רע"א 1708-23 רע"א 1708-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' אילני) מיום 9.2.2023 בת"א 33979-01-23, בה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 1, חברת א.ר.א.ב בונוס בע"מ (להלן: המשיבה), להמשיך בהליכי מימוש משכון בית המגורים של המבקש בכפר שמריהו ומשרדו בהרצליה (להלן בהתאמה: הבית ו-המשרד) במסגרת הליכי הוצאה לפועל המתנהלים בעניינו, עד להכרעה בתביעה המתבררת בבית משפט קמא.

רקע והשתלשלות העניינים

1.המבקש הוא יזם וקבלן בתחום ההתחדשות העירונית, והמשיבה היא חברת אשראי חוץ בנקאי העוסקת במתן הלוואות. בחודש אפריל 2019, התקשרו המבקש וחברה בבעלותו (המשיבה הפורמלית, שנקראה אז פ.א.ר בילדינג גרופ בע"מ, ותכונה להלן: החברה) עם המשיבה במספר הסכמי הלוואה. בהסכמי ההלוואה הוסכם כי המשיבה תעמיד למבקש ולחברה שלוש הלוואות – על סך 10,300,000 ₪; 3,500,000 ₪; ו-1,700,000 ₪ – לתקופה של שנה, עם אפשרות ארכה לשנה נוספת. כנגד ההלוואות הללו, שועבדו לטובת המשיבה שני נכסים – הבית והמשרד.

עוד יצוין כי מעיון בנספחים שהוגשו ובהחלטתו של בית משפט קמא, שווי הבית הוערך על ידי שמאי מטעם מבקש בכ-27 מיליון ₪, ועל-ידי שמאי מטעם המשיבה בכ-20 מיליון ₪. שוויו של המשרד מוערך בכ-1.5 מיליון ₪.

לצורך הבנת הרקע להחלטה זו, נעמוד להלן בתמצית על עיקרם של ההליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים.

2.הליכי ההוצאה לפועל – בחודש מאי 2020 הגישה המשיבה בקשה למימוש משכנתא ומינוי כונס נכסים ביחס לבית ולמשרד (תיק הוצאה לפועל 522466-05-20; ותיק הוצאה לפועל 510807-05-20 בהתאמה). זאת מאחר שלטענתה, המבקש הפר את הסכמי ההלוואה בהפרות יסודיות בסמוך לחתימתם, בין היתר מאחר שלא עמד בתשלומים שהיה עליו לשלם. הפרות אלה הקימו לה לשיטתה זכות להעמיד לפירעון מידי את מלוא ההלוואה ולנקוט בהליכים למימוש הבטוחות ובכלל זה מימוש המשכנתא על הנכסים.

יצוין כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ניתן ביום 30.11.2022 (כב' הרשמת ע' להבי-אשר) צו לפינוי המשרד ליום 23.1.2023. ביחס לבית התקיים ביום 6.2.2023 דיון בשאלת דמי סידור חלוף (כב' הרשם א' אשר). בהחלטה מאותו היום (להלן: ההחלטה בדמי הסידור החלוף), עמד בית המשפט על הפער הקיים בין השאלון עליו השיב המבקש, לפיו הוא גרוש וילדיו הבגירים אינם מתגוררים עמו; לבין חקירתו הנגדית ממנה עלה כי המבקש וגרושתו מתגוררים תחת אותה קורת גג, ביחידות דיור נפרדות, ואחד מילדיהם מתגורר עימם.

3.המרצת הפתיחה – ביום 21.6.2020, הגישו המבקש והחברה המרצת פתיחה כנגד המשיבה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 53024-06-20, להלן: ההליך הקודם). המבקש עתר בהליך זה לביטול הסכמי ההלוואה והערבויות שניתנו מכוחם, ולמתן צו מניעה האוסר על המשיבה מלפעול למימושן. לחילופין, התבקש בית המשפט לקבוע כי למשיבה ישולם סכום קרן ההלוואה בלבד. עם פתיחת ההליך הקודם הגיש המבקש בקשה לצו מניעה זמני שיורה ללשכת ההוצאה לפועל לעכב את הליכי מימוש הבית.

בהליך הקודם נטען בין היתר כי הסכמי ההלוואה אינם חוקיים, בהיותם נוגדים את חוק הריבית, התשי"ז-1957 וצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התשי"ל-1970 בשל הריבית המפורזת שדרשה המשיבה; וכי המשיבה נהגה בחוסר תום לב, כשלא העמידה את מלוא סכומי ההלוואה להם התחייבה ומנעה את פירעון ההלוואות במועדן. לחילופין נטען כי המשיבה הפרה את הסכמי ההלוואה, שכן עוד לפני שהעמידה את מלוא סכום ההלוואה, היא פנתה באופן חד-צדדי למימוש ערבויות שקיבלה מכוחן.

4.ביום 17.11.2020 התקיים דיון בבקשה לסעד הזמני שהוגשה במסגרת ההליך הקודם, בסופו הגיעו הצדדים להסדר דיוני מוסכם שקיבל תוקף של החלטה (כב' השופטת מ' עמית-אניסמן; להלן: ההסדר הדיוני). בהסדר הדיוני נקבע שימונה מומחה שיקבע האם ההלוואות נפרעו בהתאם למועדים הקבועים בהסכמי ההלוואה; וככל שלא – מהו מועד ההפרה בו ניתן היה להעמיד את ההלוואות לפירעון. אם יקבע המומחה כי המבקש והחברה הפרו את הסכמי ההלוואה, בית המשפט יקבע את שיעור ריבית הפיגורים בטווח שהוסכם מראש, ובהתאם לכך יקבע המומחה את סכום החוב. עוד נקבע כי המשיבה לא תפעל למימוש המשכנתא על הבית במשך 12 חודשים, ובלבד שתשולם ריבית חודשית בהתאם לקביעת המומחה.

5.ביום 21.4.2021 הוגשה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. בהתאם לחוות הדעת, המבקש והחברה הפרו לראשונה את הסכמי ההלוואה ביום 1.5.2019 אם לא מביאים בחשבון קיזוז ריביות שנעשה במסגרת אחת ההלוואות; ולחילופין ביום 10.8.2019 אם קיזוז זה מובא בחשבון.

מאז הוגשה חוות הדעת, הגיש המבקש בקשות שונות ובהן בקשה לחקור את המומחה על חוות דעתו ובקשה לפסול את חוות הדעת. בקשה זו נדחתה ביום 1.11.2021 תוך שנקבע כי המומחה יגיש חוות דעת משלימה. חוות דעת משלימה אכן הוגשה בחודש פברואר 2022. המבקש אף עתר שיתאפשר לו למכור את הבית ולהפקיד את כספי התמורה בקופת בית המשפט; והגיש בקשה למתן הוראות בה התבקש בית המשפט לשנות מההסדר הדיוני ולקבוע מי מהצדדים הפר ראשון את ההסכמי ההלוואה בטענה שאין מענה לסוגיה זו בחוות הדעת. מנגד, המשיבה שבה והדגישה כי חובו של המבקש ממשיך לתפוח, וביקשה להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא על הבית.

ביום 27.4.2022 קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש והחברה אינם רשאים לחזור בהם מההסדר הדיוני. יחד עם זאת, נקבע שיש לאפשר לצדדים להגיע להסדר דיוני באשר להמשך ההליך ובאשר למכירת הבית. בסופו של דבר, מאחר שלא הושג הסדר כאמור, נקבע ביום 14.7.2022 כי אין מנוס אלא להורות על המשך הליך מימוש הבית. זאת, בין היתר, לנוכח התמשכות ההליך הקודם לתקופה של למעלה משנתיים וריבוי ההחלטות שניתנו בו, כשהצדדים אינם מצליחים לגבש הסכם לסילוק החוב או למכירת הבית. עוד צוין קיומו של ההסדר הדיוני; והעובדה שהמבקש לא שילם כל תשלום על חשבון החוב שהולך ותופח. בשולי הדברים קבע בית המשפט כי מאחר שהסעד שהתבקש במסגרת התובענה הוא ביטול הסכמי ההלוואות, המבקש והחברה יודיעו האם הם עומדים על המשך ניהול ההליך כפי שהוגש.

ביום 17.7.2022 הודיעו המבקש והחברה כי הם עומדים על המשך ניהול ההליך, כדי להכריע בסוגיית גובה החוב לפירעון. הם הוסיפו וטענו כי אין להמשיך בהליך המימוש בטרם הוכרעה זהות המפר וגובה הסכום לפירעון. בהחלטה מיום 25.7.2022 נקבע כי אין לסטות מההחלטה הקודמת מיום 14.7.2022, וכי ככל שהמבקש והחברה סבורים שחוות הדעת אינה נותנת מענה לשאלות מסוימות, הם רשאים לפנות בבקשת הבהרה. כמו כן, הורה בית המשפט פעם נוספת למבקש ולחברה לשקול האם להמשיך בתובענה כפי שהוגשה, או להגיש תובענה לסעד אחר.

ביום 7.8.2022 הודיעו המבקש והחברה פעם נוספת כי הם עומדים על המשך ניהול ההליך, וביקשו מבית המשפט להורות על הגשת סיכומים. בהחלטה מיום 20.9.2022 חזר ועמד בית המשפט על כך שהסעד המבוקש בתובענה אינו כולל את המבוקש באותו שלב על-ידי המבקש והחברה (קרי; קביעה ביחס לגובה החוב לפירעון), ולכן הוצע להם למחוק את התובענה ולהגיש תובענה אחרת בה יעתרו לסעד מתאים. נקבע כי המבקש והחברה יודיעו את עמדתם עד ליום 20.10.2022, וככל שלא יעשו כן – תימחק התובענה. בהתאם לכך, ביום 23.10.2022, בהיעדר הודעה מטעם המבקש והחברה, נמחק ההליך הקודם.

6.תביעה למתן סעד הצהרתי – ביום 15.1.2023, לאחר שנמחק ההליך הקודם, הגיש המבקש נגד המשיבה את התביעה דנן בה הוא עתר לסעד הצהרתי לפיו גובה חובו למשיבה מכוח הסכמי ההלוואה עומד על כ-14 מיליון ₪; וכן סעד הצהרתי לפיו המשיבה סיכלה את האפשרות של המבקש והחברה לפרוע את החוב בחודשים אפריל-מאי 2020, ולכן הוא פטור מכל חוב שנוסף או הצטבר החל ממועד 10.5.2020.

בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש המבקש בקשה לצו זמני במעמד צד אחד שיורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתא על הבית והמשרד, ובכלל זה לעיכוב פינוי המשרד, אשר היה קבוע כאמור ליום 23.1.2023. בבקשתו ציין המבקש כי עלה בידו להשיג גורם מממן חיצוני, אשר מוכן להעמיד לזכות המשיבה כ-14 מיליון ₪ לפירעון מיידי. זאת, כנגד הסבת השעבוד על הבית לטובת אותו מציע חיצוני ותוך הותרת השעבוד על המשרד.

ביום 16.1.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשה במעמד צד אחד מהטעם שהבקשה לסעד זמני אינה מבהירה את התמונה המלאה ביחס להליכים שהתקיימו בין הצדדים. בהמשך, ביום 20.1.2023 ניתן צו ארעי האוסר על פינוי המשרד עד החלטה אחרת שתתקבל בעקבות הדיון בעניין. ביום 23.1.2023 התקיים דיון בבקשה, וההחלטה בעניינו ניתנה ביום 9.2.2023. החלטה זו היא העומדת במוקד הבקשה שלפניי.

תביעה לפינוי מושכר – ביום 29.1.2023 הגישה המשיבה בקשה לצירוף ראייה בה נטען כי הובא לידיעתה שהמבקש (באמצעות החברה) שכר מחברת תורג'י נכסים והשקעות בע"מ (להלן: תורג'י נכסים) נכס הצמוד למשרד (להלן: המושכר), וחיבר את שני החללים כך שיצר לעצמו משרד אחד (להלן: המשרד המורחב). לטענתה של המשיבה, רובו של המשרד המורחב מורכב מהשטח המושכר, ואילו מיעוטו שייך למבקש (ומשועבד למשיבה). מאחר שהמבקש לא עמד כנראה בתשלום דמי השכירות, הוגשה נגדו תביעה לפינוי מושכר (תפ"מ 64603-11-22) (להלן: התביעה לפינוי המשרד).

כתב התביעה בתביעה לפינוי המשרד הוגש ביום 29.11.2022 לבית משפט השלום בהרצליה, ועולה ממנו כי לגישת תורג'י נכסים, היא רשאית לדרוש את פינויו של המבקש מהמושכר. זאת משום שנעשה שימוש במשרד לאחר סיום תקופת החוזה ומאחר שהמבקש לא שילם דמי שכירות עבור המושכר מאז חודש מאי 2022.

לאחר חלוף המועד להגשת כתב הגנה, הגישה תורג'י נכסים בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. בית המשפט קיבל את הבקשה וביום 18.1.2023 ניתן פסק דין (כב' השופט ד' יצחק) המורה למבקש על פינוי המושכר ותשלום הוצאות המשפט.

בתגובה שהגיש המבקש ביום 1.2.2023 בהליך קמא (קרי, בתביעה למתן סעד הצהרתי) לבקשה לצירוף ראיה, הוא טען כי לא היה מודע כלל לתביעה לפינוי המשרד ולהליך שהתנהל שם. זאת משום שמעמדו ביחס למושכר היה מעמד של ערב בלבד. אין מדובר לכן בהעלמת עובדות מבית המשפט. עוד נטען כי המשרד המשועבד מופרד מהמושכר, וכי אין כל קשר בין הנכסים מלבד כתובת הבניין. משכך, אין כל קשר בין פינוי המושכר לבין שאלת מימוש המשרד.

החלטת בית משפט קמא

7.ביום 9.2.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשה לסעד זמני ונקבע כי המשיבה רשאית להמשיך בהליכי מימוש הנכסים המשועבדים. בית המשפט עמד על כך כי טענות המבקש בהליך הנוכחי זהות לטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, וכי אין די בעובדה שהסעד המבוקש בהליכים שונה, כדי להיעתר לבקשה. בית המשפט נתן בהחלטתו משקל רב לאירועים שהתרחשו בין הצדדים במסגרת ההליך הקודם, וקבע כי הם משליכים במובהק על שאלת סיכויי התביעה ושאלת מאזן הנוחות באופן ששני מבחנים אלה אינם נוטים לטובתו של המבקש.

8.כן ייחס בית משפט קמא חשיבות רבה להסכם הדיוני, והוא אף היה סבור כי ייתכן שמגולמת בו הסכמה לתיקון הסעד שהתבקש בכתב התביעה המקורי. עוד הוא קבע כי התמונה העולה מההליך הקודם ומחקירת המבקש בהליך הנוכחי היא שככל הנראה אין דרך לפירעון חובו של המבקש מלבד מימוש הנכסים המשועבדים. הודגש כי ההליך הקודם התנהל במשך שנתיים, במהלכן לא שילם המבקש כל תשלום על חשבון החוב שאינו שנוי במחלוקת, ואף לא שילם דבר על חשבון הריביות – חרף התחייבותו בהסדר הדיוני לעשות כן.

בנוסף, בית משפט קבע כי המבקש לא פרש בפניו את התמונה המלאה על אודות ההליכים וההחלטות שניתנו בהליך הקודם. הצגת התמונה החלקית הזו הייתה עלולה להטעות, והתנהלות המבקש אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המחייבת מי שעותר לסעד זמני. עוד נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי באופן המטה גם הוא את הכף לחובת המבקש.

בשולי הדברים עמד בית משפט קמא על כך שישנן שאלות הנוגעות לגובה חיובים מסוימים וכן שאלות ביחס להפרת הסכמי ההלוואה. משכך נקבע כי הכספים שיוותרו מעל לסכום של 15 מיליון ₪, לאחר מימוש הנכסים וניכוי הוצאות הכינוס המכירה ומיסים, יופקדו בתיק ההוצאה לפועל (או על פי הוראות שייתן ראש ההוצאה לפועל) עד להכרעה בתביעה העיקרית.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בהחלטה שניתנה על-ידי ביום 28.2.2023 ניתן צו ארעי לעיכוב הליך מימוש הנכסים המשועבדים.

9.למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 26.2.2023 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 9.2.2023, בטענה שחל שינוי נסיבות באשר לסכום שביכולתו להעמיד לטובת המבקשת. בבקשה נטען כי ביכולתו להפקיד באופן מיידי בקופת בית המשפט סכום של 20 מיליון ₪ (חלף הצעתו המקורית שהועלתה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, לסכום של כ-14 מיליון ₪), בנוסף להותרת השעבוד על המשרד לטובת המשיבה ובכפוף להמחאת השעבוד על הבית לטובת הגורם המממן. הוא ביקש כי מתוך הסכום שיופקד, יועבר סכום של 15 מיליון ₪ באופן מיידי לידי המשיבה, ויתרת הסכום תיוותר בקופת בית המשפט עד להכרעה בגובה החוב. בתגובה מיום 9.3.2023 טענה המשיבה כי הצעה זו אינה אלא ניסיון להוציא את הבטוחה המרכזית (הבית המשועבד) מתחת ידיה של המשיבה.

ביום 22.3.2023 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לעיון חוזר. בית משפט קמא קבע כי ההצעה המעודכנת של המבקש אינה מהווה שינוי נסיבות המצדיק סטייה מההחלטה הקודמת. עוד עמד בית משפט קמא על כך שהצעת המבקש עלולה להביא לכך שהמשיבה תאבד את הבטוחה שהועמדה לה. על החלטה זו לא הוגש ערעור, והיא אינה עומדת לבחינה במסגרת ההחלטה דנן.

טענות הצדדים

10.ראשית טען המבקש כי בית משפט קמא לא התייחס כלל להצעתו להעביר מיידית למשיבה את סכום ההלוואה שאינו שנוי במחלוקת, העומד על 14 מיליון ₪, תוך הותרת השעבוד על המשרד לזכות המשיבה עד להכרעה בתובענה.

לגופם של דברים טען המבקש כי שגה בית משפט קמא ביחס לשאלת סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בעניין סיכויי התביעה, המבקש מדגיש כי קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לגובה החוב לסילוק ההלוואות, אשר המומחה בהליך הקודם לא הכריע בה. הקושי בקביעת גובה החוב נובע מכך שאין מדובר בהסכמי הלוואה פשוטים, ולאור מורכבותם אף המשיבה נקבה בהזדמנויות שונות בסכומים שונים. עוד הוא ציין כי החלטת בית משפט קמא להותיר את יתרת הסכום מעבר לסכום שאינו שנוי במחלוקת בתיק ההוצאה לפועל עד להכרעה בגובה החוב – מעידה על כך שסיכויי התביעה נוטים לטובתו. באשר למאזן הנוחות, הדגיש המבקש כי פינוי נכסי מקרקעין ומימושם, ובפרט כאשר מדובר בבית מגורים, הוא מעשה עשוי ובלתי הפיך; בעוד שלמשיבה לא ייגרם כל נזק אם בית המשפט ייעתר לבקשתו, משום שזהו סעד זמני גרידא.

המבקש הוסיף וטען כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, אין בהליך הקודם כדי להשליך על הבקשה לסעד זמני. מדובר בהליך שנמחק, ושההסכמות במסגרתו אינן מחייבות אותו. יתרה מכך, ההסדר הדיוני הותנה בתנאים שונים שמעולם לא התקיימו, ובכלל זה קביעה שיפוטית בדבר ריבית הפיגורים וכן חישוב סכום החוב.

באשר לתום ליבו טען המבקש כי הוא פרש את התמונה המלאה בפני בית משפט קמא במסגרת כתב התביעה, ומפאת קוצר היריעה – לא חזר על הדברים בבקשה למתן צו המניעה הזמני. עוד משיג המבקש על הקביעה לפיה הוא השתהה. לטענתו, בית משפט קמא התעלם מהפעולות שבוצעו מטעמו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, כגון בקשה למכר עצמי במסגרת תיקי ההוצאה לפועל; בקשה לביטול מינוי כונס נכסים על הבית; ובקשה לביטול מינוי כונס נכסים על המשרד. רק לאחר שבקשות אלה נדחו, הוא הגיש את כתב התביעה תוך 14 ימים בלבד, בצירוף הבקשה לסעדים זמניים. כל זאת כאשר בתקופה זו היה עליו להתמודד גם עם קשיים בחייו האישיים, לרבות הליך גירושין.

11.המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטת בית משפט קמא. היא הדגישה כי סעד זמני הוא סעד שביושר וטענה שהמבקש נהג בחוסר תום לב והעלים עובדות מבית המשפט. כך, המבקש לא גילה לבית המשפט כי הצדדים הגיעו ביניהם בהליך הקודם להסדר דיוני לשם קביעת היקף החוב. כמו כן, המבקש לא קיים את התנאי שנקבע בהסדר הדיוני לעיכוב הליכי המימוש, קרי תשלום ריבית חודשית למשיבה. לטענתה של המשיבה, המבקש לא השלים עם חוות הדעת שניתנו בהליך הקודם, ולאחר שבית המשפט קבע כי ההסדר הדיוני מחייב – הוא הפסיק לשתף פעולה עם ההליך כדי לסכל את המשך ניהולו ולהביא למחיקתו מחוסר מעש.

המשיבה הוסיפה שיש לדחות את הבקשה אף בשל השתק שיפוטי. לגישתה, המבקש אינו יכול להשתחרר מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת ההסדר הדיוני. כל קביעה אחרת תוביל למצב אבסורדי לפיו צד להליך שאינו מרוצה מהחלטה שיפוטית או חוות דעת, יפעל למחיקת התביעה ולהגשת תביעה חדשה. לטענתה, היא הסתמכה על ההסדר הדיוני ואף שינתה לרעה את מצבה מבחינת ההוצאות שהוצאו בקשר עם חוות הדעת, התשומות שהושקעו בהליך הקודם והזמן בו התנהל ההסדר.

לעניין השיהוי נטען כי גם ההליך הקודם שהוגש בחודש יוני 2020, הוגש בשיהוי ניכר, שכן הוא נפתח ערב הליכי הפינוי שנועדו לאפשר את מימוש הנכסים המשועבדים. לגישתה, השיהוי בא לידי ביטוי גם בכך שהמבקש לא פעל לקידום תביעתו המקורית במסגרת המרצת הפתיחה; ובכך שהמבקש לא הגיש בקשה לעיכוב הליכי המימוש קודם לכן, כאשר בית המשפט החליט לאפשר הליכים כאלה כבר בחודש יולי 2022. גם בקשותיו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל הוגשו אך בימים 27.12.2022 ו-1.1.2023, קרוב למועד שנקבע לפינוי המשרד.

המשיבה מוסיפה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה. כך, לטענה, מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן בהתחשב בסכום החוב המינימלי שנקבע בעקבות ההסדר הדיוני, ואף אם יילקח בחשבון שיעור הריבית הנמוך (אותו אמור היה בית המשפט לקבוע בטווח שהוסכם על הצדדים), המבקש חייב לה למעלה מ-30 מיליון ₪. כל זאת בעוד ששווי הבית והמשרד לאחר תשלום מס והוצאות המימוש אינו מגיע לכדי סכום שכזה, וכאשר ברור כי הדרך היחידה לפרוע את החוב היא באמצעות מכירתם. מסיבה זו הורה בית משפט קמא במסגרת ההליך הקודם כי אין מנוס מהמשך הליכי המימוש. מנגד, המשיבה טוענת כי המבקש אינו מתגורר בבית נושא ההליכים דנן; אינו משתמש במשרד; ואף התכוון במסגרת ההליך הקודם למכור את הבית. עוד טענה המשיבה ביחס למשרד כי מאחר שניתן צו לפינוי המושכר בתפ"מ 64603-11-22 (כפי שפורט לעיל), ממילא לא ניתן לעשות עוד שימוש במשרד המורחב. מכאן שהטענה כנגד המשך הליכי מימוש המשרד המשועבד, חלשה אף יותר.

דיון והכרעה

12.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בהתאם להלכה הפסוקה, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב ביחס להחלטות שעניינן מתן סעד זמני. כפועל יוצא, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות כגון דא, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו מהעת האחרונה: רע"א 4091/22 אפרודיטה יבוא ויצוא בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, בפסקה 9 (18.7.2022); רע"א 40/23 Meta Platforms, Inc. נ' אודאצ'י בע"מ, בפסקה 14 (6.2.2023) (להלן: עניין Meta); רע"א 707/23 אופיר זקן נ' עוה"ד רועי רחמים בתפקידו כנאמן ליישום הליכי חדלות פירעון, בפסקה 17 (5.3.2023)). כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי המקרה דנן אינו אחד המקרים החריגים המצדיקים התערבות.

13.עניינה של ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור היא כאמור בדחיית בקשה למתן סעד זמני. כידוע, בבקשה כזו נבחנים שני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה – במסגרתו על התובע לסעד זמני להראות שלא מדובר בתביעת סרק, אלא בשאלה רצינית לדיון (ראו: תקנה 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)); ומאזן הנוחות – במסגרתו על בית המשפט לבחון אם בהערכת מכלול הסיכונים והסיכויים, אי מתן הסעד הזמני עלול להסב נזק למבקש שיהיה גדול מהנזק שעשוי להיגרם למשיב אם יינתן אותו סעד זמני (ראו: תקנה 95(ד)(1) לתקנות; רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001)). ככלל, בין שני השיקולים הללו מתקיימת "מקבילית כוחות", אך נקבע זה מכבר בפסיקה כי הבכורה תינתן לשיקולים במסגרת מאזן הנוחות (ראו: רע"א 5841/11 אקסלרוד איטה נ' בנק מזרחי, בפסקה 24 (20.9.2011) (להלן: עניין אקסלרוד); עניין Meta, בפסקה 15). לצד שיקולים אלה, על בית המשפט להתחשב גם בשיקולי יושר וצדק, ובתוך כך – בתום ליבו של מבקש הסעד והמועד בו הוגשה הבקשה (תקנה 95(ד)(3) לתקנות).

14.ביחס לסיכויי התביעה – אלו נבחנים כאמור בשלב זה באופן לכאורי בלבד. כזכור, הסעד המבוקש בהליך המתנהל בבית משפט קמא הוא להצהיר כי גובה החוב עומד על סך 14,030,911 ₪. מנגד טענה המשיבה כי גובה החוב היום בתוספת ריבית מגיע לסכום של למעלה מ-30 מיליון ₪. כפי שהובהר לעיל, בין הצדדים התנהל הליך קודם באותו עניין, שלמרות שהתבקש בו סעד שונה, הצדדים הגיעו במסגרתו להסכמות ביחס לאופן קביעת גובה החוב. הצדדים אף קידמו את ההסכמות הללו תוך שנעשתה לצורך כך כברת דרך לא מבוטלת. כך, הוגשה חוות דעת מטעם מומחה שמינה בית המשפט; המומחה נחקר; ואף הגיש חוות דעת נוספת. כמו כן, הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה ביחס לטווח ריבית הפיגורים שתיקבע על ידי בית המשפט.

כזכור, בסופו של דבר ההליך הקודם נמחק על-ידי בית המשפט, בין היתר לאחר שהוצע למבקש לשקול את מחיקתו ולהגישו מחדש בסעד המתאים. אולם בית משפט קמא היה סבור שהאירועים שהתרחשו בהליך הקודם משליכים על הבקשה הנוכחית לסעד זמני ומטים את הכף ביחס לסיכויי התביעה לרעת המבקש. זאת, בין היתר, משום שלשיטת בית משפט קמא, אין זה מן הנמנע שניתן לראות בהסדר הדיוני כמגלם בתוכו גם הסכמה לתיקון הסעד המקורי שהתבקש באותו הליך.

אכן, במסגרת ההליך המתנהל בבית משפט קמא יהיה על המבקש להתמודד עם שאלת השלכת ההליך הקודם וההסכמות שהושגו בו על ההליך הנוכחי. בכלל זה יהיה עליו להתמודד עם טענת המשיבה לפיה ההסדר הדיוני, כמו גם התנהלותו בהליך הקודם ובתוך כך הבקשות שהגיש לאחר ההסדר דיוני, חוות דעת המומחה, והנסיבות בהן נמחק ההליך – מקימה כנגדו השתק שיפוטי. כן יהיה מקום לבחון את המשמעות החוזית של ההסכמות בהליך הקודם ואת השאלה האם המבקש יכול לחזור בו מהן, גם לאחר שההליך הקודם נמחק.

יחד עם זאת, אינני סבורה כי ניתן לומר בשלב זה כי התביעה דנן היא חסרת סיכוי באופן המטה כשלעצמו את הכף לדחיית הבקשה לסעד זמני. כך, ההליך הקודם נמחק לפני שבית המשפט קבע את היקף החוב וכאשר נותרו עדיין בין הצדדים מחלוקות שעשויות להשפיע על היקפו. מחלוקות אלה נוגעות בין היתר למועד ההפרה הראשון; השפעתם של הקיזוזים באמצעות ההלוואות; והחיובים הנוספים שנגבו במסגרת הסכמי ההלוואה. גם בית משפט קמא קבע בהקשר זה כי טענות המבקש ביחס למחלוקות אלה אינן חסרות סיכוי להתקבל. משכך, אף אם טענות המשיבה יתקבלו – אין די בכך כדי לאפשר קביעה בשלב זה ביחס לגובה החוב.

15.באשר לשיקולי מאזן הנוחות, להם ניתן כאמור על-פי רוב מעמד בכורה, אני סבורה כי הם מטים את הכף לדחיית הבקשה. אכן ככלל, כאשר הסעד הזמני נועד לעכב פינוי או מימוש של מקרקעין, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבית מגורים, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ובתי המשפט נוטים להיעתר לבקשתו (ראו גם: סעיף 229(ג) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון)). זאת, לנוכח הקושי העשוי להתעורר בהשבת המצב לקדמותו אם לא יינתן הסעד והמבקש יזכה בסופו של דבר בהליך העיקרי.

יחד עם זאת, כפי שנקבע זה מכבר בפסיקה, אין משמעות הדבר שעל בית המשפט להיעתר לכל בקשה לסעד זמני שעניינה עיכוב פינוי או מימוש של מקרקעין (ראו: רע"א 5288/07 דוד נפטי עזבון בנימין ושולמית נפטי ז"ל נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ, בפסקה 9 (25.6.2007) (להלן: עניין נפטי); עניין אקסלרוד, בפסקה 27). לצורך הכרעה, על בית המשפט לשקול את כלל נסיבות המקרה לגופו. בכלל זה יישקלו בין היתר התמשכות הליכי הגבייה והתנהלות המבקש (ראו: עניין נפטי, בפסקה 9); קיומו של שעבוד על הנכס לטובת המשיב (ראו: רע"א 8169/11 רחל רוה נ' הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ, בפסקה 24 (24.11.2011)); הגילאים של החייב ובני המשפחה הגרים עימו, נסיבותיהם האישיות ומצבם הבריאותי (ראו: סעיף 229(ג)(1) לחוק חדלות פירעון); וכן, חלופת דיור שקיימת למבקש (ראו: סעיף 229(ג)(3) לחוק חדלות פירעון; רע"א 3518/10 שושנה (סוזנה) שופר נ' בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, בפסקה 6 (6.9.2010)).

16.בענייננו, ישנם מספר קשיים המכבידים על המבקש בהקשר זה. ראשית, התנהלות המבקש מעלה ספק בדבר הנזק שעשוי להיגרם לו אם הליכי מימוש הבית והמשרד לא יעוכבו. כזכור, המבקש עצמו הביע נכונות למכור את הבית המשועבד כדי להחזיר את חובו. זאת בין היתר בדיון מיום 14.2.2022 בהליך הקודם, שם טענו באי כוח המבקש והחברה כי מתקיימים מגעים עם רוכש לבית שהציע תמורתו סכום של 24 מיליון ₪. משכך, נראה כי אם דחיית הבקשה תגרום למבקש נזק, זהו נזק שהוא בר-פיצוי כספי.

יוזכר בהקשר זה כי בהתאם להחלטת בית משפט קמא, מתוך כספי המימוש יועבר סכום של 15 מיליון ₪ לטובת המשיבה והיתרה (לאחר ניכוי הוצאות המכירה והמיסים) תופקד בקופת ההוצאה לפועל. קביעה זו מביאה לאיזון של הנזק הכספי שעשוי להיגרם למבקש אם שווי הנכסים שיימכרו יעלה על גובה החוב כפי שהוא ייקבע בסופו של דבר.

שנית, המבקש הגיש את הבקשה לסעד זמני בשיהוי. שיהוי בהגשת תביעה ובהגשת בקשה לסעד זמני מנוגד לטענת הדחיפות במתן הסעד, וסותר את הטענה בדבר חיוניותו ונחיצותו המידית כדי למנוע נזקים מהמבקש (ראו: רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, בפסקה 15 (3.7.2013) (להלן: עניין ד.כ חנויות); רע"א 1162/23 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ, בפסקה 18 (26.3.2023)).

בענייננו, כעולה מהאמור לעיל, ההחלטה על המשך הליכי מימוש הבית התקבלה בהליך הקודם עוד בחודש יולי 2022 – כחצי שנה עובר להגשת הבקשה לסעד זמני נושא ההחלטה דנן. המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לפני שההליך הקודם נמחק.

זאת ועוד – בחודש ספטמבר 2022 קבע בית המשפט בהליך הקודם שהסעד שהתבקש במסגרתו איננו מתאים, וביום 23.10.2022 נמחק ההליך. כאמור, המבקש לא פעל לקידום ההליך הקודם: הוא לא עתר לתיקון הסעד המבוקש בו; לא השיב לדרישת בית משפט קמא בדבר האופן בו הוא מעוניין לקדם את ההליך באופן שהוביל למחיקתו; והוא הגיש את התביעה בהליך דלמטה ואת הבקשה לסעדים זמניים בחלוף חודשיים נוספים מאז נמחק ההליך הקודם. התנהלות זו מעמידה בספק גדול את טענת המבקש בדבר הדחיפות הרבה בקבלת הסעד.

השיהוי האמור ניכר אף ביתר שאת ככל שהדבר נוגע למשרד. זאת מאחר שהמבקש הגיש את התביעה דנן לבית משפט קמא ואת הבקשה לסעד הזמני כשבוע לפני המועד שנקבע לפינוי המשרד – ביום 16.1.2023 (ראו והשוו: עניין אקסלרוד, בפסקה 27). המבקש טוען כי בין לבין הוא הגיש בקשה בתיק ההוצאה לפועל לביטול ההחלטה בדבר מתן הצו לפינוי המשרד (ביום 27.12.2022). אולם גם בקשה זו הוגשה במועד קרוב מאוד למועד שנקבע לפינוי.

שלישית, ככל שהבקשה נוגעת למשרד – מדובר בנכס שאינו משמש למגורים אלא למסחר או השקעה. ביחס לנכס כזה, הפסיקה קבעה לא אחת כי נקודת המוצא היא כי האינטרס של המבקש הוא עסקי-כלכלי, והמבקש לא סתר את ההנחה לפיה כזהו האינטרס שלו במשרד. כאשר מדובר בנכס שלמבקש יש לגביו אינטרס כלכלי, הדבר מחזק את עמדת המשיבה ביחס למאזן הנוחות, שכן הנזק שעלול להיגרם למבקש אם הצו לא יינתן הוא בעיקרו נזק הניתן לפיצוי כספי (ראו: רע"א 4417/18 דן בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בפסקה 28 (3.12.2018); עניין ד.כ חנויות, בפסקה 15).

ביחס למשרד מתעוררת גם השאלה באיזה אופן משפיע הצו לפינוי שניתן בתפ"מ 64603-11-22 על המשרד המשועבד. אם – כפי שטוענת המשיבה – המשרד אכן הורחב ולא ניתן עוד לעשות בו שימוש לאור הצו לפינוי, הרי שגם עובדה זו מטה את הכף לטובת המשיבה.

עוד יש לציין כי על אף שהמבקש מתייחס בבקשתו לבית כאל בית מגוריו, המשיבה העלתה ספקות ביחס לכך שהמבקש ומשפחתו אכן מתגוררים בו. ואכן, ביחס לסוגיה זו מתעוררים מספר סימני שאלה. זאת בין היתר לאור הכתובת אותה מציין המבקש בכתבי הטענות שאיננה הכתובת של הבית; ולאור סתירות שעלו בהליך ההוצאה לפועל בהתייחס לשאלת הדיור החלוף בין השאלון עליו השיב המבקש לבין חקירתו.

17.מנגד, אם בקשת המבקש תתקבל, הרי שבניגוד לטענת המבקש, הדבר עלול להסב למשיבה נזקים אם תביעת המבקש תידחה בסופו של דבר. יש לתת בהקשר זה משקל לאינטרס של המשיבה לפרוע את חובה במהירות וביעילות, בעיקר כאשר אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם קיומו של החוב ובדבר השעבוד שנרשם לטובת המשיבה על שני הנכסים.

יש להביא בחשבון גם את העובדה כי ככל שטענות המבקש יידחו – כולן או חלקן, עיכוב הליכי המימוש יביא לכך שהחוב יתפח לאחר שהוא ימשיך לצבור ריביות במהלך כל התקופה בה יתברר ההליך. יתכן אף שגידול זה יביא לכך שהמשיבה תתקשה לפרוע את החוב במלואו (ויתכן גם שהמבקש עצמו יידרש לפרוע כספים למשיבה מכיסו, מה שלא יקרה אם מימוש השעבודים יביא לפירעון מלוא החוב למשיבה כפי שזה ייקבע על ידי בית המשפט).

הדברים אמורים אף ביתר שאת לאור התמשכות ההליכים בין הצדדים – נושא שבהתאם להלכה הפסוקה יש להביאו בחשבון במסגרת שיקולי מאזן הנוחות. המבקשת פתחה בהליכי ההוצאה לפועל עוד בשנת 2020. במהלך השנים שחלפו, ניסו הצדדים להגיע להסכמות והסדרים ביניהם בדבר החזר החוב, כמו גם ביחס לחלופה ממשית למימוש הנכסים המשועבדים כנגד ההלוואות, אך ללא הועיל. כאמור, בהקשר זה נשקלה בין היתר אפשרות של מכירה עצמית של הבית על ידי המבקש.

במהלך כל תקופת ההידברות וניהול ההליכים, המבקש לא שילם כל סכום שהוא על חשבון החוב שאינו שנוי במחלוקת, או על חשבון הריביות בהן התחייב בהסדר הדיוני. גם להתנהלות זו של המבקש יש לתת משקל בין מכלול השיקולים הרלוונטיים, בין היתר משום שהיא מעלה חשש כי המבקש מנסה לדחות את הקץ בלא לשאת ולו בחלק מחובותיו כלפי המשיבה.

בית משפט קמא קבע כי מחקירת המבקש מסתמן שאין דרך לפירעון חובו אלא באמצעות מימוש השעבודים. אם אלה הם פני הדברים, הרי שכך או אחרת יהיה צורך לממש את הנכסים לצורך השבת החוב, כפי שאף עולה מהליכי ההוצאה לפועל המתנהלים בעניינו (ראו: ההחלטה בדמי הסידור החלוף, בפסקה 6), גם אם ייקבע כי היקף החוב הוא נמוך מזה שלו טוענת המשיבה.

בהקשר לכך יש לעמוד על הצעת המבקש. כזכור, מלכתחילה, בבקשה לסעדים זמניים שהוגשה לבית משפט קמא ציין המבקש כי עלה בידו להשיג מימון בסך של כ-14 מיליון ₪, בכפוף להסבת השעבוד על הבית לגורם המממן (ראו בעמוד 1 ונספח א' שם). בבקשה שלפניי וכן בבקשה לעיון חוזר שהוגשה בהליך קמא (שאיננה נושא בקשת רשות הערעור דנן), העלה המבקש את הצעתו לסכום של 20 מיליון ₪ תוך הותרת התנאי בנוגע להסבת השעבוד.

לגישת המשיבה, נכון לספטמבר 2022, החוב בתוספת ריבית הפיגורים עומד על סך של כ-35 מיליון ₪. על-פי הערכת השמאי מטעמה, שווי הבית מוערך בכ-20 מיליון ₪; על-פי הערכת השמאי מטעם המבקש, הבית מוערך בכ-27 מיליון ₪, ושוויו של המשרד לפי הערכתו הוא כ-1.5 מיליון ₪ (ראו בפרוטוקול הדיון בהליך קמא מיום 23.1.2023).

מכאן שאם בסופם של הליכים יתגלה כי גובה החוב קרוב יותר להערכת המשיבה ושווי הבית קרוב יותר להערכת המבקש – קבלת ההצעה, ובכלל זה הסרת השעבוד על הבית, משמעותה "הברחתם" של מיליוני שקלים מתחת ידי המשיבה, שיכולה הייתה להיפרע מהם. כמו כן, אם טענות המבקש יידחו, החוב ימשיך לצבור ריבית שבסופו של דבר יהיה על המבקש לשאת בהן.

18.באשר לשיקולי היושר והצדק – מהשתלשלות העניינים של ההליכים המתנהלים בין הצדדים עולה כי התנהלות המבקש תרמה להתמשכות ההליכים בלא שהתברר היקף החוב באופן שיאפשר לפרוע אותו. לא זו אף זו, המבקש אף נמנע כאמור מלשלם ולו את חלק החוב שאינו שנוי במחלוקת ואף לא שילם את הריבית החודשית בהתאם להסכמה נושא ההליך הקודם שהיוותה תנאי לעיכוב המימוש.

בשולי הדברים אציין כי בית משפט קמא קבע כי המבקש התנהל בחוסר תום לב משום שלא פרש בפניו את התמונה המלאה באשר להליך הקודם. המבקש הפנה בהקשר זה לכתב התביעה – בו אכן קיים פירוט ביחס להליך הקודם ובפרט ביחס לחוות הדעת שהוגשו בו. המבקש לא ציין אמנם את ההסכמה לפיה המשיבה לא תפעל למימוש המשכנתא במשך 12 חודשים אם המבקש ישלם ריבית חודשית, וכי הוא לא עשה כן. אלה פרטים שהמבקש צריך היה לציינם (הן בכתב התביעה והן בבקשה. ראו: רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, בפסקה 11 (13.6.2001)). אף אם אין די באמור כדי להביא לדחיית הבקשה, יש לו משקל בין יתר השיקולים שצוינו לעיל המצדיקים כאמור את דחיית בקשת רשות הערעור.

19.סוף דבר; לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,500 ₪.