רע"א 3518/10 שושנה (סוזנה) שופר נ. בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

1.

המבקשת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב וביקשה שתינתן הצהרה לפיה אין היא חייבת כספים לשני הבנקים המשיבים 2-1 וכי אין הם זכאים לממש משכנתה על ביתם של המבקשת ובעלה (להלן – הבית). במסגרת התובענה עתרה המבקשת לסעד זמני לעיכוב ההליכים למימוש המשכנתה. הבקשה נדחתה (על ידי כבוד השופט מ' יפרח) ומכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.

נביא בתמצית את העובדות הרלוונטיות: בעלה של המבקשת ניהל עסקים באמצעות חברות שונות. בשנת 2000 חתמו המבקשת ובעלה על שטר משכנתה בו שיעבדו את הבית להבטיח החזר חוב, ללא הגבלה בסכום, לשני הבנקים. בשנת 2004 חתמה המבקשת על כתב ערבות, שהוגבל לסכום של 2 מיליון ש"ח, להבטיח חיובים של חברות מסוימות בגדרן פעל בעלה, לטובת אחד משני הבנקים. עסקיו של הבעל קרסו בשלב מסוים. בשנת 2006 נחתם מסמך, שהוכתר "הסדר חוב", וזאת לשם הסדרת החובות לבנקים (להלן – ההסדר). בנוסף לבנקים היו המבקשת ובעלה צדדים להסדר וכן החברות המעורבות וגורמים נוספים שערבו לחובות של החברות לטובת הבנקים. בהסדר הוסכם כי החוב הכולל לשני הבנקים עמד על סכום של 11,777,000 ש"ח למועד מסוים. כמו כן נקבעו הוראות באשר להחזר החוב ולהפטר חלקי של ערבים לאחר ביצוע תשלומים מסוימים. עוד נקבע בהסדר כי הערבויות והביטחונות יעמדו בעינם (בכפוף להפטרים מסוימים) וכן ויתרו החייבים והערבים "על כל טענת הגנה כנגד החוב ... ואין ולא יהיו להם טענות נגד הבנק". בהסדר אף נקבע כי יתרת החוב תישא ריבית מסוימת. במהלך השנים לאחר חתימתו של ההסדר שולם לבנקים סכום כולל של 11,373,854 ש"ח. התשלום האחרון על חשבון החוב שולם בחודש אוקטובר 2007. בתחילת שנת 2009 פתח אחד הבנקים בהליכים בהוצאה לפועל למימוש המשכנתה על הבית. בבקשה למימוש נטען שהחוב עמד בתחילת שנת 2009 על סך של כ-2.5 מיליון ש"ח.

3.

הן בבית המשפט המחוזי והן בפניי נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה. קיימתי שלושה דיונים למטרה זו, אך לצערי לא הושגה הסכמה. בדיון שנערך ביום 5.9.2010 התברר כי בעלה של המבקשת הגיש ביום 2.9.2010 תובענה כספית נגד הבנקים. יוער, כי הבעל התייצב לדיונים שנערכו בפניי, בעוד שהמבקשת לא התייצבה. התובענה הוגשה באמצעות פרקליטים אחרים ולא אלה שייצגו את המבקשת בהליך דנא.

4.

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי המבקשת לא הצביעה על קיומה של זכות מהימנה לכאורה לעניין עילת תביעתה; כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת; וכי גם שיקולי יושר אינם מטים את הכף למתן סעד זמני. מכאן התוצאה אליה הגיע והיא – דחייתה של הבקשה למתן צו שימנע את המשך ההליכים למימוש המשכנתה. דעתי היא כדעתה של הערכאה הדיונית.

5.

המבקשת לא השכילה להראות כי סיכוייה להצליח בתובענה עדיפים על פני סיכוייהם של הבנקים. כזכור, המשיבה וכן בעלה חתמו בשנת 2006 על ההסדר. בהסדר הם הסכימו מהו סכום החוב וכן הם ויתרו על טענות הגנה כנגד החוב. כמו כן הם הסכימו שכל הביטחונות יישארו בידי הבנק עד לפרעון של מלוא החוב. על כן, בפני המבקשת עומדת משוכה גבוהה ביותר שעה שמבקשת היא להעלות טענות לפיהן ערבותה משנת 2004 פקעה ואינה עוד בת תוקף. גם אם כך הוא, הרי לכאורה לא נפל פגם בבטוחה שניתנה ושנותרה בתוקף, היא המשכנתה על הבית. גם טענה כי החוב נפרע הינה בעייתית. הסכום ששולם במהלך השנים על חשבון החוב מאז השגת ההסדר נמוך בכמה מאות אלפי שקלים מן הסכום המוסכם בהסדר. זאת ועוד, הטענות באשר לפרעון החוב מתעלמות מכך שהחוב המוסכם נשא ריבית. מכאן, שסכום החוב המוסכם גדל, לכאורה, מאז חתימת ההסדר בשנת 2006. ברי, שקיים פער משמעותי, העולה על מאות אלפי שקלים, בין הסכום ששולם על חשבון החוב לבין סכומו העדכני של החוב. גם טענות נוספות שהעלתה המבקשת, ושאיני נדרש להן, אינן בעלות סיכוי ברמה שתצדיק מתן סעד זמני.

6.

כידוע, מאזן הנוחות הינו שיקול חשוב ביותר שעה שבוחנים בקשה לסעד זמני. במקרה הנוכחי מדובר, כאמור, בסעד זמני המיועד למנוע מימוש של שיעבוד על דירת מגורים בה מתגוררת המבקשת ומשפחתה. הנטייה הטבעית היא לומר שכאשר מדובר בבית מגורים מאזן הנוחות נוטה לטובתו של מבקש הסעד הזמני, אשר מעוניין להמשיך ולהתגורר בבית. עם זאת, נטייה טבעית זו אינה אמורה להאפיל באופן מלא על יתר השיקולים. כאשר ההערכה לגבי סיכויי ההצלחה של המבקש בהליך הינה ברמה נמוכה, ואינה מגיעה כדי רף מינימלי, תידחה הבקשה אף שמדובר בבית מגורים. בכל מקרה, גם כאשר מדובר בבית מגורים חובה על בית המשפט ליתן דעתו לשאלה האם המשך הליכי המימוש ופינוי המבקש ומשפחתו עלולים להביא לכך שהמבקש ייוותר ללא קורת גג. הרושם המתקבל מן החומר הוא כי במקרה של המבקשת ומשפחתה אין חשש כאמור.

7.

סיכומו של דבר, שלא מצאתי בסיס להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא שלא ליתן סעד זמני שימנע את המשך הליכי המימוש. בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. נוכח העובדה שנמצאים אנו לפני חגי תשרי לא יבוצע הפינוי לפני יום 28.10.2010. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.