ע"א 5308/20 לאה ידען נ. רשות מקרקעי ישראל

לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' זנדברג ) בת"א 62134-12-17 מיום 5.3.2020 במסגרתו נקבע כי על המבקשת לפנות את דירת מגוריה.

1.

המחלוקת בין הצדדים נסובה על שאלת הבעלות במקרקעין לא מוסדרים המצויים ברחוב אמיל בוטא 12 בירושלים, הידועים כגוש שומה 30031, חלקה 87 (להלן: המקרקעין ). אביה המנוח של המבקשת, מר מרדכי אליהו ז"ל (להלן: המנוח ) התגורר במבנה שבנה במקרקעין. ביום 3.12.2013 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידו של המנוח מהמקרקעין בטענה כי מדובר במקרקעין שהופקעו עוד בשנת 1988 ואין לו כל זכויות בהם. ביום 13.3.2014 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה לפיו על המנוח לסלק את ידו מהמקרקעין, וכן לשלם דמי שימוש בסך של 1,581,424 ש"ח (ת"א 7715-12-13; להלן: פסק הדין

לפינוי ).

2.

לאחר פטירת המנוח ביום 13.9.2014 עברה המבקשת, יורשתו, להתגורר במקרקעין יחד עם בן זוגה ושניים מילדיה. כתוצאה מכך, המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין לפינוי. ביום 29.12.2017 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי למתן סעד הצהרתי לפיו היא הבעלים של המקרקעין וההליך שבסיומו ניתן פסק הדין לפינוי ומכוחו הליכי הוצאה לפועל, אינם חלים עליה. המשיבה הגישה תביעה שכנגד לפינוי המבקשת ולתשלום דמי שימוש. לאחר הליכים שונים שנקטה המבקשת על מנת למנוע את פינויה מהמקרקעין, ניתנה ביום 18.4.2019 החלטה שקיבלה את בקשתה והורתה על עיכוב ביצוע פינויה (רע"א 605/19).

3.

ביום 5.3.2020 נדחתה תביעת המבקשת והתקבלה תביעת המשיבה לסילוק ידה של המבקשת מהמקרקעין. בפסק הדין נקבע כי המבקשת לא הציגה כל מסמך להוכחת זכויותיו הנטענות של המנוח במקרקעין. אכן, המבקשת התגוררה במקרקעין עם המנוח בילדותה וטרם נישואיה. אולם לאחר נישואיה עברה להתגורר במקום אחר ונהגה להגיע למקרקעין רק כדי לבקר את המנוח. המבקשת עברה להתגורר במקרקעין דרך קבע רק לאחר פטירתו. טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת נדחתה, שעה שנקבע כי המקרקעין הופקעו והוקנו למשיבה עוד בשנת 1988. לאור האמור נדחתה תביעת המבקשת למתן סעד הצהרתי לפיו המקרקעין בבעלותה. יחד עם זאת, נוכח העובדה שהמבקשת מתגוררת במקרקעין, קבע בית המשפט את מועד הפינוי ליום 5.3.2021, שנה מיום מתן פסק הדין.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור וביום 17.2.2021 הגישה בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי עד להכרעה בערעור. בבקשה נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה כיוון שהמקרקעין משמשים למגורי משפחתה למעלה מ-60 שנה ולמשיבה לא ייגרם כל נזק אם המצב הנוכחי יימשך כמו שהוא עד להכרעה בערעור. בייחוד שמשמעותה של דחיית הבקשה היא כי המערערת ומשפחתה ייוותרו ללא קורת גג. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטעמה סיכויי הערעור קלושים; למבקשת אין כל זכות במקרקעין והיא פלשה אליהם בניגוד לדין לאחר שניתן פסק דין נגד אביה המנוח; סיכויי הנוחות נוטים לטובת המשיבה, על אף שמדובר במקרקעין המשמשים למגורי המבקשת. לחלופין ביקשה המשיבה כי ככל שהבקשה תתקבל, תידרש המבקשת להפקיד ערובה ראויה אשר תבטיח תשלום דמי שימוש במקרקעין ממועד הפינוי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי ועד למועד הפינוי בפועל.

5.

כידוע, על מבקש עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור להראות כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם לא יינתן הסעד הזמני והערעור יתקבל, ייגרם לו נזק בלתי הפיך. בין תנאים אלה מתקיימת "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור נמוכים, הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש כבד יותר, ולהיפך. עם זאת למאזן הנוחות הוענק מעמד בכורה, בפרט במקרים בהם מבוקש עיכוב ביצוע עבור פסק דין המורה על פינוי המבקש מדירת מגוריו. במקרים מסוג זה, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים. זאת בשל ההשלכות כבדות המשקל שיש לפינוי מבקש ממקום מגורים על חייו ועל חיי משפחתו (ראו: ע"א 1254/19 מנשה נ' סוויסה , פסקה 9 (4.3.2019); ע"א 4779/18 לוי נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 9 (7.9.2018).

6.

במקרה דנא, אף מבלי להתייחס לסיכויי הערעור, הגעתי למסקנה כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. המקרקעין מושא הערעור שימשו את המנוח ומשמשים כיום למגוריה של המערערת ומשפחתה ופינויים יביא לאובדן קורת הגג שלהם. מנגד, הנזק שייגרם למשיבה הינו בר פיצוי. יחד עם זאת, כדי להבטיח את תשלום דמי השימוש במקרקעין ואת פינויה של המבקשת מהם, אם ערעורה יידחה, עיכוב ביצוע פסק הדין מותנה בהפקדת ערבות בנקאית בסך של 40,000 ש"ח תוך 30 יום מהיום.

7.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.