רע"א 8721/21 מכללת באקה נ. המועצה להשכלה גבוהה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופט מ' דאוד ) אשר ניתנה ביום 22.11.2021 ברע"א 28444-11-21, ואשר דחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום חדרה (השופטת

ר' סגל מוהר ) אשר ניתנה ביום 2.11.2021 בת"א 36073-10-21, ואשר דחתה את בקשת המבקשת, מכללת באקה, למתן צו-עשה זמני אשר יורה למשיבה, המועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג ), להסיר לאלתר פרסומים שהופצו מטעמה ביחס להתנהלות המבקשת.

עובדות הסכסוך

2.

המבקשת הגישה למל"ג בקשות להפעלתן של שלוש תכניות לימודים לתואר ראשון בתחומים של תקשורת, מינהל עסקים וביוטכנולוגיה. לטענת המבקשת, היא קיבלה המלצות חיוביות של הוועדות המקצועיות של המל"ג באשר להענקת היתרים לפתיחת מוסד להשכלה גבוהה, וכן בנוגע לפרסומן של שלוש תכניות הלימוד האמורות ברבים. כמו כן טוענת המבקשת כי היא החלה לפרסם את תכניות הלימוד הללו לפני קבלת האישור הפורמאלי מאת המל"ג בשל הסחבת בהליכי המל"ג וכדי להבטיח לעצמה הרשמת תלמידים לשנת הלימודים התשפ"ב. עוד טוענת המבקשת כי מסע הפרסום שלה נעשה בהתבסס על הנחיות המל"ג בנוגע לאקדמיזציה של מוסד חדש. במסגרת זו – כך נטען – אפשר להסתפק בהמלצה חיובית של ועדת בדיקה של המל"ג כאישור מקדמי לפתיחתו של מוסד להשכלה גבוהה.

3.

בעקבות מסע הפרסום כאמור, החלה המל"ג בפרסומים נגדיים אשר מודיעים לציבור כי למבקשת אין היתר או רישיון לקיים לימודים אקדמיים ולהעניק תארים אקדמיים כדין. לטענת המבקשת, עסקינן בפרסומים כוזבים, מכפישים, פוגעניים וחסרי תום-לב, אשר מהווים לשון הרע ואשר הסבו ועודם מסבים למבקשת נזקים מרובים. לדברי המבקשת, היא פנתה למל"ג בדרישה להפסיק את הפרסומים ולהסירם, אולם דרישה זו לא נענתה.

4.

בהמשך לכך, ביום 14.10.2021 , הגישה המבקשת לבית משפט השלום חדרה תביעת לשון-הרע נגד המל"ג (ת"א 36073-10-21 ). במסגרת התביעה נתבקשו פיצויים בסך של 1,000,000 ש"ח וכן הסרת הפרסומים והכחשתם. בד-בבד, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בקשה בהולה למתן צו-עשה זמני אשר יורה למל"ג להסיר לאלתר את כל הפרסומים נושא התביעה (להלן: הבקשה לצו-עשה זמני ).

ההליכים הקודמים

5.

ביום 2.11.2021, לאחר דיון במעמד הצדדים, דחה בית משפט השלום חדרה (השופטת ר' סגל מוהר ) את בקשת המבקשת לצו-עשה זמני מטעמים שעניינם סמכות בית המשפט וסיכויי התביעה. בעניין הסמכות, בית משפט השלום סבר כי תביעת המבקשת מקפלת בתוכה סוגיה משפטית המסורה בלעדית לבג"ץ: מתן צו לרשות שלטונית אשר מפעילה את סמכויותיה מכוח דין. בעניינם של סיכויי התביעה, הוער, בשולי הדברים, כי אלו "נראים על פניהם נמוכים ומאזן הנוחות נוטה לכיוון המשיבה בהיות הסעד המבוקש כספי".

6.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי חיפה (רע"א 28444-11-21). ביום 22.11.2021, דחה בית המשפט המחוזי (השופט מ' דאוד ) את הבקשה. בהחלטת הדחייה נאמר כי בית משפט השלום צדק בקבעו כי הצו המבוקש הוא בגדר הוראה למל"ג, כרשות ציבורית, להפעיל את סמכויותיה בהתאם לחוק – עניין אשר נופל תחת סמכותו הבלעדית של בג"ץ – וכי נוכח הודאת המבקשת כי אין בידיה אישור רשמי להפעלתו של מוסד אקדמי, נראה כי המל"ג פרסמה את אשר פרסמה כדין; ומשכך הוא, סיכויי התביעה שהגישה המבקשת נגד המל"ג אינם נראים מזהירים. כמו כן נאמר בהחלטתו זו של בית המשפט המחוזי, כי מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובת המל"ג לאור הצורך להזהיר את הציבור מפני תכניות לימודים בלתי מאושרות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשת

7.

המבקשת טוענת כי טעו הערכאות קמא עת שקבעו כי אין לבית משפט השלום סמכות עניינת לדון בבקשה לצו-עשה זמני. המבקשת סבורה כי עסקינן בתביעה שמסורה לסמכותו של בית משפט השלום מכוח האמור בסעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), וכי הסעד הזמני שנתבקש על ידה גם הוא מסור לסמכותו של בית משפט השלום מכוח האמור בסעיפים 75 ו-76 לחוק בתי המשפט.

8.

עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ביטל את קביעתו השגויה של בית משפט השלום באשר לסעדים שנתבקשו בתביעה שהונחה לפניו. המבקשת מפרטת וטוענת כי בית משפט השלום ציין בהחלטתו כי הסעד המבוקש בתובענה הוא כספי, ודבר זה אינו נכון – זאת, מאחר שהמבקשת ביקשה בתביעתה נגד המל"ג, ב"רחל בתך הקטנה", גם צווי-עשה אשר כוללים הטלת חובה על המל"ג להכחיש את תוכן הפרסומים נושא התביעה ולהסירם.

9.

המבקשת תוקפת גם את קביעותיהן של הערכאות קמא באשר לסיכויי תביעתה. לשיטתה, סיכויי התביעה שלה הם טובים; ומשכך הוא, נגרם לה עיוות דין אותו היא מבקשת לתקן בגדרי ההליך הנוכחי "בגלגול שלישי". כמו כן סבורה המבקשת, כי נושא הסמכויות אשר הוכרע, כפי שהוכרע, בערכאות קמא, וכן סוגיית לשון הרע אשר עולה בתביעתה נגד המל"ג, הם בגדר עניינים ציבוריים חשובים החורגים מעניינם הפרטני של בעלי הדין. המבקשת סבורה אפוא כי מן הדין להיענות לבקשתה וליתן לה רשות ערעור גם מטעם זה.

דיון והכרעה

10.

סבורני כי דין הבקשה להידחות על הסף.

11.

רשימת הפרסומים המותרים שבסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע ), כוללת, בסעיף-משנה (9), "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

בעניינו של סעיף זה נקבע כך:

"בסעיף זה העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 לחוק ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב. כמו כן, ההגנה אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום. מסיבה זו, זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות". (ראו: ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש , פסקה 47 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב )).

כפי שהובהר בעניין מולקנדוב , רשות ניירות ערך מופקדת על עניינם של המשקיעים בניירות ערך, ועל כן "חובתה מכוח הדין לדאוג להגנתם וטובתם של המשקיעים " (ראו: שם, בפסקה 57), הגם שסמכויותיה הסטטוטוריות באות עם שיקול דעת שעליה להפעיל; ואלה הם הדברים מפיו של השופט דנציגר :

"צדק בית המשפט המחוזי כשקבע, כי על הרשות ועל פורוש באופן ספציפי הייתה מוטלת חובה על פי דין לנקיטת צעדים הדרושים לשם שמירה על אינטרס הציבור. נכון אני אף לקבל, כי חובה זו מתפרשת אף על "שיחות אזהרה" מהסוג שנערך על ידי פורוש בענייננו .

איני רואה לנכון לקבוע מסמרות באשר לשאלה אם פורוש

חייבת הייתה לערוך את שיחת הטלפון על פי דין (החלופה הראשונה בסעיף 13(9) לחוק), אם כי נוטה אני לחשוב כי שיחות אזהרה מעין אלה אכן עשויות להיכלל בגדר חובתה על פי דין ; אולם לדעתי די בכך שפורוש רשאית הייתה לעשות את שיחת הטלפון על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין (החלופה השלישית בסעיף 13(9) לחוק). אם הרשות מוסמכת ואף חייבת להגן על ציבור המשקיעים, לרבות על דרך של אזהרת הגורמים הפעילים בשוק ההון, ברי כי פורוש הייתה רשאית להזהיר את עטר, מכוח תפקידה ברשות על פי ההיתר שקיבלה לכך, ולו מכללא מכוח תפקידה הבכיר ברשות." (שם, בפסקאות 58-57; חלק מההדגשות הוספו – א.ש.).

בדומה לכך, בענייננו-שלנו, סעיף 24 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958, קובע כי המל"ג מוסמכת "לפקח על הענקת תארים מוכרים" וכי הינה "רשאית לקבוע כללים לפיקוח". בידי המל"ג מצויות גם כל סמכויות העזר הנדרשות למילוי תפקידיה, אשר כוללים הגנה על הציבור (ראו: סעיף 17 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). וכפי שעולה מהאמור בפסק הדין בעניין מולקנדוב לעניינו של סעיף 13(9) לחוק לשון הרע, כאשר רשות ציבורית אוחזת בסמכות אשר נועדה להגן על כלל הציבור יהא זה נכון, לרוב, לפרשה כסמכות שבחובה . מבלי לקבוע מסמרות באשר לאפשרות לאמץ פרשנות זו בענייננו-שלנו, אציין כי האמור בפסק הדין בעניין מולקנדוב מציב סימני שאלה באשר לסיכויי התביעה של המבקשת.

12.

מכאן עולה, כי סיכויי התביעה של המבקשת נגד המל"ג – שאותם אמנע מלאמוד במדוייק כדי לא לקבוע מסמרות – אינם טובים דיים כדי להצדיק מתן סעד זמני, קל וחומר סעד זמני בדמותו של צו-עשה.

13.

זאת ועוד: סמכותם של בתי המשפט ליתן צווי-עשה זמניים, אשר חופפים במידה כזאת או אחרת את הסעד העיקרי נושא התובענה, שמורה למקרים נדירים שבנדירים (ראו: רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ , פסקה 5 והאסמכתאות שם (13.12.2005) (להלן: עניין איגוד ערים ); רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ , פסקה 32 (20.1.2013); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 827 (מהדורה 13, 2020)).

כפי שהוסבר על ידי השופט א' גרוניס (כתוארו אז) בעניין איגוד ערים ,

"הלכה היא, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם שיצווה על צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים, עוד לפני שניתנה ההכרעה הסופית בתובענה. צו עשה זמני המשנה מצב קיים ראוי שיינתן במקרים חריגים, אך כאשר נוכח בית המשפט כי

התערבותו הינה חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם " (ראו שם, פסקה 5; ההדגשה הוספה – א.ש.).

המרחק בין המקרים הנדירים אשר מצדיקים הוצאת צו-עשה זמני לבין המקרה דכאן הוא מרחק שנות-אור; ודי אם אזכיר בהקשר זה את הנזקים אשר עלולים להיגרם לציבור עקב הסרתם של פרסומי המל"ג.

14.

כמו כן נזכור את האמור בסעיף 10 לחוק לשון הרע:

"הודה הנאשם או הנתבע שמקצת הדברים שפורסמו יש בהם לשון הרע או שמקצתם אינם אמת, רשאי בית המשפט, בכל שלב משלבי הדיון לפני מתן פסק-הדין, לצוות על פרסום של תיקון או הכחשה לאותם הדברים ...".

הוראת חוק זו מהווה אינדיקציה ברורה לכך שבתובענות שעניינן לשון הרע אין, ככלל, מקום לצווי-עשה זמניים, שכן צווים אלה שמורים למקרים בהם הנתבע מודה בקיומה של לשון הרע בחלק מהדברים שפרסם. אבהיר כי הוראה זו איננה שוללת מניה וביה את האפשרות של מתן סעד זמני כאמור במקרים אחרים, אך היא מסמנת את כל אותם המקרים האחרים כחריגים שבחריגים שגודל הכניסה לתוכם הוא כגודלו של קוף המחט.

15.

אשר על כן, צדק בית משפט השלום בקבעו, כטעם חלופי להחלטתו, כי במקרים כגון זה שלפניי אין מקום להוצאת צו-עשה זמני. בית המשפט המחוזי, אף הוא צדק בהחלטתו לאשר חלק זה של החלטת בית משפט השלום כטעם לדחייתה של בקשת רשות הערעור שהמבקשת הניחה לפניו.

16.

לצד זאת, אעיר כי בית משפט השלום אמור היה לשים לב לסעדים בעין אשר נתבקשו על ידי המבקשת בתביעתה בנוסף לסעד הפיצויים. כמו כן אעיר כי סמכותו של בית משפט לדון בתובענה אזרחית נקבעת על יסוד הנטען בכתב בתביעה – בין אם הוא נכון ובין שאיננו נכון מהבחינה העובדתית, וכן בין אם הוא מקים לתובע עילת תביעה ובין אם לאו (ראו: ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך , פ"ד נט(3) 529, פסקה 5 (2004); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה , פ"ד נא(2) 669, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת

ד' ביניש

(כתוארה אז) (1997); יששכר רוזן צבי ההליך האזרחי 297-296 (2015)). אשר על כן, בית משפט השלום מוסמך גם מוסמך לדון בתביעת המבקשת נגד המל"ג שבגדרה מועלות טענות בדבר לשון הרע ומבוקשים סעדים לפי חוק לשון הרע.

17.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.