רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ. חברת אברהם כהן ושות

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' אורנשטיין ) מיום 11.2.2013 בת"א 57401-01-13, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשות למתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין בתובענה, ועל החלטה מיום 25.2.2013 במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשות לעיון חוזר בהחלטתו הראשונה.

תמצית הרקע העובדתי

1.

הבקשה דנן הינה חוליה נוספת בשרשרת ההליכים שמתנהלים בין הצדדים במשך שנים רבות ושעוסקים בחנות הנמצאת בפינת הרחובות בן גוריון וארלוזרוב בעיר הרצליה, הידועה כתת חלקה 33 חלקה 547 גוש 6538 (להלן: החנות ). לצורך ההחלטה בבקשה שלפני אין צורך לרדת לפרטי פרטיו של הסכסוך – על כל גלגוליו הקודמים בערכאות השונות, לרבות הליכי בוררות, הליכי כינוס נכסים ופירוק בבית המשפט המחוזי, והליכי ערעור שונים שהתנהלו בבית משפט זה – וניתן להסתפק בהפניה לסקירה הממצה של העובדות וההליכים הרלוונטיים בעמ' 5-1 בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.2.2013.

2.

לצורך הדיון בבקשה שלפני די לציין כי ביום 11.9.2012 קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (פש"ר 1672/01 ופר"ק 1087/09, השופטת ד' קרת-מאיר ) כי המשיב 2 - עו"ד מיכה צמיר, אשר מונה ככונס נכסים מתוקף שיעבוד שנרשם על החנות לטובת המשיבים (להלן בהתאמה: כונס הנכסים ), רשאי להמשיך בפעולות למימוש החנות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשות כי אין לשיעבוד תוקף, וקבע כי תוקפו של השיעבוד אושר בשורה של החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון אשר "סתמו את הגולל...באשר לדרישתם לפתוח את שאלת זכאות המימוש ושאלת תוקף השיעבוד". המבקשות הגישו לבית משפט זה ערעור על ההחלטה מיום 11.9.2012 (ע"א 7774/12), ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע, כאשר לטענתן בית המשפט התעלם מטענותיהן כי החנות נמכרה להן עוד בשנת 1978, כי זכותן להירשם כבעלים של החנות, וכי זכות זו גוברת על השיעבוד שנרשם לטובת המשיבים. ביום 30.12.2012 קבע חברי השופט צ' זילברטל במסגרת החלטתו בבקשת עיכוב הביצוע כדלקמן:

"עניין לנו במצב בו למבקשות יש טענת בעלות בנכס, שבית משפט קמא הורה על מימוש שיעבוד שלכאורה הוטל עליו, זאת בלא שהוכרעה, ככל הנראה ולפי החומר שלפני, שאלת הבעלות בו באופן ישיר ופוזיטיבי בהליך עצמאי. מנגד, יש לזכור שהמבקשות לא תמכו בקשתן דנא באסמכתא בדבר בעלותן בנכס, וכאמור, נראה כי הן נמנעו להביא את העניין להכרעה בפני ערכאה שיפוטית מוסמכת, על אף שבית המשפט שעל הפירוק הורה להן לעשות כן עוד ביום 20.11.2005".

כפועל יוצא קבע השופט זילברטל כי יש מקום לקבל את בקשת עיכוב הביצוע באופן חלקי, כך שהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין המימוש תעוכב לפרק זמן קצר ביותר של חודש ימים, וזאת:

"כדי לאפשר למבקשות לנקוט בהליך מתאים בפני ערכאה מוסמכת, כפי שנצטוו לעשות כבר בשנת 2005, לשם הצהרה על זכויותיהן בנכס ועדיפותן על זכויות אורן [המשיבים]. במסגרת הליך זה, אם יינקט, ניתן יהיה לבקש סעדים זמניים למניעת מימוש השיעבוד על הנכס...יודגש כי אין באמור כאן כדי לפגוע בכל טענה שיכולה להיות למי מהמשיבים, לרבות טענה כנגד כל מהלך של המבקשות וטענה בדבר קיומו של השתק בעניין זה או אחר, וכל זכויותיהם שמורות".

3.

המבקשות פעלו בהתאם להחלטה האמורה והגישו ביום 30.1.2013 תובענה נפרדת ועצמאית בבית המשפט המחוזי (ת"א 57401-01-13), למתן פסק דין המצהיר כי למבקשות הזכות להירשם כבעלים החוקיים והבלעדיים של החנות, כי זכויותיהן לא כפופות לשיעבוד של המשיבים ולחובות מס, וכי אין למשיבים שיעבוד על החנות. לטענת המבקשות, הסכם המכר שנכרת בשנת 1978 (אשר מכוחו נטען שיש למבקשות זכות בעלות בחנות) קדם לשיעבוד, ומכאן שזכותן גוברת על השיעבוד של המשיבים. בד בבד הגישו המבקשות בקשה למתן צו מניעה זמני, לפיו לא תבוצע בחנות שום פעולה, עד למתן פסק דין בתביעה.

תמצית החלטת בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי (השופט א' אורנשטיין ) דחה את בקשת המבקשות למתן צו מניעה זמני בהחלטה מנומקת ומפורטת מיום 11.2.2013. בית המשפט קבע בפתח הדברים כי דומה שהצדדים אינם חלוקים כי המבקשות זכאיות להירשם כבעלות הזכויות בחנות, לנוכח ההחלטות השונות שניתנו בעניין החנות במרוצת השנים, ואף המשיבים (לרבות כונס הנכסים) אינם טוענים כי הבעלות בחנות שייכת למי מהמשיבים. לפיכך נקבע כי השאלה שבית המשפט יידרש אליה בהליך העיקרי הינה – האם נכונה טענת המבקשות כי השיעבוד אינו תקף כלל או למצער נדחה מפני בעלותן בחנות, או שמא נכונה טענת המשיבים כי השיעבוד תקף והבעלות בחנות כפופה לו.

5.

בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) בחן בית המשפט המחוזי האם ישנן ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת תביעה והאם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות:

(א)

קיומן של ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת תביעה – בית המשפט המחוזי קבע כי הנדבך הראשון שיש לבחון הינו הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 3.12.1996 במהלך הליך בוררות ושקיבל תוקף של פסק בוררות ואושר בבית המשפט המחוזי ביום 1.9.1997 (להלן: הסכם הבוררות ). בית המשפט ניתח את הסכם הבוררות וקבע כי הסכם הבוררות מכיר בתוקף השיעבוד, וכי המבקשות "הסכימו ללא הסתייגות לביצוע הסכם הבוררות, ובמסגרתו למימוש החנות שהיא אחד הנכסים המנויים בנספח א' לו... [ו]הכירו בתוקף השיעבוד, כמו גם בכך שהוא גובר על זכות הבעלות שלהן". עוד נקבע כי מדובר ב"התחייבות חד משמעית שאינה דרושה פירוש", אשר מעיבה על סיכויי התביעה לצורך ההחלטה בבקשה לסעד זמני.

נדבך נוסף שבחן בית המשפט הינו טענת המבקשות כי החוב המגיע למשיבים 4-3 נפרע זה מכבר, ולכן אין מקום להמשיך בהליכי המימוש. בית המשפט דחה טענה זו וקבע לצורך הבקשה לסעד זמני כי התמונה נדמית שונה, כאשר קיימת החלטה פוזיטיבית של בית המשפט של הכינוס (היא החלטת המימוש מיום 11.9.2012 שהוזכרה לעיל) לפיה קיים חוב בסך של מיליוני שקלים, בהתבסס בין היתר על חוות דעת מומחה. בית המשפט ציין כי המבקשות אמנם הגישו על החלטה זו ערעור לבית המשפט העליון, אשר עודנו תלוי ועומד, אולם בקשת עיכוב הביצוע שהגישו המבקשות נדחתה.

בית המשפט המשיך וציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי הערת האזהרה לטובת המשיבים 4-3 נרשמה לפני הערת האזהרה לטובת המבקשות, ומשכך כפופות זכויות הבעלות של המבקשות בחנות לזכויות של המשיבים 4-3, ונטל ההוכחה מוטל על המבקשות להוכיח אחרת. בנוסף קבע בית המשפט כי מסמכים שונים שהוצגו לו פועלים לרעת המבקשות, מכיוון שעולה מהם כי המבקשות הודו הלכה למעשה בתוקף השיעבוד ובכוחו המחייב. בית המשפט פירט באלו מסמכים מדובר ונימק לגבי כל אחד מהם מדוע יש בו כדי להחליש את טענת המבקשות.

(ב)

מאזן הנוחות – בית המשפט קבע כי אין להתעלם מכך שמדובר בתביעה קניינית, אשר הנטייה תהיה להעניק במסגרתה סעד של צו מניעה זמני, על מנת למנוע אפשרות שהנכס יימכר לצדדים שלישיים והתובע לא יוכל לקבלו בסופו של יום ככל שיזכה בתביעתו. לפיכך נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לכאורה לטובת המבקשות.

למרות זאת קבע בית המשפט כי אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע, לנוכח היחס שמתקיים בין שיקול מאזן הנוחות לבין שיקול קיומן של ראיות לכאורה להוכחת התביעה ("מקבילית הכוחות"), ולנוכח קביעתו כי המבקשות לא עמדו בנטל ההוכחה בדבר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה. בנוסף, נקבע כי אין ספק שלמשיבים 4-3 ייגרם נזק כבד ככל שיידחה הליך המימוש, שכן החוב הולך ותופח מבלי שהם נפרעים את חובם, וכי קיים חשש שלא יוכלו לגבות חובם ככל שימתינו עד למתן פסק דין בתובענה החדשה, ובמיוחד כשבכל אותה עת ממשיכות המבקשות לעשות שימוש בחנות וליהנות ממנה. בנוסף הודגש כי מדובר בחנות שהינה נכס עסקי (להבדיל מדירת מגורים), ולכן המשקל שיש ליתן לשיקולי מאזן הנוחות של המבקשות נמוך יותר. לבסוף נקבע כי המשיבים נדרשו במרוצת השנים להליכים רבים ומורכבים על מנת לממש את השיעבוד, ויש לאפשר להם לממש את השיעבוד כעת מבלי להמתין זמן נוסף.

6.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי למבקשות עומד לרועץ גם שיהוי ניכר בהגשת התובענה. נקבע כי המבקשות היו מודעות להליכים הממושכים והארוכים שניהלו במרוצת השנים המשיבים 4-3 למימוש השעבודים, ולמרות זאת לא עשו דבר על מנת לעתור לכך שזכותן גוברת על השיעבוד. נקבע כי בכך יצרו המבקשות ציפייה לגיטימית אצל המשיבים 4-3 כי הן אינן עומדות על זכותן בחנות, ולמצער כי הסתייגותן נוגעת רק לגובה החוב המגיע למשיבים ולא לעצם השיעבוד הגובר על זכויותיהן בחנות. בית המשפט הוסיף וציין כי יש בהתנהלות המבקשות גם חוסר תום לב דיוני , מכיוון שהיה מקום להגיש את התביעה (ואת הבקשה למתן צו מניעה) שנים רבות קודם לכן, ולא להמתין בחוסר מעש לתוצאות ההתדיינויות בין המשיבים. לבסוף נקבע כי הבקשה למתן צו מניעה זמני לוקה בחוסר ניקיון כפיים , משנמנעו המבקשות מלצרף את הסכם הבוררות והסתפקו בהעלאת טענות כי אין בו דבר המעיד על הודאה והסכמה שלהן לשיעבוד. כמו כן, נקבע כי המבקשות לא צירפו מסמכים נוספים, שמהם עולה כי לא כפרו בתוקף השיעבוד אלא רק טענו לעניין גובה החוב לטובת המשיבים.

מכל הטעמים האמורים דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו מניעה זמני.

7.

המבקשות לא השלימו עם ההחלטה האמורה והגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר ולעיכוב ביצוע. נטען כי לאחר מתן ההחלטה קיבל בא כוח המבקשות מספר ארגזים מגנזך משרדו, ובהם מסמכים רבים התומכים בטענותיהן וסותרים את טענות המשיבים 4-3. ביום 25.2.2013 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר. נקבע כי אמנם הכלל הידוע הינו כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין ולכן ניתן לדון בה מחדש במקרים חריגים עקב שינוי בנסיבות, אולם במקרה דנן לא חל שינוי נסיבות והמסמכים ש"התגלו" על ידי בא כוח המבקשות היו בהישג ידו ובידיעתו, ולמצער היו אמורים להיות בידיעתו, עוד קודם לכן. בבחינת למעלה מן הצורך הודגש כי גם אם היה מדובר בשינוי נסיבות, הרי שאין מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש, לנוכח יתר הטעמים שבהחלטה מיום 11.2.2013.

8.

המבקשות שבו ופנו לבית משפט זה בבקשה שהוכתרה כ"בקשה נוספת לעיכוב ביצוע, ולחלופין מתן סעד זמני של צו מניעה". הבקשה הוגשה במסגרת הערעור שהגישו המבקשות על החלטת המימוש שניתנה על ידי השופטת ד' קרת-מאיר ביום 11.9.2012 (ע"א 7774/12). ביום 3.4.2013 דחה השופט צ' זילברטל את הבקשה וקבע כי לא היה מקום להגיש את הבקשה במסגרת ההליך הערעורי, אשר "אינו אכסניה להליכי השגה על החלטות ביניים שניתנו בתובענה החדשה והנפרדת" אשר מקומם להתברר כבקשות רשות ערעור.

מכאן הבקשה שלפני.

תמצית בקשת רשות הערעור ותגובת המשיבים

9.

המבקשות שבות וטוענות כי ככל שלא יינתן צו מניעה זמני עד להכרעה בתובענה שהוגשה בבית המשפט המחוזי עלול להיגרם להן נזק של ממש. נטען כי בהיעדר צו מניעה זמני תתרוקן התובענה מתוכן לנוכח הליכי המימוש שבהם נוקט כונס הנכסים באופן אקטיבי, וכי ההצהרה הפוזיטיבית שתינתן בסוף ההליך בדבר זכות הבעלות של המבקשות בחנות תהפוך תיאורטית לחלוטין. המבקשות טוענות כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום למתן צו מניעה זמני בנסיבות העניין על אף קביעתו המפורשת כי אין מחלוקת שהמבקשות זכאיות להירשם כבעלות החנות. בהקשר זה נטען כי קביעה מפורשת זו עולה בקנה אחד עם הסעד המבוקש על ידי המבקשות בהליך העיקרי, ולכן שגה בית המשפט בקובעו שלא הוכח דבר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת תביעה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם משורה ארוכה של טענות שהעלו המבקשות בבקשתן, אשר שבו ופורטו במסגרת הבקשה שלפני, ואשר היה עליהן להביאו לכדי מסקנה ברורה שיש ליתן בנסיבות העניין צו מניעה זמני.

10.

ביום 23.5.2013 הוריתי למשיבים להגיש תשובה לבקשה, ובנוסף הוריתי על מתן צו מניעה ארעי עד למתן החלטה אחרת בבקשה.

11.

לטענת המשיבים, אין מקום להתערב בהחלטתו המנומקת והמקיפה של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני. המשיבים טוענים כי מדובר בבקשה חסרת בסיס שלוקה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים קיצוני. נטען כי המבקשות נוקטות "בריטואל שחוזר על עצמו במשך שנים" ומצליחות לקבל במעמד צד אחד סעד ארעי שמתבטל מיד כשמתגלה האמת והפסיקות החלוטות שניתנו". עוד נטען כי המשיב 3 מנסה במשך למעלה מ-16 שנים (מאז שנת 1997, השנה בה הסתיים הליך הבוררות בין הצדדים), לממש את השיעבוד שנרשם לטובתו על החנות, ללא הצלחה, כאשר בכל פעם נוקטות המבקשות בהליך אחר. נטען כי בשורה של החלטות שניתנו במרוצת השנים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה נקבע כי השיעבוד תקף וכי המשיבים רשאים לנקוט בהליכי מימוש השיעבוד בנוגע לחנות. לבסוף נטען כי כונס הנכסים כבר החל בהליכי מימוש וכי עיכובם גורם לנזק נוסף למשיבים.

12.

ביום 30.5.2013 הוריתי, בעקבות בקשת המשיבים, על התניית המשך תוקפו של הצו הארעי בהפקדת עירבון בסך של 100,000 ש"ח עד למתן החלטתי בבקשה לגופה.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה על נספחיהן, ובהחלטות בית המשפט המחוזי מיום 11.2.2013 ומיום 25.2.2013, ולאחר שהעמקתי ועיינתי בשורת ההחלטות שניתנו בהליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים במרוצת השנים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

14.

עסקינן בבקשה ליתן רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה למתן סעד זמני. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וכי התערבות כזו תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד [ראו, למשל: רע"א 4307/13 גאון נדל"ן בע"מ נ' ו.ח. גבעות חן בע"מ (19.6.2013); רע"א 560/13 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' גולדשטיין שירותי תברואה בע"מ (12.2.2013); רע"א 5711/12 נ. מצה בע"מ נ' דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ (25.2.2013); רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (28.6.2010) (להלן: עניין אלו עוז )]. לא שוכנעתי כי המקרה שלפני הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. לאחר שהתוודעתי למכלול ההליכים שמתנהלים בין הצדדים מזה שנים רבות בנוגע לחנות, סבורני כי החלטתו המנומקת והמקיפה של בית המשפט המחוזי בוחנת את התובענה החדשה בהקשר הראוי ביחס לכל ההליכים שקדמו לה, ונותנת מענה לכל טענות המבקשות. טעמיו של בית המשפט המחוזי משכנעים ומקובלים עליי, הן לעניין סיכויי התביעה והן לעניין מאזן הנוחות, ולא מצאתי טעם להתערב בהם. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

15.

למעלה מן הדרוש אציין כי גם לגופו של עניין איני סבור שיש מקום ליתן למבקשות רשות ערעור בנסיבות העניין. כידוע, על בית המשפט לשקול שני שיקולים עיקריים בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני: ראשית, יש לבחון האם הניח מבקש הסעד ראיות לקיומה לכאורה של עילת תביעה; שנית, יש לבחון האם הוכיח מבקש הסעד כי הנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד – מאזן הנוחות. לצד שני השיקולים הללו, על בית המשפט לשקול גם שיקולים שביושר ובצדק [ראו: תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 526-519 (מהדורה עשירית, 2009)]. סבורני כי בנסיבות העניין ניצבות בפני המבקשות שתי אבני נגף משמעותיות בבואן לבקש מבית המשפט סעד זמני בפתחה של התובענה. ראשית, אף אם אניח לטובת המבקשות כי סיכויי התביעה אינם נמוכים וכי קיימות ראיות לכאורה המבססות את התביעה (ואעיר כי הנחה זו הינה מיטיבה במיוחד, לנוכח נימוקיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, אשר מקובלים עלי בשלב זה במלואם), הרי שלטעמי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבים. שנית, סבורני כי השיקולים שביושר ובצדק שיש לשקול במסגרת ההחלטה בבקשה למתן סעד זמני פועלים לרעת המבקשות. אבהיר דבריי בקצרה.

(א)

מאזן הנוחות – כאמור, סבורני שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבים בנסיבות העניין. המשיבים מתבססים על החלטות שיפוטיות שונות שאישרו להם לממש את השיעבוד על החנות, ואילו המבקשות לא טרחו עד עתה, על אף חלוף השנים, לבסס את טענותיהן בדבר זכות הבעלות בחנות ובדבר קדימותה לשיעבוד שנרשם לטובת המשיבים. לפיכך נקודת המוצא הינה שהמשיבים רשאים להתקדם בהליכי המימוש ולא להמתין להכרעה בתובענה החדשה שהגישו המבקשות בשיהוי ניכר. יתרה מכך, כאשר בוחנים את מאזן הנוחות בנוגע למימוש שיעבוד שהוטל על נכס מקרקעין, ישנה חשיבות מכרעת לשאלה האם הנכס שבמחלוקת משמש למגורים או למסחר והשקעה . כאשר מדובר במקרקעין המשמשים למגורים, נוטה בית המשפט להקל במידה מסוימת בנטל המוטל על הצד שמבקש לעכב את הליכי המימוש, וזאת בשל ההשלכות הקשות והמיידיות שיש לפינוי של אדם מבית מגוריו. לעומת זאת, כאשר מדובר במקרקעין המשמשים למטרות מסחר או השקעה, הנחת המוצא הינה כי הליכי המימוש לא גורמים לתוצאות בלתי הפיכות ומגלמים בחובם נזק כספי הניתן לכימות ולפיצוי, ולפיכך ככלל אין הצדקה לעכב את מימושם [ראו והשוו, למשל: ע"א 46/12 ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת (5.3.2012) בפסקאות 22-20; ע"א 1237/13 קונין נ' גפני (7.4.2013) בפסקה 14]. בנסיבות דנן מדובר בחנות, דהיינו בנכס בעל אופי מסחרי, ולא נטען בשום שלב שהאינטרס של המבקשות חורג מאינטרס כלכלי ועסקי שלא ניתן יהיה לפיצוי כספי בעתיד ככל שתתקבל תביעתן. על אף שמדובר בשאלה מכרעת במסגרת בקשה למתן סעד זמני, המבקשות בחרו להתעלם ממנה לחלוטין, ואיני סבור שהן היו רשאיות לעשות כן. בהינתן שהנכס שבמחלוקת הינו חנות ולא דירת מגורים, ולנוכח שתיקתן של המבקשות בנקודה זו, סבורני כי מדובר באבן נגף משמעותית בדרכן של המבקשות לסעד זמני.

(ב)

שיקולים שביושר ובצדק – בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי המבקשות הגישו את התובענה בשיהוי ניכר וכי התנהלותן עולה כדי חוסר תום לב דיוני . כידוע, שיהוי בהגשת תביעה ובהגשת בקשה לסעד זמני פועל לרעת מבקש הסעד, מכיוון ששיהוי כזה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות שבמתן הסעד בפתח התובענה ובדבר חיוניותו. הדברים נכונים בבחינת קל וחומר כאשר נטען שהסעד הזמני נדרש לשם הגנה על זכות קניינית [ראו והשוו להחלטת השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בעניין אלו עוז והאסמכתאות המוזכרות בפסקה 11 שם]. סבורני כי השיהוי הניכר מצד המבקשות מהווה נימוק מכריע בנסיבות העניין לדחיית בקשתן למתן סעד זמני. אם לא די בכך, בית המשפט המחוזי קבע שהתנהלותן הדיונית של המבקשות נגועה בחוסר ניקיון כפיים , משבחרו שלא לצרף מסמכים שונים שבדיעבד הסתבר שאינם תומכים בטענותיהן (ואף פועלים, לכאורה, לרעתן). נימוק זה מצטרף לנימוק בדבר השיהוי הניכר ומחזק את הקביעה ששיקולי הצדק והיושר אינם תומכים בקבלת הבקשה.

16.

לנוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. המבקשות תישאנה בהוצאות המשיבים 4-1 בסך של 20,000 ש"ח.