רע"א 707-23 רע"א 707-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) מיום 14.12.2022 בחדל"ת 31144-08-21, בה קבע בית המשפט כי הסעדים הזמניים שניתנו במעמד צד אחד ביחס לנכסי המבקש ייוותרו על כנם.

הרקע לבקשה

1.המבקש, מר אופיר זקן, הוא בעל מניות בחברת נפ-גל בנין ופיתוח בע"מ (להלן: החברה) ונושא המשרה היחיד בה. ביום 12.8.2021 הגיש המבקש בשמה של החברה בקשה למתן צו לפתיחת הליכים לפי חלק ב' לחוק חדלון פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון). בבקשה נטען כי החברה הפסיקה את פעילותה העסקית עוד בשנת 2000, וכי יש לה חובות בסך של כ-2.4 מיליון ש"ח לצדדי ג' אותם אין ביכולתה לפרוע. ביום 9.11.2021 ניתן צו לפתיחת הליכים נגד החברה, והמשיב 1 – עו"ד רועי רחמים, מונה כנאמן ליישום הליכי חדלות הפירעון (להלן: הנאמן).

2.ביום 31.1.2022 הגישה מדינת ישראל, באמצעות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תביעת חוב נגד החברה בסך של כ-2.23 מיליון ש"ח. מפירוט תביעת החוב עולה כי היא מבוססת בעיקרה על קנס בסך 800,000 ש"ח שהוטל על החברה בשנת 2008 במסגרת הליך פלילי בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. מקורה של יתרת החוב בקנס מנהלי בסך 10,000 ש"ח שהוטל על החברה בשנת 2005; בהוצאות לטובת אוצר המדינה שנפסקו נגדה; ובחוב בגין אי-תשלום אגרה שנתית לרשות התאגידים.

3.ביום 11.7.2022 הגיש הנאמן בקשה למתן הוראות בה התבקש בית המשפט לחייב את המבקש באופן אישי בתשלום חובות החברה בסך של כ-2.4 מיליון ש"ח (להלן: הבקשה למתן הוראות או הבקשה). הנאמן הבהיר כי חלק הארי של חובות החברה נובע מקנסות שהושתו עליה בגין הפרה של הדין וביצוע עבירות פליליות. מקורו של סך של כ-2.1 מיליון ש"ח מחובות החברה בקנס של 800,000 ש"ח שהוטל עליה בשנת 2008 בגין הרשעתה בביצוע עבירות של העסקת עובדים זרים ללא היתר. יוער כי באותו הליך הורשע גם המבקש באופן אישי בביצוע העבירות, והוטל עליו קנס בסך 400,000 ש"ח. מעבר לכך, הוטל על החברה קנס מנהלי ונפסקו נגדה הוצאות לטובת אוצר המדינה.

לטענת הנאמן, אין ספק כי הקנסות וההוצאות שהוטלו על החברה המהווים את עיקר חובותיה, נגרמו בשל התנהלותו הפסולה של המבקש, אשר שימש כנושא המשרה היחיד בחברה. מכאן – כך טען הנאמן – שהמבקש הפר את חובות הזהירות והנאמנות המוטלות עליו מכוח סעיפים 254-252 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 כלפי החברה, ולכן קמה עילה לחיובו באופן אישי בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה. זאת, הן בהתאם לסעיפים 290-289 לחוק חדלות פירעון והן מכוח דיני הנזיקין הכלליים.

4.לצד הבקשה למתן הוראות, הגיש הנאמן בקשות למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד, בהן התבקש בית המשפט לתת צווי איסור דיספוזיציה ביחס לזכויותיו של המבקש בנכסי מקרקעין ובנכסים אחרים (להלן: הבקשות לסעדים זמניים). בית משפט קמא נעתר לבקשות אלה במעמד צד אחד, והורה על הגשת תשובתו של המבקש לבקשה למתן הוראות.

5.ביום 18.9.2022 הגיש המבקש תשובה לבקשה למתן הוראות. הוא טען בין היתר כי הנושה העיקרית של החברה, הלוא היא המדינה, הייתה מעורבת באופן ישיר בהליך הפלילי שהתקיים נגד החברה ונגד המבקש ביחס לעבירות העסקת עובדים זרים, והיא הייתה מודעת לכן לקנס שהוטל על החברה בשנת 2008. אף על פי כן, המדינה לא ראתה לנכון להגיש בקשת פירוק נגד החברה במשך למעלה מ-14 שנים, ואף לא לדרוש את חיובו של המבקש בתשלום החוב האמור. המבקש הוסיף כי טענות הנאמן בהקשר זה מתייחסות להתנהלותו מלפני עשרות שנים, כך שחלה עליהן התיישנות. גם ביחס ליתר הטענות, נטען כי הן נוגעות להליכים שהתקיימו לפני שנים רבות; כי התנהלות המבקש הייתה סבירה ונועדה לקדם את טובת החברה; וכי המבקש כבר נתן את הדין על מעשיו ונשא באופן אישי בקנסות שהוטלו עליו.

6.ביום 21.10.2022 הגיב המבקש אף לבקשות לסעדים זמניים. בתשובתו הוא טען כי סיכוייה של הבקשה למתן הוראות להתקבל נמוכים, שכן עניינה בהליכים שהתנהלו לפני למעלה מ-20 שנה שלגביהם הוא נשפט באופן אישי ושילם את חובותיו כפי שהוטלו עליו. כן הוא טען כי בבחינת שיקולי מאזן הנוחות יש לתת משקל לתקופה הארוכה שחלפה מאז שהחברה חדלה לפעול, וכן לעובדה שהוא נשא באחריות למעשים הנטענים באופן אישי. המבקש הוסיף כי הוא פעל במשך שנים רבות כדי לשקם את שמו הטוב ואת מצבו הכלכלי, וכי מתן הסעדים הזמניים המבוקשים יסב לו נזק בלתי הפיך בניהול עסקיו ובחייו האישיים.

עוד טען המבקש כי מאחר שהנאמן נכנס בנעלי הנושה העיקרית של החברה בניסיון לגבות את חובותיה, לא ניתן להתעלם מהתקופה הארוכה שחלפה ממועד היווצרות החובות, כמו גם מהעובדה שאלמלא הוא עצמו הגיש את בקשת הפירוק – לא היו מתקיימים כל הליכים כנגדו. לכן עתר המבקש לדחיית הבקשות לסעדים זמניים ולביטול הסעדים שניתנו במעמד צד אחד.

החלטת בית משפט קמא

7.לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, ניתנה ביום 14.12.2022 החלטת בית משפט קמא בה נקבע כי הסעדים הזמניים שניתנו ביחס לנכסי המבקש ייוותרו על כנם. בהחלטתו בחן בית המשפט את סיכוייה של הבקשה למתן הוראות להתקבל ואת מאזן הנוחות.

8.באשר לסיכויי הבקשה, צוין כי היא מבוססת בעיקרה על סעיף 289 לחוק חדלות פירעון, העוסק בבעל תפקיד שהפר חובה כלפי תאגיד באופן המקים עילה לחייבו בפיצוי התאגיד. בית המשפט קבע בהקשר זה כי קיים בסיס לכאורי לטענות הנאמן לפיהן המבקש הפר את חובת הזהירות שלו כלפי החברה. זאת מאחר שתחת הפעלתו העסיקה החברה עובדים זרים שלא כדין, באופן שהוביל לחיובה בקנס פלילי.

בית המשפט העיר כי הנאמן אומנם ביסס את הבקשה למתן הוראות גם על סעיף 290 לחוק חדלות פירעון העוסק בניהול במרמה של תאגיד. ואולם, הוא סבר כי קיים קושי בטיעון זה שכן החוב העיקרי של החברה נוצר כתוצאה מקנס שהוטל בהליך פלילי בניגוד לרצונו של המבקש, ולא בחוב אותו יצר המבקש. לכן, לא ניתן לומר כי התנהלותו הבלתי חוקית של המבקש כרוכה בהכרח בהיווצרות החוב.

9.לצד זאת, דן בית משפט קמא גם בטענת ההתיישנות שהעלה המבקש. בפתח הדברים צוין כי מרוץ ההתיישנות מתחיל בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: נוצרה עילת תביעה; לתובע נודע עליה; ויש בידי התובע כוח תביעה.

באשר לתנאי השלישי, התייחס בית המשפט להלכה שנקבעה בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200 (1997) (להלן: הלכת מרכז הארגזים) ביחס לסעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (עליו מבוסס סעיף 289 לחוק חדלות פירעון). באותו עניין נקבע כי אין די בידיעת "המנהלים החוטאים" על המעשים המגבשים את עילת התביעה של החברה כנגדם, כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות. כדי לבחון מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות, יש לברר מתי התגלו מעשיהם של אותם מנהלים (שהם הנתבעים הפוטנציאליים בתביעת החברה) או מתי הם יכלו להתגלות בשקידה ראויה לגורם רלוונטי אחר שיכול היה להגיש את התביעה בשם החברה (לדוגמה: מנהלים אחרים שידם לא הייתה במעל). לעומת זאת, אם לא ניתן היה לגלות בשקידה ראויה את העובדות המגבשות את עילת התביעה עובר לפירוק, תימנה תקופת ההתיישנות החל ממועד הפירוק.

במקרה דנן, טען המבקש כי אכן קיים גורם אחר שידע את העובדות המגבשות את עילת התביעה ויכול היה להביא להגשת תביעה נגדו. גורם זה הוא מדינת ישראל, שהייתה המאשימה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו ונגד החברה. בית המשפט סבר כי יש לדחות טענה זו. הוא ציין כי המדינה היא נושה של החברה, ואין לראות בנושה כגורם שיכול היה להביא להגשת התביעה בשם החברה.

10.בהמשך דן בית משפט קמא גם בשיקולי מאזן הנוחות, וקבע כי הם מטים את הכף לטובת הנאמן. זאת, הואיל והמבקש לא הצביע על קשיים קונקרטיים שנגרמים לו כתוצאה מהסעדים הזמניים, כדוגמת סירובו של בנק מסוים למתן אשראי או קשיים בהתקשרות עם ספק או לקוח ספציפיים.

11.בשולי הדברים, ציין בית המשפט כי המבקש לא הציע סעד חלופי שפגיעתו פחותה, ואשר יוכל להשיג את התכלית שלשמה ניתנו הסעדים הזמניים. עוד הוא הוסיף כי הנאמן לא עתר לעיקול כספים של המבקש או של החברה שבשליטתו, ולא עתר לסעדים הפוגעים ישירות בהתנהלותו העסקית. לכן לא נראה כי קיים סעד חלופי כאמור.

על רקע זה, קבע בית המשפט כי הסעדים הזמניים שניתנו במעמד צד אחד ייוותרו על כנם, וחייב את המבקש בהוצאות הנאמן בסך של 4,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

12.לטענת המבקש, בית משפט קמא שגה בכך שלא קיבל את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידיו, והחליט להותיר את הסעדים הזמניים על כנם. המבקש הדגיש כי הטענות עליהן ביסס הנאמן את הבקשה למתן הוראות, נוגעות לאירועים שאירעו לפני למעלה מ-15 שנים, במהלכן נמנעה המדינה מלנקוט הליכים כלשהם לגביית חובות החברה כלפיה מהמבקש.

עוד הובהר כי על-פי הלכת מרכז הארגזים, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מהמועד בו ניתן היה לגלות בשקידה ראויה את העובדות המקימות את עילת התביעה, וזאת אף על ידי "גורם רלוונטי אחר". המבקש הפנה לפסיקה של בתי המשפט המחוזיים אשר עסקה בשאלת ההתיישנות במקרים דומים, ובה נקבע כי ניתן לראות גם בנושה של החברה כ"גורם רלוונטי אחר" ביחס לגילוי העובדות המגבשות את עילת התביעה. זאת מאחר שגם נושה של החברה יכול "להניע את גלגליו" של הליך משפטי.

13.במקרה דנן, טען המבקש, העובדות המקימות לכאורה את עילת התביעה היו גלויות וידועות לנושה העיקרית של החברה – היא המדינה. זאת מאחר שהיא זו שהעמידה אותו לדין בגין מעשיו וידעה היטב על הרשעתו בעבירות שיוחסו לו. משכך, יש לראות במדינה כ"גורם רלוונטי אחר" אשר יכול היה לנקוט בהליך משפטי נגד המבקש או נגד החברה לצורך גביית חובו.

המבקש הבהיר כי מאז הרשעתו בהליך הפלילי בשנת 2008 ולאורך השנים שחלפו, יכלה המדינה בכל עת לנקוט בהליך משפטי שיביא לחיובו באופן אישי בחובות החברה כלפיה. בכלל זאת היא יכלה ליזום הליך לפירוק החברה ולהעלות בו את טענותיה – כפי שנעשה כעת. משהמדינה נמנעה מלעשות כן במשך למעלה מ-15 שנים, על אף שמלוא העובדות הרלוונטיות היו בידיעתה, הרי שעילת התביעה שלה נגד המבקש התיישנה ואין לאפשר לה להחיות אותה באמצעות הליכי חדלות הפירעון של החברה.

אשר על כן, סבור המבקש כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולקבוע כי עילת התביעה נגדו התיישנה.

טענות הנאמן

14.לטענת הנאמן יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, שכן לא קמה כל עילה להתערבות בשיקול הדעת הרחב המוקנה לבית משפט של חדלות פירעון, בפרט כשמדובר בבקשות לסעדים זמניים. הנאמן הדגיש כי מבחינת מאזן הנוחות, אין בסעדים הזמניים שניתנו כדי להכביד על התנהלותו השוטפת של המבקש. זאת מאחר שמדובר בצווי איסור דיספוזיציה ביחס לנכסים שאינם תזרימיים. עוד הוא הוסיף כי בפועל הנכסים היחידים לגביהם ניתנו הסעדים הם מניות של המבקש בחברות, זכויות בכלי רכב וזכויות אובליגטוריות שמחזיק המבקש במשק בבית נקופה; וכי המבקש לא הצביע על כל נזק משמעותי שצפוי להיגרם לו מהותרת סעדים זמניים אלה על כנם עד לבירור חבותו כלפי החברה.

15.באשר לטענת התיישנות – הנאמן טען כי אין בה ממש. בהקשר זה, חילק הנאמן את תשובתו לשניים: ראשית, בכל הנוגע להתיישנות תביעת החברה נגד המבקש – נטען כי עד למינוי הנאמן, המבקש ואביו היו הדירקטורים ובעלי המניות היחידים בחברה. במצב דברים זה, ברור כי לא היה מי שיפעל בשם החברה לאכיפת זכויותיה כלפי המבקש, ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מיום פתיחת הליכי חדלות הפירעון ומינוי בעל תפקיד לחברה. כן טען הנאמן כי אין מדובר במערכת היחסים שבין נושי החברה לבין החברה, אלא במערכת היחסים שבין החברה לנושאי המשרה בה. משכך, לשיטתו אין כל חשיבות לדרך הילוכה של הנושה – היא מדינת ישראל, בכל הקשור לגביית החוב.

שנית, בכל הנוגע להתיישנות פסק הדין בו הושת הקנס על החברה – טען הנאמן כי כלל לא חלות עליו הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, כי אם הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיהן תקופת ההתיישנות של עונש על עבירה מסוג עוון הוא 10 שנים מהמועד בו נפסק ביצועו. במקרה דנן, לאורך השנים נקטה המדינה נגד החברה פעולות גבייה רבות ביחס לקנס שהוטל עליה, אשר האחרונה שבהן בוצעה בספטמבר 2021; ואף נרשמו הערות על שעבוד זכויות החברה בנכסי מקרקעין ביולי 2013. על כן, ברור כי תקופת ההתיישנות לא חלפה.

הנאמן העלה בהקשר זה גם מספר טענות נוספות. בין היתר, נטען כי המבקש מעולם לא העלה טענה להתיישנות פסק הדין בפני בית משפט קמא; וכי ממילא אין לו כל מעמד לטעון בשם החברה להתיישנות החוב נושא פסק הדין. עוד נטען כי גם לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות טרם חלפה, שכן סעיף זה קובע כי תקופת ההתיישנות שחלה על פסק דין היא 25 שנה. בנוסף, נטען כי ממילא מרוץ ההתיישנות התאפס עם הודאתה של החברה בקיומו של החוב נושא פסק הדין בבקשה לפתיחת הליכי חדלות פירעון. על רקע זה חל גם השתק שיפוטי, שכן אין לאפשר למבקש לטעון כעת להתיישנותו של החוב שעל בסיסו נעתר בית משפט קמא לבקשתו לפתיחת הליכי חדלות פירעון ביחס לחברה.

16.יצוין כי ביום 27.2.2023 הגיש המשיב 2 – הממונה על הליכי חדלות פירעון, בקשה להארכת מועד להגשת תשובה לבקשת רשות הערעור. עם זאת, משהבקשה הוגשה כשבועיים לאחר חלוף המועד שנקבע להגשת תשובה, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי להלן – לא ראיתי מקום להיעתר לה.

דיון והכרעה

17.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן סעדים זמניים, וזאת למעט במקרים חריגים (ראו מהעת האחרונה: רע"א 7640/22 אליאס נ' סלייח, פסקה 7 (15.11.2022); רע"א 8357/22 גית נ' עו"ד הראל שוורץ, פסקה 2 (19.12.2022); רע"א 8222/22 גיגי נ' בן ארוש, פסקה 19 (5.2.2023) (להלן: עניין גיגי)). אני סבורה כי אין במקרה דנן הצדקה לסטות מהכלל האמור ולהתערב בהחלטת בית משפט קמא.

18.כידוע, בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני נדרש בית המשפט לבחון שני שיקולים עיקריים: סיכויי הבקשה להתקבל ומאזן הנוחות. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילים הכוחות", כאשר ככלל נהוג לראות בשיקול של מאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו מיני רבים: רע"א 4091/22 אפרודיטה יבוא ויצוא בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 10 (18.7.2022); עניין גיגי, בפסקה 19).

19.בכל הנוגע לסיכוייה של הבקשה למתן הוראות להתקבל, יש לציין קודם כל כי דומה שאין חולק על כך שהחברה ביצעה את העבירות אשר בגינן הוטל עליה הקנס המהווה כיום את עיקר חובה תחת הפעלתו ושליטתו של המבקש; ועל כך שהוא נטל חלק ישיר בביצוע עבירות אלה.

טענתו העיקרית של המבקש כזכור היא כי לא ניתן להטיל עליו אחריות לפיצוי החברה בקשר לכך מאחר שעילת התביעה שלה נגדו התיישנה. לשיטתו יש לקבוע משום כך כבר עתה כי דין הבקשה למתן הוראות להידחות. כאמור, המבקש מבסס את טענתו על כך שהעובדות המקימות לכאורה את עילת התביעה נגדו היו גלויות וידועות לנושה העיקרית של החברה – היא המדינה, לכל המאוחר עם הרשעתו בהליך הפלילי בשנת 2008. מאז היה בכוחה לנקוט בהליך משפטי נגדו לגביית חובות החברה כלפיה, אך היא לא עשתה כן. בית משפט קמא דחה טענה זו מהטעם ש"[]אין לראות בנושה גורם שיכול היה להביא להגשת תביעה בשם החברה".

20.הפסיקה דנה לא אחת בשאלה איך למנות את מרוץ ההתיישנות בתביעה של חברה נגד מנהליה שגרמו לה נזק. כאשר אלה הם פני הדברים, ברור כי המנהלים המעוולים עצמם לא יפעילו את כוח התביעה של החברה נגדם. משכך נקבע כי כדי לבחון מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות, יש לברר האם מעשיהם של המנהלים שעשו שימוש לרעה בתפקידם התגלו או יכלו להתגלות בשקידה ראויה לגורם רלוונטי אחר (למעט המנהלים) שיכול היה להגיש את התביעה בשם החברה, ובכלל זה למשל מנהלים אחרים שידם לא הייתה במעל (הלכת מרכז הארגזים, בעמוד 212).

בפסקי דין אחרים קבע בית המשפט כי מי שיכול להיחשב כ"גורם רלוונטי" לצורך שאלת ההתיישנות הוא מי שהיה בכוחו להניע את גלגלי ההליך השיפוטי בשם החברה (ראו: רע"א 8243/21 גנוסר נ' חברת חשמל לישראל, פסקה 34 (16.2.2023); ת"א (מחוזי ת"א) 580/97 עו"ד גלעדי נ' עו"ד זינגל, פסקאות 15-13 (25.1.2006) (להלן: עניין זינגל). פסק דין זה אושר בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2293/06 זינגל נ' גלעדי (14.4.2008). ראו גם: ע"א 4845/04 קליין נ' עו"ד בלס, פסקה 7 (14.12.2006), שם התייחס בית המשפט ל"גורם רלוונטי אחר" כ"גורם המעוניין לעמוד על משמר זכויות החברה ולהגן על נכסיה מפני נושאי המשרה שבה").

21.פסיקת בית המשפט העליון לא קבעה באופן מלא וברור מיהו אותו "גורם רלוונטי אחר" שמחדלו מלפעול עלול להביא למסקנה לפיה עילת התביעה של החברה התיישנה, ובאילו נסיבות ניתן לצפות מאותו גורם לפעול כך שמחדלו מלעשות כן יתחיל את מרוץ ההתיישנות.

עם זאת, נקבע במספר מקרים (בפסיקת בתי המשפט המחוזיים), כי אין זה מן הנמנע שגם נושה עשוי להיחשב במקרים המתאימים כ"גורם רלוונטי אחר" אשר ידיעתו מתחילה את מרוץ ההתיישנות. זאת כאשר היה בידיו להניע את ההליך השיפוטי וככל שבנסיבות העניין מוצדק היה לצפות ממנו לעשות כן (ראו והשוו: פש"ר (מחוזי ת"א) 399/96 אילמקו חברה ישראלית ליצור מנורות בע"מ בפירוק נ' רו"ח הלבץ, פסקה 4 (22.2.2004); פש"ר (מחוזי ת"א) 225/97 לנידאואר נ' בלס, עמודים 8-7 (17.11.2004); עניין זינגל, בפסקאות 17-13; בש"א (מחוזי ת"א) 15737/03 חברת ג.א.מ – בני ברהם ניהול פרוייקטים בע"מ (בפירוק) נ' ברנוביץ', עמוד 18 (7.12.2008); ת"א (כלכלית ת"א) 27168-02-14 רב בריח מוצרי בטחון בע"מ נ' אברהם בחרי, פסקאות 27-20 (9.6.2014) (להלן עניין רב בריח); ת"א (מחוזי ת"א) 1642/06 בלס בתפקידו ככונס נכסי מגדלי השמש מ.ה. (1990) בע"מ נ' ארוניס, פסקה 25 (7.9.2014); ת"א (מחוזי ת"א) 24128-09-14 עו"ד ארז – מפרק קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ נ' עו"ד כהן – המפרק הקודם לקלרין טבריה חברה לבניין בע"מ, פסקאות 147-143 (11.5.2020)).

חרף האמור, לא ניתן תמיד ובהכרח לראות בכל אחד מנושי החברה כ"גורם רלוונטי אחר" שידיעתו מתחילה את מרוץ ההתיישנות. יש לשים לב לכך שמדובר במי שיש לו עילת תביעה נגד החברה, ועל כן מצופה ממנו לכאורה לפעול לגביית חובו מהחברה ולא מנושאי המשרה בה. רק במסגרת הליך לפירוק החברה (ככל שיהיה כזה), יכול הנושה לפעול כדי להטיל אחריות על נושאי המשרה בה (אלא אם כן מדובר במקרים הנכנסים תחת סעיף 204 לחוק החברות – אז רשאי הנושה להגיש תביעה נגזרת בשם החברה).

כמו כן, קביעה לפיה ידיעתו של נושה מסוים על עילת תביעה שיש לחברה נגד נושא משרה בה מתחילה את מרוץ ההתיישנות עשויה להיות בעלת משמעות רבה עבור יתר נושי החברה, מאחר שבכוחה לשלול מהם את האפשרות להיפרע את חובם מאותו נושא משרה במסגרת הליך לפירוק החברה (ככל שיהיה כזה). משכך יש להתייחס אליה בזהירות. לכן, כדי להכריע בעניין זה, יהיה מקום לבחון את מכלול הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים (להרחבה, ראו: עניין רב בריח, בפסקה 27), ובכלל זה לבחון מה ידע אותו נושה או מה יכול היה לדעת על אודות עילת התביעה; וכן מה הוא ידע או יכול היה לדעת על אודות יכולתה של החברה לפרוע את חובה (שאם היא קיימת, לא נדרש הנושה לפתוח בהליך פירוק).

22.בבחינת הנסיבות הרלוונטיות בענייננו, יהיה מקום להביא בחשבון בין היתר כי הנושה במקרה דנן, המדינה, התוודעה למעשיו של נושא המשרה, המבקש, בכובעה כמאשימה בהליך הפלילי ולא בכובעה כנושה "אזרחית"; וכי החוב אותו חבה החברה למדינה נובע מקנס שהוטל במסגרת גזר דין בהליך פלילי, ולא מהתחייבות שהחברה התחייבה כלפיה במסגרת פעילותה העסקית. בהתחשב בנסיבות אלה, יידרש בית המשפט בדיון בבקשה למתן הוראות לברר בין היתר האם ומתי היה על המדינה לנקוט בהליך משפטי שמטרתו לאכוף את תשלום הקנס שהוטל על החברה – על המבקש (שזו כזכור הבקשה שמתבקשת כיום על ידי הנאמן).

עוד יהיה מקום לבחון למשל מהי תקופת ההתיישנות החלה על מקרה זה, והאם מחדלה של המדינה מלפעול נגד החברה ונגד המבקש לאורך תקופה ממושכת מוביל בהכרח למסקנה לפיה זכותה לעשות כן התיישנה. כן יידרש בית המשפט לבחון האם התקיימו נסיבות שיש בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות; וכן כל שיקול נוסף שיש בו לשיטתו כדי להשפיע על שאלת ההתיישנות. רק לאחר בחינת מכלול העובדות והשיקולים הללו, ניתן יהיה להכריע בטענת ההתיישנות שמעלה המבקש.

על כן, משמדובר בטענה מורכבת הדורשת בחינה משפטית ועובדתית מקיפה, אינני סבורה כי בשלב זה ניתן לראות בטענת ההתיישנות שמעלה המבקש כמאיינת לחלוטין את סיכוייה של הבקשה להתקבל, באופן שדי בו להצדיק את דחיית הבקשות לסעדים זמניים אף בלא להידרש לשיקולי מאזן הנוחות.

23.מאחר שלא ניתן לקבוע כי סיכויי הבקשה למתן הוראות שהגיש הנאמן נגד המבקש הם אפסיים, יש להידרש – לצורך הכרעה בבקשות לסעדים זמניים, גם לשיקולי מאזן הנוחות. כזכור, לשיקולים אלה ניתן ככלל מעמד בכורה.

בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת הנאמן. זאת, מאחר שהמבקש לא הצביע על כל קשיים קונקרטיים שייגרמו לו כתוצאה מהסעדים הזמניים, כדוגמת סירוב של בנק מסוים להעמיד לו אשראי או קשיים בהתקשרות עם ספק או לקוח ספציפיים.

גם במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי המבקש לא טען, וממילא לא הוכיח, כי נגרמו או כי צפויים להיגרם לו נזקים כתוצאה מהסעדים הזמניים שהוטלו עליו. הנאמן לעומת זאת טען בתשובתו כי צווי איסור הדיספוזיציה שהוטלו על המבקש חלים רק על מספר מצומצם של נכסים שאינם תזרימיים, וממילא אין בהם כדי להכביד על התנהלותו השוטפת של המבקש.

24.משאלה הם פני הדברים, לא ראיתי הצדקה להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה מאזן הנוחות נוטה לעבר קבלת הבקשות לסעדים זמניים. עם זאת, לא למותר לציין כי ככל שבעתיד המבקש יהיה מעוניין לבצע עסקאות בנכסים עליהם הוטלו צווי איסור דיספוזיציה, או אם יחול שינוי נסיבות אחר, יוכל המבקש לפנות לבית משפט קמא בבקשה מתאימה, והוא יכריע בה בהתאם לשיקול דעתו.

25.סוף דבר: לאחר כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.