ע"א 1254/19 דוד חי מנשה נ. משה סוויסה

בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' שילה ) בה"פ 31686-05-18 מיום 3.1.2019, בגדרו נדחתה תביעת המבקשים לסעד הצהרתי לפיו הסכם מכר דירה שנכרת בינם לבין המשיבים בטל, מאחר שהמשיבים הפרו אותו הפרות יסודיות.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 16.6.2015 נחתם בין הצדדים הסכם (להלן: הסכם המכר ) למכירת דירה בבני ברק שבבעלות המבקשים בתמורה לתשלום בסך של 1,950,000 ש"ח על ידי המשיבים. מספר שבועות לאחר חתימת הסכם המכר, טענו המבקשים כי עסקת המכר בטלה. לצורך הכרעה בשאלה האם העסקה בטלה, פנו הצדדים לבורר מוסכם (הרב יהודה סילמן). הליך הבוררות התקיים במשך שנה בבית דין קרליץ (להלן: בית הדין ) , כאשר הבורר הוא אחד משלושת הדיינים שישבו בהרכב. ביום 26.6.2016 ניתן פסק בוררות בו נקבע, בין היתר, כי לא ניתן לעכב את מכירת הדירה ויש להמשיך בביצוע הסכם המכר (להלן: פסק הבוררות הראשון ). אלא שבכך לא הסתיים העניין.

2.

ביום 1.9.2016 שלח בא-כוח המבקשים מכתב למשיבים בו הודיע על ביטול הסכם המכר, בטענה כי המשיבים הפרו את ההסכם הפרה יסודית בשל העובדה שלא שילמו את התשלום הראשון שנקבע, בסך של 270,000 ש"ח. אלא שביום 9.9.2016 העבירו המשיבים לחשבון המבקשים את התשלום הראשון האמור. המבקשים דחו תשלום זה והחזירו למשיבים המחאה בסך של 75,000 ש"ח, בטענה כי הם מקזזים מהתשלום פיצוי מוסכם בסך של 195,000 ש"ח. בד בבד הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הבוררות הראשון. ביום 21.2.2017 נדחתה הבקשה (כב' השופטת סג"נ י' שבח ) ובו ביום הגישו המבקשים תביעה נוספת לבית הדין וביקשו בשנית את ביטול הסכם המכר. ביום 14.5.2017 ניתן פסק בוררות שני (להלן: פסק הבוררות השני ) , בו נקבע כי העיכוב בהעברת התשלום הראשון אינו מהווה עילה לביטול הסכם המכר, ונקבעו מועדים לתשלום יתרת התשלומים על ידי המשיבים.

3.

אלא שגם לאחר שניתן פסק הבוררות השני לא התקדמה עסקת המכר. על כן, פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן הוראות ביחס לאופן ביצוע פסק הבוררות הראשון, שאושר זה מכבר. ביום 3.7.2017 קבע בית המשפט כי המקום המתאים ליתן הוראות בקשר לפסק בוררות אשר קיבל תוקף של פסק דין הוא בהוצאה לפועל. לפיכך, הגישו המשיבים בקשה למינוי כונס נכסים לביצוע פסק הבוררות בלשכת ההוצאה לפועל. למרות התנגדות המבקשים, ביום 7.2.2018 מינה רשם ההוצאה לפועל כונס נכסים לצורך ביצוע הסכם המכר. המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו אך בית משפט השלום דחה את הערעור. המבקשים לא ויתרו ועל כן ביום 16.5.2018 הם הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, במסגרתו ביקשו שבית המשפט יצהיר שהמשיבים הפרו את הסכם המכר מספר הפרות יסודיות ולכן יש להורות על ביטול ההסכם.

4.

בית המשפט המחוזי בחן אחת-לאחת את טענות המבקשים להפרת הסכם המכר ודחה את כולן. אינני מוצא לנכון לפרט במסגרת בקשה זו את כלל קביעותיו של בית המשפט המחוזי ודי לענייננו בקביעתו כי "התנהלות המבקשים חסרת תם לב לחלוטין. הם סותרים את עמדתם מניה וביה ומושתקים לטעון טענות הסותרות את טענותיהם בהליך אחר. אין ליתן יד להתנהלות קלוקלת זו". טעם מיוחד לפגם מצא בית המשפט בכך שהמבקשים הסתירו במסגרת הבקשה את דבר קיומו של פסק הבוררות השני, עליו לא הגישו כלל בקשה לביטול. על כן, דחה בית המשפט את התביעה וקבע כי המשיבים לא הפרו את הסכם המכר ויש להמשיך במימושו בלשכת ההוצאה לפועל.

טענות הצדדים

5.

המבקשים הגישו כאמור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולצדו את הבקשה דנא לעיכוב ביצוע (לאורך הבקשה השתמשו המבקשים לחלופין במונחים "עיכוב ביצוע" ו"סעד זמני", ללא הבחנה ביניהם). בתמצית, במסגרת הערעור טוענים המבקשים לשגיאות רבות שנפלו לכאורה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וחוזרים על טענתם כי המשיבים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית ועל כן הם זכאים לבטלו. לגישת המבקשים, סיכוייהם בערעור גבוהים. עוד טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם באופן מובהק. הדירה היא דירת מגוריהם והמשך הליכי ההוצאה לפועל משמעותו כי הם צפויים להיות מפונים ממנה. כמו כן, ללא סעד זמני האוסר על ביצוע דיספוזיציה בדירה, עלולים המשיבים למכור את הדירה לצד שלישי ואז לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, ככל שיתקבל ערעורם.

6.

המשיבים מתנגדים לבקשה, וסומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם מציינים כי השלימו ביום 4.12.2018 את מלוא התמורה הקבועה בהסכם המכר. לשיטתם, דין הבקשה להידחות לנוכח סיכוייו הקלושים של הערעור, חוסר תום לבם של המבקשים, ובשל העובדה שמדובר ב"גלגול רביעי או חמישי" של אותה פרשה, אשר הוכרעה פעם אחר פעם לטובת המשיבים. אף לעניין מאזן הנוחות טוענים המשיבים כי הוא נוטה לטובתם, נוכח העובדה שהשלימו זה מכבר את התמורה בעד הדירה. עוד ציינו המשיבים כי המבקשים לא קיימו את התנאים שנקבעו בצו המניעה הזמני שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, שכן לא הפקידו את סכום הערבות שהוטל עליהם בקופת בית המשפט ונמנעו מתשלום דמי שכירות ראויים למשיבים בגין המשך שהותם בדירה.

דיון והכרעה

7.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

8.

ראשית אעיר כי על פניו הוגשה הבקשה שלא במתכונת הנכונה, שכן לא ניתן לעכב את ביצועו של פסק דין הצהרתי, מקום שבו לא נכללת בפסק הדין הוראה אופרטיבית (ראו: ע"א 5529/15 פלונית נ' מזרחי טפחות (9.9.2015)). על כן, הבקשה אינה בקשה לעיכוב ביצוע כי אם בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור.

9.

ולגופם של דברים. כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות: הראשון, כי סיכויי הערעור הם גבוהים; השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו למשל: ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר (28.5.2018)). כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני במסגרת ערעור על החלטה שתוצאתה היא פינוי מדירת מגורים, ייטה בית המשפט להיעתר למבוקש, שכן מדובר בצעד קשה ובלתי הפיך (ראו: 838/18 אייל נ' אייל (21.2.2018); 5243/13 כרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ (12.8.2013)). ברם, עצם העובדה שמדובר בדירת מגורים אינה מקימה "עילה אוטומטית למתן סעד זמני", ויש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה (ראו: רע"א 3518/10 שופר נ' בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (6.9.2010); ובבקשה לעיכוב ביצוע: ע"א 4263/15 בנאי נ' המנהל המיוחד אילן חזני (30.6.2015)).

10.

בענייננו, עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי המשיבים עושים כל שלאל ידם על מנת לסכל את השלמת עסקת המכר, ובכלל זה טוענים דבר והיפוכו בפני ערכאות שונות, מסתירים מידע מהותי מבית המשפט וכיו"ב. כפי שנפסק בעבר על ידי בית משפט זה, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע יש לשקול גם את תום ליבו של המבקש (ראו: ע"א 6139/11 עזרן נ' בנק הפועלים (1.9.2011)), והדברים יפים גם לעניין בקשה לסעד זמני. גם מאזן הנוחות אינו נוטה באופן כה מובהק לטובת המבקשים בענייננו, חרף העובדה שמדובר בדירת מגורים, שכן התמורה בגינה הועברה זה מכבר במלואה, והמבקשים לא הצביעו על חשש כי ייוותרו חסרי קורת גג בשל פינויים מהדירה. בהתאם לכך, ונוכח העובדה, שעל פניו ומבלי לטעת מסמרות, סיכויי הערעור אינם מן המשופרים, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני.

11.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח.