רע"א 4091/22 אפרודיטה יבוא ויצוא בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' קלמן-ברום ) מיום 24.5.2022 בת"א 11156-05-22, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשות למתן צו עשה זמני נגד המשיב.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

המבקשות – אפרודיטה יבוא ויצוא בע"מ וש.א.ג. ניהול קניונים בע"מ (להלן: אפרודיטה ו- ש.א.ג. , בהתאמה), מנהלות את חשבונותיהן הכספיים אצל המשיב – בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק ). בהסכמי ניהול החשבונות בהם התקשרו הצדדים, הוענקה לבנק זכות עיכבון בנקאי והוטל לטובתו שעבוד שוטף כללי על נכסי המבקשות, וזאת לצורך הבטחת חובותיהן של המבקשות כלפיו (להלן: הסכמי הניהול ). עוד יצוין כי לטענת המבקשות, נכון למועד הגשת הבקשה דנן יש להן יתרות זכות בחשבונות בסכום של 4,736,000 ש"ח, וכל ההלוואות והאשראי שהן נטלו מהבנק נפרעו.

2.

במסגרת פעילותן העסקית, משכו המבקשות מחשבונותיהן שיקים לפקודת צד שלישי, אשר באופן מקרי גם חשבונו מתנהל בבנק (להלן: השיקים ו- הצד השלישי , בהתאמה). הצד השלישי מסר את השיקים לבנק, כאשר סיבת המסירה שנויה במחלוקת בין הצדדים – בעוד שלטענת המבקשות השיקים נמסרו לבנק כפיקדון למשמורת בלבד, הבנק טוען כי הם סוחרו לו והוא אוחז בהם כשורה. משכך, לגישת הבנק, הואיל והשיקים חוללו, למבקשות יש חוב כלפיו בגובה סכום השיקים (כ-4,300,000 ש"ח). בהמשך, נתנו המבקשות הוראה לביטול השיקים בטענה כי הצד השלישי לא העביר להן את התמורה כנגדם. הבנק מצדו, אשר סבר כאמור כי השיקים הוסבו לו על ידי הצד השלישי כדין וכי המבקשות חבות לו בגינם, הגיש את השיקים (או למצער את חלקם) לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בתגובה, הגישו המבקשות בקשת רשות להתגונן, בין היתר בטענה של כישלון תמורה מלא. בקשתן התקבלה, וההליך בעניין זה עודנו תלוי ועומד לפני בית משפט השלום (ת"א (שלום ת"א) 44038-12-20 בנק הפועלים בע"מ נ' אפרודיטה יבוא ויצוא

בע"מ . להלן: ההליך בבית משפט השלום )).

3.

במקביל להליכי הגבייה שנקט ביחס לשיקים, שלח הבנק ביום 4.11.2021 הודעה למבקשות, בה הודיע כי מכוח זכויותיו לפי הסכמי הניהול, הוא מפעיל את זכות העיכבון המוקנית לו על יתרות הזכות בחשבונותיהן (העומדות כזכור על סך של 4,736,000 ש"ח), וזאת כדי להבטיח את החוב נושא השיקים. בנוסף, סירב הבנק להסיר את השעבוד השוטף שניתן לו על נכסי המבקשות, חרף טענתן כי מלוא התחייבויותיהן כלפיו בגין נטילת הלוואות ואשראי נפרעו. בעקבות זאת, ביום 4.5.2022 הגישו המבקשות תביעה נגד הבנק לבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתרו למתן צו עשה המורה על ביטול העיכבון שהטיל על הכספים המצויים בחשבונותיהן ועל הסרת השעבוד השוטף על נכסיהן. הטענה העיקרית שהעלו המבקשות בתביעתן היא כי הבנק לא היה רשאי לעשות שימוש בזכות העיכבון שלו בגין חוב הנובע משיקים שהגיעו לידיו שלא במסגרת יחסי בנק-לקוח שהתקיימו בינו לבין המבקשות, אלא על ידי הצד השלישי שמנהל במקרה גם הוא את חשבונו בבנק. עוד נטען כי מאחר שמלוא התחייבויותיהן של המבקשות בגין הלוואות ואשראי שנטלו מהבנק נפרעו, היה על הבנק להסיר את השעבוד השוטף שהוטל לצורך הבטחתם.

לצד התביעה, הגישו המבקשות "בקשה דחופה למתן צו עשה זמני", במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות לבנק להסיר את העיכבון שהוטל על יתרות הזכות בחשבונותיהן בסכום שלא יפחת מ-2,368,000 ש"ח; וכן להסיר את השעבוד השוטף הכללי שהטיל על נכסיהן, ולהותיר שיעבוד ספציפי על נכס מקרקעין שבבעלותן בשווי של כ-2,200,0000 ש"ח (להלן: נכס המקרקעין ו- הבקשה לצו עשה זמני , בהתאמה). כבקשה חלופית, עתרו המבקשות כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 99 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ), ויורה על קיום דיון דחוף בתביעה העיקרית, חלף דיון בסעד הזמני.

4.

להשלמת התמונה, יצוין כי בטרם הגשת התביעה נקטו המבקשות בשני הליכים נוספים נגד הבנק המשיקים לענייננו:

(-)

ביום 14.10.2021 הגישו המבקשות תביעה נגד הבנק למתן סעדים כספיים והצהרתיים, ולצידה בקשה לסעדים זמניים, בה עתרו, בין השאר, למתן צו מניעה זמני המורה לבנק שלא לעצור פעילות בחשבונות הבנק של המבקשות, ולהימנע מלפעול באופן הפוגע בביצוע עסקה בין המבקשות לבין חברה אחרת לרכישת פעילות אפרודיטה (ת"א 34310-10-21 ש.א.ג. ניהול קניונים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ). מן הבקשה עולה כי על מנת להוציא אל הפועל את העסקה האמורה, נזקקו המבקשות למכתב כוונות מהבנק ביחס לשחרור השעבודים שקיימים לטובתו על נכסיהן (להלן: מכתב הכוונות ). ואולם, הבנק סירב להוצאת מכתב כאמור, אלא בכפוף להוספת תנאי ביחס לחבות המבקשות לפירעון השיקים. ביום 29.10.2021 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' גרוסמן ) החלטה הדוחה את הבקשה לסעדים זמניים (להלן: החלטת השופטת גרוסמן ). בהחלטתו, קבע בית המשפט כי " מבחינה משפטית, זכאי הבנק לבוא בטענות אל מושכת השיקים שנמסרו לידיו, גם אם למשמרת. הבנק רשאי מבחינה עיסקית להתנות מסירת מכתב כוונות בהתייחסות לפירעון השיקים האמורים או למצער להבטחה כלשהי בעניינם " (פסקה 26 להחלטת השופטת גרוסמן ). כן נקבע כי " כאשר אפרודיטה משכה שיקים לטובת [הצד השלישי] ולא הגבילה את סחרותם, אין מקום לטענותיה בדבר חוסר תום הלב של הבנק כאשר הוא דורש ממנה לערוב לפרעונם של אותם שיקים, כחלק מהסדרת האשראי שלה מולו. דרישתו להתנות את הוצאת מכתב הכוונות, גם בהתייחסות לפירעון השיקים שמשכה אפרודיטה לטובת [הצד השלישי] , אינה מחוסרת תום לב. זוהי דרישה לגיטימית וסבירה אשר מתיישבת עם הפררוגטיבה העסקית של הבנק כמעניק אשראי " (שם, בפסקה 28). בהמשך, לאור הודעת המבקשות כי אין הן עומדת על בירור התביעה, הורה בית המשפט ביום 6.3.2022 על מחיקתה. יוער כי בסופו של דבר הושלמה מכירת הפעילות העסקית לצד ג'. זאת, לטענת הבנק, מבלי שנתקבלה הסכמתו לכך, כנדרש בהתאם להסכמי הניהול.

(-)

ביום 16.11.2021 הגישו המבקשות במסגרת ההליך בבית משפט השלום בקשה למתן צו עשה זמני המורה לבנק להסיר את העיכבון הבנקאי שהוטל בגין חלק מן השיקים בסך של כ-450,000 ש"ח. ביום 2.3.2022 נתן בית משפט השלום (כב' השופט נ' אשכול ) החלטה המקבלת את הבקשה (להלן: החלטת השופט אשכול ). בהחלטה נקבע כי זכות העיכבון שהוענקה לבנק בהסכמי הניהול נועדה להבטיח את חובות המבקשות כלפיו, וכי מהראיות שהוגשו עולה כי למבקשות אין חובות כלפי הבנק והן נמצאות ביתרת זכות. עוד הוסיף בית המשפט כי מאחר שבשלב זה טרם הוכרעה שאלת חבותן של המבקשות לפירעון השיקים, לא ניתן להצדיק את פעולת העיכבון בקיומה של חבות זו. משכך, סבר בית המשפט כי אין עיגון חוקי לעיכוב כספי המבקשות על ידי הבנק.

בסמוך לאחר מתן החלטה זו, הגיש הבנק בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 6.4.2022 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' כהן ) רשות ערעור וקבע כי יש לקבל את הערעור (רע"א (מחוזי ת"א) 20249-03-22 בנק הפועלים בע"מ נ' אפרודיטה יבוא ויצוא בע"מ (6.4.2022) (להלן: פסק הדין בבקשת רשות הערעור )). בנמקו את הכרעתו, הצביע בית המשפט על מספר טעמים עיקריים: ראשית , צוין כי סעד זמני אמור לשרת את הסעד העיקרי בהליך, ואילו בענייננו אין זה מתקיים. שנית , נקבע כי לא התקיימו הנסיבות החריגות הדרושות כדי להצדיק מתן סעד זמני ל נתבע בהליך, שכן הסעד הזמני שניתן אינו שומר על המצב הקיים (אלא משנה אותו) ואינו משרת את התכלית של שמירה על הנכס השנוי במחלוקת. שלישית , צוין כי החלטת השופט אשכול אף אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה בעניין מתן צו עשה כסעד זמני, לפיה ראוי שיינתן רק במקרים חריגים, בהם הענקתו חיונית כדי למנוע תוצאה קשה ביותר אשר אינה ניתנת לתיקון באמצעות פיצוי כספי.

החלטת בית המשפט קמא

5.

בהליך נושא ההחלטה שבפניי, החליט בית המשפט קמא ביום 24.5.2022, לאחר שהוגשה תשובת הבנק ונערך דיון במעמד הצדדים, לדחות את הבקשה לצו עשה זמני. ראשית , עמד בית המשפט על כך שהבקשה לוקה בשיהוי ניכר, שכן העיכבון הוטל על ידי הבנק כבר ביום 11.10.2021 – קרי, כשבעה חודשים עובר להגשת הבקשה. כן ציין בית המשפט כי אף אם התנהלו בזמן זה מגעים והליכים אחרים בין הצדדים בניסיון לבטל את העיכבון, הרי שעדיין הבקשה הוגשה למעלה מחודש לאחר שניתן פסק הדין בבקשת רשות הערעור. על כן, סבר בית המשפט כי פרק הזמן שחלף אינו מצדיק קבלת סעד זמני דחוף, בעיקר כשמדובר בצו עשה שמשמעותו שינוי המצב הקיים. שנית , ציין בית המשפט קמא כי הסעד הזמני המבוקש חופף לסעד העיקרי, והענקתו תייתר את הדיון בתביעה. בית המשפט הדגיש כי בנסיבות אלו הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה, וזאת בפרט כשמדובר בצו עשה, ובשים לב לכך שהנזק שעשוי להיגרם למבקשות הוא נזק כספי בר-פיצוי.

לאחר דברים אלו, נתן בית המשפט את דעתו גם לסיכויי התביעה להתקבל ולמאזן הנוחות, והגיע למסקנה כי גם שיקולים אלו אינם מצדיקים את קבלת הבקשה. באשר ל סיכויי התביעה , ציין בית המשפט כי בהחלטת השופטת גרוסמן , עליה לא השיגו המבקשות, נקבע כי בהתאם להסכמים בין הצדדים, הבנק רשאי לעכב את הנכסים המשועבדים על ידיו בגין כל חוב של המבקשות, ובכלל זאת החוב הנובע מהשיקים. בית המשפט סבר כי על אף שהסוגיה שנדונה באותו עניין שונה במקצת וייתכן שאינה מחייבת בין הצדדים, הרי שבמהותה היא דומה. משכך, מצא בית המשפט כי דחיית טענות המבקשות בהחלטת השופטת גרוסמן מחלישה את סיכוייהן לזכות בתביעה. לכך הוסיף כי המבקשות נמנעו מלהתייחס להחלטה זו בבקשתן, וכי בכך יש כדי לפגום בתום הלב ובניקיון הכפיים שלהן. בנוסף, הבהיר בית המשפט כי אין הוא מקל ראש בטענת המבקשות לפיה העיכבון הוטל על כספים בחשבונה של ש.א.ג. גם בגין חלק החוב המשויך לאפרודיטה. לעניין זה, ציין בית המשפט כי אומנם תשובת הבנק לעניין זה איננה מספקת, ואולם סבר כי טענה זו מחייבת בירור מעמיק יותר, ואין דחיפות לדון בכך במסגרת הדיון בסעד הזמני.

באשר ל מאזן הנוחות , מצא בית המשפט כי בעוד שהמבקשות נימקו את הצורך בסעד הזמני במצוקת אשראי ובפגיעה קשה בפעילותן העסקית ובמאות עובדיהן, התברר למעשה כי פעילותן העסקית של המבקשות נמכרה, כך שהן אינן ממשיכות להעסיק עובדים. בכך, סבר בית המשפט, נשמטה הקרקע תחת הצורך הדחוף כביכול בסעד זמני. לעניין זה, ציין בית המשפט כי בדיון שהתקיים לפניו, הודו המבקשות שפעילותן נמכרה אך טענו שלא שילמו לעובדים את כל הפיצויים המגיעים להם. ואולם, משטענה זו לא הועלתה בבקשה לצו עשה זמני, ומאחר שממילא הדחיפות שבתשלום פיצויים איננה דומה לדחיפות שבתשלום שכר לעובדים, הרי שאין בטענה זו כדי להצדיק את קבלת את מתן הסעד הזמני המבוקש.

לנוכח האמור, דחה בית המשפט קמא את הבקשה לצו עשה זמני, וחייב את המבקשות בהוצאות הבנק בסך של 10,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

יוער כי חרף החלטת בית המשפט קמא ובטרם הוגשה בקשת רשות הערעור, הבנק הסכים באופן חלקי לבקשת המבקשות, והנפיק להן מכתבי החרגה המשחררים מן השעבוד השוטף שקיים לבנק הן את הפעילות העסקית של המבקשות שנמכרה לצד ג' והן את נכס המקרקעין אותו התכוונו המבקשות לשעבד בשעבוד ספציפי לטובת הבנק (להלן: מכתבי ההחרגה ).

טענות הצדדים

7.

במסגרת בקשת רשות הערעור, מעלות המבקשות מספר טענות עיקריות: ראשית , נטען כי במהלך הדיון שהתקיים בבקשה לצו עשה זמני הסכים הבנק למתן מכתבי ההחרגה ביחס לפעילות העסקית ולנכס המקרקעין, ועל כן שגה בית המשפט קמא בכך שלא העניק למבקשות אף לא את הסעד לו הסכים הבנק. שנית , נטען כי החלטת השופטת גרוסמן , עליה נסמך בית המשפט בהחלטתו, איננה רלוונטית לענייננו. זאת, הן מאחר שניתנה לפני שהודיע הבנק למבקשות על הטלת העיכבון ביום 4.11.2021; והן מאחר שעסקה באופן ספציפי במכתב הכוונות ובזכויותיו של הבנק בקשר עמו, ולא ניתנה בה כל קביעה היכולה להשליך על ענייננו. מאידך גיסא, טוענות המבקשות כי בית המשפט התעלם לחלוטין מהחלטת השופט אשכול , המאוחרת להחלטת השופטת גרוסמן , שבמסגרתה התקבלו טענותיהן. לגישתן, החלטה זו אומנם בוטלה בפסק הדין בבקשת רשות הערעור, אך זאת רק מטעמים פרוצדורליים. לכן היה מקום לתת משקל לקביעותיה בבחינת סיכויי התביעה. שלישית , המבקשות גורסות כי בית המשפט שגה בקובעו כי הן השתהו בהגשת הבקשה לצו עשה זמני. לגרסתן, הבנק הודיע להן על הטלת העיכבון ביום 4.11.2021 (ולא ביום 11.10.2021 כפי שציין בית המשפט קמא) בהודעה " קצרה, אגבית וכללית " ללא כל פירוט, ורק ביום 6.2.2022 הן נתקלו בהגבלה הנובעת מהעיכבון כאשר העברה בנקאית שניסו לבצע לא הושלמה. בסמוך לאחר מכן, ביום 10.2.2022, הן הגישו את הבקשה לסעדים זמניים במסגרת ההליך בבית משפט השלום. ביום 2.3.2022 התקבלה החלטת השופט אשכול בבקשתן, וביום 6.4.2022 ניתן פסק הדין בבקשת רשות הערעור המבטל את ההחלטה. את הבקשה לצו עשה זמני הגישו המבקשות, יחד עם תביעתן, ביום 4.5.2022, קרי 28 ימים לאחר מכן. משכך, נטען כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי המבקשות המתינו 7 חודשים ממועד הטלת העיכבון, וכי מכל מקום אין בהתנהלות המבקשות משום שיהוי שכן הן פעלו בזריזות ביחס לנסיבות. רביעית , טוענות המבקשות כי בית המשפט קמא התעלם מבקשתן כי יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 99 לתקנות. לגישתן, המחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה משפטית, ולכן ניתן וראוי היה לקיים דיון דחוף בתביעה העיקרית כחלופה למתן הסעד הזמני. חמישית , נטען כי שגה בית המשפט קמא בכך שנמנע מלהכריע בטענת המבקשות לפיה לא נעשתה על ידי הבנק הבחנה בין החשבונות של אפרודיטה לבין החשבונות של ש.א.ג בקשר עם העיכבון. לשיטת המבקשות, מדובר בהתנהלות שרירותית וכוחנית של הבנק, המתעלמת מההפרדה התאגידית ביניהן, וזאת בחוסר תום לב ותוך ניצול כוחו לרעה. כן נטען כי בית המשפט שגה כאשר התעלם מהעובדה שהבנק לא הבהיר עד היום מהו סכום העיכבון.

לבסוף , באשר ל מאזן הנוחות , נטען כי ביטול העיכבון דרוש למבקשות לצורך תשלומים לעובדים ופירעון הלוואות שנטלו בערבות מדינה. על כן, הימנעות ממתן הסעד הזמני עלולה להביא את המבקשות לחדלות פירעון. עוד נטען כי על אף שהמבקשות מכרו את הפעילות העסקית של אפרודיטה, הן עדיין מקיימות פעילות עסקית באפיקים אחרים ומעסיקות עובדים לשם כך. אשר על כן, סבורות המבקשות כי קמה הצדקה למתן רשות ערעור ולהתערבות בהחלטת בית המשפט קמא.

8.

הבנק בתשובתו טוען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. בפתח הדברים, נטען כי אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת בית המשפט קמא, שכן מדובר בהחלטה מנומקת ומפורטת, אשר ניתנה לאחר התרשמותו של בית המשפט מן הראיות שהוצגו לפניו, ואשר תוצאתה מידתית וסבירה. בנוסף, נטען כי במכתבי ההחרגה שנתן הבנק למבקשות לפנים משורת הדין, הושגה והוגשמה למעשה התכלית שבבסיס הבקשה לצו עשה זמני – שהיא התאמת הבטוחות המצויות בידי הבנק לגובה החוב נושא השיקים. משכך, הפך הדיון בבקשה לתיאורטי. עוד נטען כי מאחר שמכתבי ההחרגה גרמו לצמצום הנכסים הכלולים בשעבוד השוטף, לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור ולהעניק את הסעדים שנתבקשו בבקשה לצו עשה זמני. בהקשר זה, הוסיף הבנק כי התנהלות המבקשות – במסגרתה הן ביקשו מהבנק לקבל את מכתבי ההחרגה, ומאידך לא עדכנו אותו בדבר כוונתן להשיג על החלטת בית המשפט קמא, נגועה בחוסר תום לב. זאת ועוד, לטענת הבנק הבקשה לצו עשה זמני רצופה כשלים המצדיקים את דחייתה, ובכלל זאת: היא איננה מפרטת את הבסיס העובדתי והמשפטי לטענת המבקשות נגד זכותו של הבנק להפעיל את העיכבון הבנקאי ביחס לחוב הנובע מהשיקים; היא מתעלמת מהוראות הסכמי הניהול; היא איננה מבססת קיומה של תוצאה קשה שעלולה להיגרם למבקשות לולא יינתן הסעד הזמני, אשר יש בה כדי להצדיק מתן צו עשה זמני; ועוד.

לצד דברים אלו, טוען הבנק כי אין ממש בטענות שהעלתה המבקשת בבקשת רשות הערעור. בין היתר, טוען הבנק כי החלטת השופטת גרוסמן אומנם דנה בסוגיה שונה במקצת מענייננו, ואולם היא רלוונטית לענייננו שכן במסגרתה הוכרה זכותו של הבנק לפעול להבטחת פירעון החוב נושא השיקים, וזאת על דרך התניית מכתב הכוונות בהבטחת פירעון החוב האמור. לגישת הבנק, לאור קביעה זו, ברור כי הוא רשאי להבטיח את פירעון החוב גם באמצעות הפעלת זכות העיכבון הבנקאי, וזאת על אף שההחלטה האמורה אינה דנה בעיכבון. כן נטען כי המבקשות אינן מתמודדות עם העובדה שלבנק מוקנית זכות עיכבון בנקאי על פי דין ומכוח המערכת ההסכמית בין הצדדים, ועם העובדה שהחובות נושא השיקים נמנים עם הסכומים המובטחים אשר לגביהם מורשה הבנק להפעיל את זכות העיכבון. זאת ועוד, לגישת הבנק אין לקבל את טענת המבקשות לפיה לצורך בחינת שיהוי יש למנות את הזמן שחלף רק מחודש פברואר 2021 – עת הוגבלה בפועל זכות המשיבות למשוך כסף מחשבונותיהן, ולא מהמועד בו נשלחה ההודעה על העיכבון, קרי מיום 4.11.2021. לשיטת הבנק, לא זו בלבד שמדובר בהרחבת חזית אסורה, אלא שקבלת טענה זו תפתח פתח לבעלי דין להשהות את פנייתם לבית המשפט למועד מאוחר יותר, לפי בחירתם. כך גם גורס הבנק כי אין ממש בטענת המבקשות כי סכום העיכבון איננו ידוע, שכן המבקשות עצמן ציינו במסגרת הבקשה כי העיכבון עומד על סך של 4,736,000 ש"ח, וכן הודו בכך גם במסגרת הדיון שנערך בבית המשפט קמא.

לבסוף, בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוען הבנק כי טענות המבקשות לעניין זה הועלו בעלמא, ללא כל ביסוס ומבלי שהוצגה ראיה התומכת בנכונותן. כך, המבקשות לא הוכיחו כי הן מקיימות כיום פעילות עסקית כלשהי לאחר שפעילותן נמכרה לצד ג', ובמסגרת הדיון שהתקיים לפני בית המשפט קמא הן אף הודו כי הפעילות העסקית נמכרה וכי הן לא שילמו את הפיצויים המגיעים לעובדים. מן העבר השני, סבור הבנק כי לנוכח מכירת הפעילות העסקית של המבקשות לצד ג', הרי שהן צפויות להיוותר ריקות מנכסים, ועל כן ככל שתישלל זכותו של הבנק להטיל עיכבון על הכספים בחשבונותיהן, הוא עלול למצוא עצמו בפני שוקת שבורה וללא יכולת להיפרע את החוב נושא השיקים.

דיון והכרעה

9.

הלכה ידועה היא כי לערכאה הדיונית מוקנה שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן מתן סעדים זמניים, ומשכך ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות מסוג זה, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו מהעת האחרונה: רע"א 3970/22 סרי נ' אגודה שיתופית קיבוץ אושה , פסקה 14 (16.6.2022) (להלן: עניין סרי ); רע"א 3076/22 גלעד נ' קמעונאי און-ליין בע"מ , פסקה 12 (24.5.2022); רע"א 6305/21 ויקטור בורביע מהנדסים בע"מ נ' סטיל מאונטיין (אס.אם) בע"מ , פסקה 5 (4.11.2021)). מהטעמים שיפורטו להלן, אינני סבורה כי ענייננו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

10.

ראשית, יש להבהיר כי בקשת המבקשות היא בקשה לצו עשה זמני. לא אחת קבע בית משפט זה כי סמכות בית המשפט להעניק סעד זמני המביא לשינוי המצב הקיים בטרם ניתנה הכרעה סופית בתובענה, כדוגמת צו עשה זמני, שמורה למקרים חריגים בהם " התערבותו חיונית כדי למנוע תוצאה קשה ביותר ", ו" לולא התערבותו צפוי להיגרם למבקש הסעד הזמני נזק משמעותי אשר אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי " (ראו: רע"א 2071/21 חצרי אלף בית דוד המלך בע"מ נ' אזורים בנין (1965) בע"מ , פסקה 17 והאסמכתאות הנזכרות שם

(13.7.2021)). כך בפרט, במקרים בהם הסעד הזמני חופף לסעד העיקרי שהתבקש בתביעה (שם. ראו גם: רע"א 215/22 פלינטשטיין נ' לוין , פסקה 12 (7.2.2022); רע"א 8721/21 מכללת באקה נ' המועצה להשכלה גבוהה , פסקה 13 (22.12.2021)). לאור דברים אלו יש לבחון את סיכויי התביעה ואת מאזן הנוחות, שכידוע הם השיקולים העיקריים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה לסעד זמני (ראו: תקנה 95 לתקנות. כן ראו: רע"א 3368/22 אראל אלקטרומכניקה בע"מ נ' רותם בטיחות בע"מ , פסקה 14 (6.7.2022); עניין סרי , בפסקה 15; רע"א 338/22 Amgen (Europe) GmbH

נ' מעבדות רפא בע"מ, פסקה 15 (30.3.2022)). בין שיקולים אלו מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", כך שככל שמשקלו של האחד גובר – כך פוחת משקלו של האחר, ולהיפך. עם זאת, ככלל, יינתן לשיקול מאזן הנוחות מעמד בכורה (ראו: עניין סרי , בפסקה 15; עניין Amgen , בפסקה 15; רע"א 5435/21 מועדון הפועל עימאד אכסאל נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל , פסקה 17 (8.8.2021)).

11.

מבחינת סיכויי התביעה – לצורך בחינתם יש להידרש לשאלה האם רשאי הבנק לעשות שימוש בזכות העיכבון ההסכמית העומדת לרשותו כדי להבטיח חובות שאינם נובעים מיחסי בנק-לקוח רגילים המתקיימים בינו לבין הלקוח שלו, אלא מקשר אינצידנטלי בינו לבין הלקוח, כמו במקרה דנן. בהקשר זה, יהיה מקום בין היתר להידרש לפרשנות הסכמי הניהול שנכרתו בין הבנק לבין המבקשות, תוך יישום כללי הפרשנות הרלוונטיים.

כחלק מטענותיו, הבנק הפנה להוראות הסכמי הניהול המתייחסות ל"סכומים המובטחים", וקובעות כי עד לפירעונם המלא יהיה הבנק מורשה להפעיל את זכות העיכבון הבנקאי ולפעול לאכיפתו. לטענתו, הגדרת המונח "הסכומים המובטחים" בהסכמים אלו כוללת גם "חיובים אחרים שאינם השירותים הבנקאיים" ו/או חובות שנוצרו "בכל דרך אחרת". ואולם, אני סבורה כי אין בהכרח די בהפניה האמורה כדי להשלים את ההליך הפרשני, אשר במסגרתו יתכן שיהיה מקום לבחון האם נדרש קשר כלשהו בין החוב הנטען לבין השירותים הבנקאיים שמעניק הבנק ברגיל, על מנת שייכלל תחת הגדרת "הסכומים המובטחים"; או שמא – כטענת הבנק, גם במקרה שבו אין כל קשר כזה (ולשם הדוגמה, במקרה בו התרחשה תאונת דרכים בה ניזוקה מכונית המצויה בבעלות הבנק ממכונית של המבקשות), רשאי הבנק לעשות שימוש בזכות העיכבון הבנקאי המוקנית לו כדי להבטיח את הסכומים שהמבקשות חייבות לו. מובן גם כי פרשנות הסכמי הניהול תצטרך להביא בחשבון את ההשלכה האפשרית של כללים פרשניים נוספים – כדוגמת "כלל הפרשנות נגד המנסח".

ויובהר – כל האמור לעיל אין בו כדי להכריע בשאלה הפרשנית או לקבוע כי יש ממש בטענות מי מהצדדים בהקשר זה, אלא רק כדי ללמד כי שאלת סיכויי התביעה אינה נקייה מספקות, וכי ישנה אפשרות כי טענות המבקשות יתקבלו (ודומה כי גם בית המשפט קמא החזיק בדעה זו – ראו פסקאות 22-21 להחלטתו).

12.

באשר ל מאזן הנוחות – כפי שפורט לעיל, המבקשות טוענות כי הכספים המעוכבים דרושים להן לצורך תשלומים לעובדים ופירעון הלוואות בערבות המדינה. בהקשר זה, נטען כי על אף שהמבקשות מכרו את פעילותן העסקית ביחס לרשת "אפרודיטה", הן מוסיפות להעסיק עובדים לטובת פעילות עסקית באפיקים אחרים, ולכן הכספים המעוכבים דרושים להן. לעומת זאת, הבנק סבור כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן אם לא יותר לו לעשות שימוש בזכות העיכבון העומדת לזכותו ויתאפשר למבקשות לעשות שימוש בכספים המעוכבים, הוא עלול למצוא עצמו ניצב מול שוקת שבורה ככל שייקבע כי המבקשות אכן חבות כלפיו בגין השיקים.

בחינת הטענות הללו זו מול זו מביאה למסקנה לפיה עמדתו של הבנק היא בעלת משקל רב יותר. זאת, הן מאחר שהמבקשות כלל לא העלו טענה כאמור לפני בית המשפט קמא במסגרת הבקשה לצו עשה זמני (טענה זו עלתה אך בעקיפין מתוך התצהיר מנכ"ל המבקשות שצורף לבקשה, שם צוין בסעיף 12 כי " אפרודיטה נאבקת בתנאי שוק קיצוניים כדי להמשיך ולספק עבודה למאות עובדיה "); והן מאחר שהמבקשות לא השכילו להציג כל ראיה המלמדת כי הן אכן ממשיכות להעסיק עובדים גם לאחר שהושלמה מכירת הפעילות העסקית, והטענה בדבר כוונתן להמשיך ולפתח את עסקיהן באפיקים אחרים נטענה בעלמא, בלא שיש לה כל היבט קונקרטי.

עוד יש להזכיר כי לאחר שניתנה ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור, וכפי שפורט בפסקה 6 לעיל, הבנק החריג מהשעבוד השוטף המוקנה לו חלק מנכסי המבקשות (הפעילות העסקית שנמכרה לצד ג' ונכס המקרקעין), כך שהסכום המעוכב נכון להיום (4,736,000 ש"ח) אינו עולה על סכום החובות הנטענים של המבקשות לבנק בקשר עם השיקים. עניין זה משליך גם הוא על שיקולי מאזן הנוחות, שכן לרשות המבקשות עומדים עתה חלק מנכסיהן שיאפשרו להן לפעול, ולו באופן חלקי, בהתאם לתכניות שנטענו על ידיהן.

אם כן, בשים לב לכך שסיכויי התביעה להתקבל אינם ברורים, ובהתחשב במעמד הבכורה הניתן לשיקולי מאזן הנוחות (הנוטה במקרה זה לזכות הבנק), אני סבורה כי לא קמה הצדקה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לצו עשה זמני.

13.

בשולי הדברים, יצוין כי הצדדים התייחסו בטענותיהם בהרחבה להחלטות מותבים אחרים בבתי משפט שונים שניתנו במסגרת הליכים המתקיימים ביניהם – ובפרט להחלטת השופטת גרוסמן ולהחלטת השופט אשכול . עם זאת, משהצדדים לא טענו כי איזו מן ההחלטות האמורות (שהן החלטות ביניים ולא פסקי דין) מהווה מעשה בית דין המחייב אותם, לא מצאתי מקום להידרש להחלטות אלה באופן מפורט. כך גם לא ראיתי צורך להידרש ליתר טענותיהן של המבקשות בדבר שגיאות כאלה ואחרות שנפלו בהחלטת בית המשפט קמא, אשר אין בהן כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

14.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. המבקשות יישאו בהוצאות הבנק בסך 5,000 ש"ח.