בבקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה לאכיפת הסכם שהגישה המבקשת כנגד המשיבה, במסגרתה ביקשה המבקשת להורות למשיבה להימנע מהפחתה חד-צדדית של דמי השכירות החודשיים הקבועים בהסכם ביניהן.

תמצית הרקע העובדתי

1.

המבקשת, נ. מצה בע"מ (להלן: המבקשת ), הינה בעלת הזכויות במקרקעין המצויים בעיר חיפה שעליהם בנויה תחנת הדלק "מצה" (להלן: תחנת הדלק ). המשיבה, דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן: המשיבה ), הינה חברה המורשית כדין לסחור בדלק ובמוצריו. בין הצדדים נחתם ביום 1.1.2009 הסכם שכירות, במסגרתו סוכם כי המשיבה תשכור מהמבקשת את תחנת הדלק לתקופה בת שבע שנים, החל מיום 1.1.2008 ועד 31.12.2014 (להלן: הסכם השכירות ). הסכם השכירות החליף הסכם קודם שנחתם ביום 10.4.1997 בין המשיבה לבין המנוח ניסים מצה ז"ל, שהיה בעל הזכויות במקרקעין, ושיורשיו – אשתו ובנו – הינם בעלי מניותיה של המבקשת. על פי הסכם השכירות, התחייבה המשיבה לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 78,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה למדד ומע"מ.

2.

ביום 9.9.2011 התקבל בידי המבקשת מכתב מסמנכ"ל המשיבה ובו נאמר כי לאחרונה נחתם צו על ידי שר האוצר ושר התשתיות שמשנה את אופן קביעת המחיר המירבי לליטר בנזין 95 אוקטן, כך שמרווח השיווק בשירות עצמי יקטן בלמעלה מ-21% (להלן: הצו ). צוין כי מדובר בשינוי דרמטי ומרחיק לכת, שאינו תואם את כוונות וציפיות הצדדים ושמשנה באופן יסודי את הבסיס להתקשרות בהסכם, וכי הקטנת מרווח השיווק פוגעת באופן יסודי ומהותי בהכנסות וברווחי המשיבה. המשיבה סיימה את מכתבה כך: "על מנת לשמר את ההסכם הקיים בינינו תוך התאמתו לשינוי המהותי במרווח השיווק, אין מנוס מהתאמה מיידית של שכר הדירה המשולם לכם. אנו מבקשים להיפגש עמכם בדחיפות כדי לדון בהתאמות הנדרשות". ביום 13.9.2011 שלח בא-כוח המבקשת מכתב תשובה, בו הבהיר כי הקטנת מרווח השיווק אינה מקנה בנסיבות העניין למשיבה "כל זכות, עילה או בסיס חוקי להתאמה של דמי השכירות שעל דלק לשלם למרשתי על פי הסכם השכירות", ודרש מהמשיבה להמשיך ולקיים את כל התחייבויותיה על פי הסכם השכירות, לרבות תשלום דמי שכירות מלאים.

3.

ביום 14.11.2011 התקבל בידי המבקשת מכתב נוסף מהמשיבה בו הודיעה כי היא נאלצת "בלית ברירה, להתאים את שכר הדירה המשולם לכם עבור התחנה. כדי לחלוק איתכם בנטל בצורה מאוזנת, אנו מבקשים לבצע חישוב אריתמטי של שינוי שכר הדירה, באותו יחס בדיוק שבו השתנה מרווח השיווק". המשיבה הציגה במכתב זה "נוסחה להתאמת דמי השכירות" וציינה כי בהתאם ל"נוסחה" זו יופחתו החל מחודש נובמבר 2011 דמי השכירות המשולמים למבקשת בסך של 17,569 ש"ח (לא כולל מע"מ). למרות האמור במכתב, דמי השכירות לחודש נובמבר 2011 שולמו במלואם בהתאם להסכם השכירות. לפיכך ביקשה המבקשת לקבל הבהרה מהמשיבה האם היא מתכוונת לקיים את כל התחייבויותיה על פי ההסכם. בתגובה הודיעה המשיבה ביום 29.11.2011 כי בכוונתה להפחית את דמי השכירות, בהתאם ל"נוסחת ההתאמה" החל מחודש דצמבר 2011.

4.

כתוצאה מכך, הגישה המבקשת בחודש דצמבר 2011 תביעה לאכיפת הסכם ותביעה כספית לבית משפט השלום בחיפה, במסגרתה נטען כי שינויים במרווח השיווק הינם צפויים תמיד והם אינם רלוונטיים לתשלום דמי השכירות שנקבעו במפורש בהסכם בין הצדדים. נטען כי כשם שדמי השכירות לא הועלו בתקופות שבהן מרווח השיווק היה גבוה יותר, הרי שאין מקום להפחיתם בתקופה שבה מרווח השיווק יורד. עוד נטען כי כל שינוי בחוזה מחייב הסכמה בכתב של שני הצדדים, וכי "התאמה" חד-צדדית של דמי השכירות הינה פעולה חסרת תום לב ודורסנית של המשיבה, שעולה כדי הפרה צפויה של ההסכם. בד בבד הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרתה טענה כי הוכיחה עילת תביעה רצינית ומבוססת בהתאם להסכם הכתוב. כמו כן, נטען כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת. מנגד, טענה המשיבה כי השינוי הדרמטי במרווח השיווק הינו אירוע בלתי צפוי לחלוטין ששומט את הבסיס להסכם השכירות בין הצדדים. המשיבה ציינה כי הגישה (יחד עם חברות דלק נוספות) עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בטענה שהוצאת הצו הינה בלתי סבירה לחלוטין. נטען כי בנסיבות העניין לא נותרה למשיבה ברירה מלבד "התאמה" של דמי השכירות, וכי פעולה זו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות ). אשר לצו המניעה הזמני, נטען כי אין הצדקה להעניק סעד זמני כאשר מדובר בתביעה כספית, וכי מבחינת מאזן הנוחות לא מתעורר חשש שהמבקשת תתקשה לגבות מהמשיבה את הכספים בבוא היום. עוד נטען כי הסעד הזמני המבוקש הינו למעשה "צו עשה" ולא צו מניעה, וכי מדובר בסעד זהה לסעד הסופי בתביעה הכספית.

החלטת בית משפט השלום בנוגע לצו המניעה הזמני

5.

בית משפט השלום קיבל את הבקשה והורה למשיבה להימנע מהפחתת דמי השכירות החודשיים שעליה לשלם בהתאם להסכם השכירות, וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. בית המשפט ציין כי בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) ובהתאם לפסיקה עליו לבחון ולשקול את קיומה של עילת תביעה ואת מאזן הנוחות, וכי בין שני השיקולים מתקיים יחס גומלין ("מקבילית הכוחות").

לעניין

קיומה של עילת תביעה , קבע בית המשפט כי לא ניתן לומר שהתביעה היא תביעת סרק משוללת יסוד. צוין כי ההסכם בין הצדדים ברור וכי דמי השכירות נקבעו על בסיס קבוע שאינו תלוי בתנאים שונים. עוד צוין שטענת המשיבה כי יש לה זכות לבצע "התאמה" של ההסכם לנוכח שינוי הנסיבות החיצוני תתברר אמנם במסגרת התביעה העיקרית, אך "בשלב בדיקה מקדמי זה קשה לזהות עילה משפטית שתצדיק התערבות בהוראות ההסכם שנחתם, ויש מקום לסברה שההקטנה במרווח עשויה להיחשב לכל היותר טעות בכדאיות העסקה". לפיכך נקבע כי בשלב זה – כאשר מדובר בצד להסכם שמגלה דעתו שלא יקיים את ההסכם ועושה דין לעצמו, ושגורם להפרה צפויה כהגדרתה בסעיף 17 לחוק התרופות – לא ראוי שבית המשפט ייתן יד להפרה הצפויה. טענת המשיבה כי מדובר בצו עשה ולא בצו מניעה נדחתה. נקבע כי ההיפך הוא הנכון, שכן מדובר בצו זמני שמטרתו לשמור על המצב הקיים ולמנוע מצד אחד להסכם לבצע שינוי חד-צדדי בהסכם.

לעניין מאזן הנוחות , נקבע כי במסגרת "מקבילית הכוחות" בין זכות התביעה לכאורה לבין מאזן הנוחות, ככל שהזכות לכאורה טובה וחזקה יותר, ניתן לדרוש שמאזן הנוחות ייטה פחות לעבר המבקשת. נקבע כי במקרה דנן "המשקל של מאזן הנוחות הוא נמוך, כמעט אפסי, נוכח היסוד החזק של עילה לכאורה העומדת למבקשת". בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי אין מקום להיעתר לבקשה לצו מניעה זמני כאשר התביעה העיקרית הינה תביעה כספית. נקבע כי מדובר בשיקול אחד במכלול השיקולים שנשקלים במסגרת מאזן הנוחות, ובכל מקרה משקלו נמוך לנוכח הזכות לכאורה החזקה של המבקשת. נקבע כי הנזקים שעלולים להיגרם לשני הצדדים הינם בעיקר נזקים כלכליים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת – חברה משפחתית שבעלי מניותיה הינם אם ובנה שפרנסתם מבוססת על ההכנסה מדמי השכירות והם מסתמכים על הכנסה זו בהתנהלותם היומיומית – להבדיל מהמשיבה שהינה חברה גדולה ומבוססת "שאינה יכולה לטעון ברצינות...שייגרם לה נזק כלכלי בלתי הפיך או אפילו הכבדה" בנסיבות העניין.

על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לצו המניעה הזמני

6.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי מדובר בתביעה לאכיפת הסכם שכירות, אשר משמעותה הינה כספית בלבד. בית המשפט ציין בפתח ההחלטה כי הוא אינו מתייחס ל סיכויי התביעה וכי הוא מניח, בהמשך לקביעת בית משפט השלום, שסיכויי התביעה טובים. השאלה היחידה שבה ראה בית המשפט המחוזי ליתן רשות ערעור הייתה האם שקילת סיכויי התביעה הטובים ביחד עם מאזן הנוחות נעשתה בצורה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור, וזאת בשים לב להלכה לפיה ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהחלטות של הערכאה הדיונית באשר לסעדים זמניים.

בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום בנסיבות העניין להתערב בהחלטת בית משפט השלום, מאחר שלא שקל נכונה את המאזן בין השיקולים השונים. הודגש כי תובע אינו זכאי לסעד המתבקש בתביעתו אלא בפסק הדין העיקרי, שיינתן לאחר ניהול ההליך והבאת ראיות, וכי סעד זמני נועד לשרת את הסעד העיקרי ולא לתת אותו. נקבע כי קביעת בית משפט השלום – לפיה מקום בו עילת התביעה הינה חזקה ניתן להפחית משמעותית בדרישת מאזן הנוחות, עד למשקל נמוך ו"כמעט אפסי" – אינה פרשנות נכונה של ההלכה, וכי בכל מקרה יש ליתן משקל לשני השיקולים ואין לאיין אחד מהם על חשבון השני. בית המשפט ציין כי כל שנטען לעניין מאזן הנוחות הינו כי המבקשת הינה חברה משפחתית שעלולה להיגרם לה פגיעה קשה עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית בעוד המשיבה הינה חברה גדולה שלא ייגרם לה נזק. בית המשפט קבע שטענה זו לא הוכחה כראוי, וכי לא די בתצהירו ובעדותו של בעל המניות במבקשת, משה מצה, בעניין זה, שמהם התברר כי הוא ואמו, מזל מצה (בעלת המניות השנייה במבקשת), הסתמכו על דמי השכירות ונטלו על עצמם התחייבויות שונות בהתאם לכך. הודגש כי דמי השכירות המלאים עמדו במועד הגשת התביעה על סך של 103,074 ש"ח וכי לאחר "ההתאמה" שביצעה המשיבה שולמו 82,630 ש"ח, ו לפיכך נקבע כי לא הוכח האם אכן רמת החיים של בעלי המניות תיפגע כתוצאה מהפחתה של 20,404 ש"ח מדמי השכירות החודשיים והאם הפחתה זו תגרום להם נזק משמעותי. בית המשפט הדגיש כי " בית המשפט לא צריך לשקול מי עני יותר, התובעת או הנתבעת, ולהעדיף את העני כביטוי של מאזן הנוחות, ואין בסיס להנחה כאילו חברה משפחתית ענייה יותר מאשר חברה גדולה". עוד נקבע כי הנזק הוא נזק כספי בלבד, ולכן מטבעו אינו נזק בלתי הפיך. בנסיבות אלה נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. לפיכך נקבע כי מקום שבו סיכויי התביעה טובים אך מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, נותרות כפות המאזניים מעוינות ואין מקום להעניק סעד זמני.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

בקשת רשות הערעור ותשובת המשיבה

7.

לטענת המבקשת, החלטת בית המשפט המחוזי שולחת מסר חמור, לפיו חוטא יוצא נשכר והפרת חוזים הינה משתלמת, כאשר בית המשפט לא נותן סעד ב"זמן אמת" לנפגע מההפרה ומאפשר למפר שמודה במפורש בהפרת החוזה להמשיך בהפרה לפרק זמן בלתי ידוע. נטען כי לקביעת בית המשפט המחוזי ישנן השלכות רוחב חמורות החורגות מדל"ת אמותיהם של הצדדים ונוגעות לצדדים שלישיים שהתקשרו בהסכמים עם המשיבה, וכי המשיבה עצמה הצהירה כי בכוונתה להפר חוזים גם עם בעלי תחנות דלק אחרים ולהשתמש בהחלטת בית המשפט המחוזי כתמיכה לכך. לטענת המבקשת, המחלוקת שהתעוררה בין שתי הערכאות קמא בשאלת המשקל שיש ליתן לשיקול מאזן הנוחות מקום בו נקבע שסיכויי התביעה טובים, הינה שאלה עקרונית שמצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". עוד נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי סותרת פסיקה מפורשת של בתי המשפט המחוזיים, בה נקבע כי מקום שבו קיימת עילת תביעה חוזית חזקה , ניתן להסתפק – על פי עיקרון "מקבילית הכוחות" –

במשקל נמוך, כמעט אפסי, של מאזן הנוחות. לגופו של עניין נטען כי לא הייתה שום הצדקה בנסיבות העניין להתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בנוגע לנזקיה של המבקשת במסגרת בחינת מאזן הנוחות, אשר נקבעו לאחר שנשמעו עדויות המצהירים והוגשו טענות וסיכומים בכתב, וכפועל יוצא לא הייתה הצדקה להתערבותו במסקנותיו המשפטיות של בית משפט השלום.

8.

לטענת המשיבה, עניינה של הבקשה בהחלטות שעוסקות בסעדים זמניים, אשר על פי ההלכה הפסוקה ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהן, ועל אחת כמה וכמה במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". נטען כי הבקשה נטועה בעובדות המקרה הספציפי ועוסקת כל כולה בשאלת מאזן הנוחות, ולכן אינה מגלה שום שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית שמצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". נטען כי הסכם השכירות שנחתם בשנת 2009 התבסס על המציאות הכלכלית ששררה בתחום משק הדלק במשך עשרות שנים, וכי השינוי הקיצוני והבלתי צפוי במרווח השיווק בשנת 2011 שמט את כל הבסיס להסכם השכירות, ולכן לא נותרה למשיבה ברירה אלא לבצע "התאמה" חד צדדית של ההסכם שאינה עולה כדי הפרתו. אשר לבקשה לסעד זמני, נטען כי צו המניעה הזמני הינו למעשה "צו עשה" מכיוון שהוא לא נועד לסייע בשימור המצב הקיים עד להכרעה הסופית בתביעה אלא לשנות את המצב הקיים. עוד נטען כי מדובר בסעד כספי מובהק, אשר המבקשת לא תתקשה לגבותו ככל שתזכה בסופו של יום בתביעתה, ולכן אין כל הצדקה ליתן סעד זמני.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה על נספחיהן ובפסקי הדין של שתי הערכאות קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. עם זאת, אודה כי קדמה למסקנה התלבטות מסוימת, כפי שיובהר בהמשך דבריי.

10.

עסקינן בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" ולא בערעור בזכות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי הדין או במקרים הנדירים בהם נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. זאת ועוד, עסקינן בבקשת רשות ערעור שעניינה מתן סעד זמני. הלכה פסוקה וידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וכי התערבות כזו תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד [ראו, למשל: רע"א 560/13 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' שירותי תברואה בע"מ (12.2.2013); רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (28.6.2010) והאסמכתאות המוזכרות בפסקה 9 שם; רע"א 3071/10 רידר נ' ל.רפאל חברה לבניין בע"מ (20.5.2010); רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (12.1.2010)]. אלו הם פני הדברים כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שני", והם מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שעניינה מתן סעדים זמניים [ראו, למשל: רע"א 8526/09 בניני בנק בע"מ נ' דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ (18.3.2010); רע"א 102/13 השטיח המעופף בע"מ נ'

Air Via OOD (3.1.2013)].

זאת ואף זאת, עצם העובדה שהערכאה הדיונית וערכאת הערעור הגיעו לתוצאות שונות בהכריען בשאלת מתן הסעד הזמני אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכה הכללית לפיה אין בעצם התערבותה של ערכאת הערעור בהכרעתה של הערכאה הדיונית כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון (18.6.2012) והאסמכתאות בפסקה 9 שם]. אם לא די בכל אלו, הרי בבסיס הבקשה עומדת טענת המבקשת כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטת בית משפט השלום בנסיבות העניין, וכי בית משפט השלום צדק בקובעו שמקום שבו סיכויי התביעה טובים ניתן ליתן משקל נמוך, "כמעט אפסי", לשיקול מאזן הנוחות. טענה זו הינה טענה בדבר טעות ביישום הדין, ואף אם אכן ישנה כאן טעות כזו (ואיני קובע מסמרות בנקודה זו) הרי שהיא אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 221 (1993)]. לבסוף, ומעל הכול, שיקול הדעת של בית המשפט בשאלה אם ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" הינו רחב [ראו, למשל: רע"א 4584/12 אל הנכס בע"מ נ' שמלצר (19.11.2012) והאסמכתאות המאוזכרות בפסקה 20 שם]. מכל אחד מהטעמים האמורים, ועל אחת כמה וכמה נוכח משקלם המצטבר של כל הטעמים יחד, איני סבור שיש מקום ליתן רשות ערעור בבקשה דנן.

11.

יחד עם זאת, וכפי שצוין לעיל, קדמה להחלטתי התלבטות מסוימת. על רקע התלבטות זו, אבקש להעיר שתי הערות במבט צופה פני עתיד:

(א)

אשר ל סיכויי התביעה – שתי הערכאות קמא סברו כי סיכויי התביעה טובים, וזאת לנוכח העובדה שמדובר בתביעה לאכיפת חוזה המבוססת על חוזה ברור ומפורש, אשר הוגשה ללא שיהוי בעקבות פעולה חד צדדית מצד המשיבה, באופן שעולה לכאורה כדי עשיית דין עצמית והפרה צפויה של החוזה כהגדרתה בסעיף 17 לחוק התרופות. לא למותר לציין כי המשיבה אינה טוענת להגנתה כי פעולותיה נעשו כתגובה להפרת החוזה מצד המבקשת, אלא כתגובה לשינוי נסיבות חיצוני וקיצוני אשר שומט את הבסיס תחת הסכם השכירות ואשר מקנה למשיבה זכות לבצע "התאמה" חד-צדדית של דמי השכירות בהתאם לסעיף 18 לחוק התרופות. בית משפט השלום נזהר בדבריו, בשים לב לשלב המקדמי בו מצוי ההליך, אולם העיר כי קשה לזהות עילה משפטית שתצדיק את פעולתה החד-צדדית של המשיבה, וכי יש מקום לסברה שההקטנה במרווח השיווק עשויה להיחשב לכל היותר כטעות בכדאיות העסקה. לנוכח השלב המקדמי בו מצוי ההליך, אנהג במשנה זהירות ולא אנקוט עמדה לגופו של עניין האם מדובר בטעות בכדאיות העסקה או שמא בשינוי נסיבות קיצוני שחורג מצפייתם של הצדדים. יחד עם זאת, אעיר כי מצויים אנו במָאטֶרִיה חוזית אשר שורשיה נטועים עמוק בעיקרון ההסכמה, ופעולות חד-צדדיות אינן עולות, ככלל, בקנה אחד עם עיקרון זה. משכך, סבורני כי עומדת בפני המבקשת משוכה לא קלה להוכיח את טענתה כי מדובר בשינוי נסיבות קיצוני שהפך את קיום החוזה ל"בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים" (כאמור בסעיף 18 לחוק התרופות), וכי שינוי נסיבות זה מקנה לה זכות לבצע "התאמה" חד-צדדית בגובה דמי השכירות.

(ב)

אשר ל מאזן הנוחות – שאלת מאזן הנוחות היא השאלה אשר שתי הערכאות קמא נחלקו בדבר אופן יישומה, לנוכח הקביעה כי סיכויי התביעה טובים. כאמור, שאלה זו אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", כאשר מדובר לכל היותר ביישום של הכללים הידועים שהותוו והשתרשו בפסיקה. לפיכך, אין בכוונתי לשוב ולבחון את הדברים. יחד עם זאת, מוצא אני לנכון להבהיר – במישור העקרוני –

כי גישתו של בית משפט השלום, לפיה יש להגן על הזכות החוזית של המבקשת מפני פעולה חד-צדדית של המשיבה, באמצעות הענקת סעד זמני כבר בשלב המקדמי של ההליך, אינה משוללת יסוד והגיונה בצידה. המבקשת הפנתה בבקשתה לשורה של החלטות שניתנו במשך השנים בבתי המשפט המחוזיים, בהן העניקו בתי המשפט לתובע שביקש לאכוף חוזה ברור ומפורש סעד זמני אשר תכליתו לשמור על המצב הקיים, במובן זה שהנתבע חויב להמשיך ולקיים את החוזה עד לסיום בירור ההליך, על אף טענותיו כי קמה לו זכות שלא לקיימו (בכלל או תוך "התאמה"), וזאת אף כאשר הנזק שייגרם לתובע הינו נזק כספי שניתן לפיצוי בסופו של יום [ראו, למשל: החלטת השופט י' עמית בבש"א (חי') 5745/08 יוראי (ג'ורג') פועם נ' קיבוץ עברון ד"נ גליל מערבי (28.4.2008); החלטת השופטת ה' גרסטל בבר"ע (ת"א) 2482/04 עיריית פתח תקווה נ' סיגלית הבר (14.11.2004); החלטת השופט ע' עיילבוני בה"פ (נצ') 46553-05-11 קולחי הגלבוע בע"מ נ' מלאה - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (9.6.2011); החלטת השופט ד"ר ק' ורדי בבש"א (ת"א) 134457/02

קונדיטוריה גן העיר בע"מ נ' ניהול גן העיר בע"מ (11.12.2002)]. מובן כי כל מקרה ונסיבותיו, ואין בכוונתי לערוך במסגרת ההחלטה דנן השוואה והבחנה בין המקרים השונים שנדונו בהחלטות דלעיל, על עובדותיהם, לבין המקרה דנן.

יחד עם זאת, מוצא אני לנכון להדגיש את הרציונאל שעובר כחוט השני בכל ההחלטות שהוזכרו דלעיל – ואשר מקובל עלי במלואו – לפיו הסעד הזמני נועד לשמור על המצב הקיים בהתאם לחוזה ערב ההפרה, וכי הזכות החוזית הינה זכות שראוי להגן עליה כבר בשלב הסעד הזמני ,

ככל שסיכויי התביעה טובים וככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. בנסיבות אלה סבורני כי יש להיזהר מליתן משקל יתר לטענה – הנטענת במסגרת מאזן הנוחות – כי כאשר מדובר בחוזה מסחרי, הנזק תמיד ניתן לפיצוי כספי ולכן אין הצדקה למתן סעד זמני. בנוסף, סבורני כי יש להיזהר מליתן משקל יתר לטענה כי אין להעניק, ככלל, סעד זמני המתלכד עם הסעד הסופי [ובלאו הכי כוחו של "כלל" זה פוחת מקום בו מתרשם בית המשפט כי סיכויי התביעה טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. ראו: רע"א 2059/98 וולטה יצוב קרקע בע"מ נ' P.R.S. מדיטרניין בע"מ , פ"ד נב(4) 721, 732 (1998); והשוו: רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע"מ (20.1.2013)]. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי ספק בעיניי אם בנסיבות כאלה יש מקום לקבל את

טענת המשיבה כי לא מדובר בצו מניעה זמני שנועד לשמור על המצב הקיים אלא מדובר בצו עשה שנועד לשנותו. טענה זו הינה במידה רבה טענה מלאכותית לנוכח העובדה כי "המצב הקיים" ערב הגשת התביעה הינו תוצר ישיר של פעולות חד-צדדיות שננקטו על ידי המשיבה, ולפיכך הינו שונה מהותית מהמצב שהתקיים ערב ההפרה , ובמשך שנים רבות קודם לכן, בהתאם לחוזה ובטרם ננקטו פעולות חד-צדדיות על ידי המשיבה. לא למותר לציין בנקודה זו כי המבקשת לא השתהתה ומיהרה לפנות לבית המשפט בתביעה, ויש לכך משקל ניכר בכגון דא.

12.

בסופו של יום, על אף שכאמור מצאתי היגיון – במישור העקרוני – בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, אשר בית משפט השלום צעד בדרכם, סברתי כי אין מקום לקיים דיון ב"גלגול שלישי" במקרה דנן מהטעמים שהוצגו בפסקה 10 לעיל.

13.

למען שלמות התמונה אציין כי לא נעלמו מעיניי הטענות הנוספות שהעלתה המבקשת בבקשת רשות הערעור, לגבי החלטת בית המשפט המחוזי למחוק את עיקרי הטיעון שהגישה בגין חריגה ממסגרת הדיון תוך חיובה בהוצאות. בהקשר זה נטען כי כללי הצדק הטבעי מחייבים ביטול ההחלטה מאחר וניתנה על בסיס טענות שלמבקשת לא ניתנה הזדמנות להשיב עליהן. טענות אלה מופנות כלפי החלטה המצויה בליבת סמכותו הדיונית של בית המשפט, ולא מצאתי כי יש בהן טעם לדיון ב"גלגול שלישי".

14.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, איני מוצא להורות על צו להוצאות.