ע"א 6361/19 יצחק טלבי נ. אטלס דנה עו"ד- בתפקידה כנאמנת

1.

בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' נאמן ) בפש"ר 44696-04-15 מיום 18.9.2019, בגדרה נדחתה בקשת המבקש להעברת הנאמנת על נכסיו מתפקידה (המשיבה 1, להלן: הנאמנת ), ונקבע כי אם לא יקיים המבקש הסכם פשרה שנכרת בינו לבין נושיו, אזי יפונה הוא מבית מגוריו (להלן: הנכס ).

רקע והשתלשלות הליכים

2.

ביום 27.5.2015 ניתן צו כינוס לנכסי המבקש, וביום 3.4.2017 הוא הוכרז כפושט רגל. חובו העיקרי של המבקש במסגרת הליך פשיטת הרגל נובע מפסק דין כספי שניתן בשנת 2009 לטובת בניו, הם המשיבים 4-2 (להלן:

הנושים ), אשר הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה למימוש זכויות המבקש בנכס. בהמשך לכך, התגבש בין הצדדים הסכם לפיו יתאפשר למבקש להתגורר בנכס במשך כל ימיו, ואולם, בסופו של דבר דחה המבקש את ההסכם האמור, וביום 3.4.2017 ניתן פסק דין המתיר לנאמנת לנקוט בהליכים הדרושים לשם מימוש הנכס (להלן: פסק דין המימוש ). המבקש הגיש ערעור על פסק דין המימוש, אשר נדחה בפסק דינו של בית המשפט זה מיום 11.3.2019.

3.

בעקבות זאת, הושב הדיון אל בית המשפט המחוזי, והתיק הועבר למותב חדש, אשר הורה לנאמנת ביום 12.3.2019 ליישם את פסק דין המימוש, וקבע מועד לדיון בסוגיית הדיור החלוף. ביני לביני, התקיימו שלושה דיונים, במהלכם שב וניסה בית המשפט המחוזי להביא את הצדדים לכדי הסכמות אשר תאפשרנה את המשך מגורי המבקש בנכס. לבסוף, בדיון שהתקיים ביום 20.5.2019 גיבשו הצדדים הסכם הקובע כי המבקש יופטר מכל חובותיו, אם ישלם לקופת פשיטת הרגל סך של מיליון ש"ח, אשר יועבר לבניו, כמו גם סכום נוסף עבור יתר הנושים והוצאות ההליך בסך כולל של 181,094 ש"ח (להלן: הסכם

הפשרה ). עוד הוסכם כי התשלומים יבוצעו בשתי פעימות, כך שביום 30.8.2019 ישלם המבקש סך של 930,000 ש"ח, והיתרה תשולם ביום 28.2.2020. הוסכם כי אם לא יעמוד המבקש בתשלומים האמורים במועדם, אזי הוא יפנה את הנכס בתוך 30 ימים, והנכס ימומש. עוד הבהירו הצדדים כי "תנאי למתן ההפטר החלוט... הינו עמידה דווקנית בתכנית הפירעון המוסכמת לעיל" (ההדגשה במקור). בית המשפט המחוזי נתן תוקף של החלטה להסכם הפשרה, והטעים אף הוא כדלקמן: "כפי שהבהרתי לחייב אני רואה לנכון להבהיר את הדברים גם במסגרת ההחלטה, לא אסכים ולא אתן לכך יד כי יבוצעו ניסיונות לדחות את אופן תכנית הפירעון כפי שהוסכמה, רק עמידה דווקנית בתכנית הפירעון לעיל תביא את החייב לחוף המבטחים של ההפטר החלוט. במידה והחייב לא יעמוד בתכנית הפירעון במלואה, ככתבה וכלשונה, הדין ייקוב את ההר, על כל המשתמע מכך " (ההדגשה במקור).

4.

ואולם, ביום 15.8.2019, כשבועיים לפני מועד התשלום הראשון על-פי הסכם הפשרה, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה להעברת הנאמנת מתפקידה ול"ביטול החיובים שהוטלו על החייב [המבקש, י.ו.] במהלך 3 הדיונים האחרונים". בקשה זו נדחתה בהחלטה שניתנה באותו היום, מבלי לבקש את תשובת הנאמנת, ותוך חיוב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי הטענות המועלות בבקשה אינן מוסבות על תפקוד הנאמנת, אלא על החלטותיה; כי המבקש לא העלה עד כה כל טענה נגד תפקודה של הנאמנת; וכי נדמה שהלה אך מנסה לחזור בו מהסכם הפשרה – הסכם אשר גובש, כך צוין, על דעת המבקש ובאי-כוחו.

5.

המבקש הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.8.2019, ובה הוסיף וטען כי הסכם הפשרה הושג עקב לחץ שהופעל עליו בדיונים בפני בית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה אף היא בהחלטה מיום 26.8.2019, בגדרה נדחו, בין היתר, טענות המבקש בדבר דחיקתו להסכים לפשרה, וצוין כי למבקש היה די זמן על מנת לשקול את ההצעות אשר הועלו בדיוני המשא ומתן.

6.

בהמשך לכך, הגישה הנאמנת לבית המשפט המחוזי בקשה להסמיכה לפנות את המבקש מהנכס, וזאת לשם יישומו של פסק דין המימוש. בהחלטה מיום 3.9.2019 הורה בית המשפט המחוזי למבקש להשיב לבקשת הנאמנת, ובתוך כך עמד בפירוט על השתלשלות ההליכים עד לשלב זה, כמו גם על התרשמותו מהתנהלות המבקש, אשר עושה דין לעצמו ומנסה שוב ושוב לעכב את מימוש הנכס.

7.

ביום 18.9.2019 הגיש המבקש תשובתו לבקשת הנאמנת, ובהחלטה אשר ניתנה באותו היום ציין בית המשפט המחוזי, בהסתמך על החלטתו מיום 3.9.2019, כי "תגובת החייב [המבקש, י.ו.] אין בה ולא כלום", וכי טענותיו באשר להתנהלות הנאמנת והנושים עובר לכריתת הסכם הפשרה אינן רלוונטיות, שכן ההסכם סיים את התדיינויות הצדדים בנדון. עוד צוין, בין היתר, כי הלכה למעשה, המבקש מנסה לבטל את ההסכם, ללא כל עילה חוקית לכך. לפנים משורת הדין, א ִ פשר בית המשפט המחוזי למבקש להודיע עד ליום 24.9.2019 כי בכוונתו לשלם את הסכום הראשון אשר נקבע בהסכם הפשרה, שאז ימתין בית המשפט עם החלטת הפינוי. לחלופין, נקבע כי המבקש יהא רשאי להגיש עד ליום 24.9.2019 תצהיר בו יתחייב לפנות את הנכס שבוע לפני מועד הפינוי שייקבע עם רוכשי הנכס, ולא לסכל את הליך המימוש; וכן יסכים המבקש כי אם יפר את התחייבויותיו, אזי הוא יפנה את הנכס בתוך 14 יום ממועד ההפרה וישלם קנס אשר ייקבע על-ידי בית המשפט. נקבע כי אם לא יוגש תצהיר כאמור, אזי תקום עילה לפנות את המבקש מהנכס לאלתר.

8.

המבקש לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו, וחלף זאת הגיש ביום 25.9.2019 ערעור על ההחלטה מיום 18.9.2019, בגדרו ביקש אף את ביטולן של ההחלטות מיום 15.8.2019, מיום 26.8.2019 ומיום 3.9.2019. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב פינויו של המבקש מהנכס – היא הבקשה שלפניי.

הבקשה דנן

9.

בבקשתו שב המבקש על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי, וטוען, בין היתר, להתנהלות פסולה של הנאמנת לאורך ההליך; ללחץ שהופעל עליו לשם הגעה להסכם הפשרה, בגדרו חויב הוא בתשלום סכומים גבוהים יתר על המידה; וכן לדעה קדומה של בית המשפט המחוזי כלפיו. עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, שכן פינויו מהנכס המשמש למגוריו, יסב לו נזק ניכר ובלתי הפיך.

10.

הנאמנת טוענת בתשובתה כי הסכומים בהם חויב המבקש על-פי הסכם הפשרה נובעים מהוראות הדין הרלוונטיות; כי המבקש היה מיוצג במהלך המשא ומתן שהתקיים עובר להגעה להסכם הפשרה; כי המשא ומתן התקיים תחת פיקוחו של בית המשפט המחוזי; וכי במהלכו הופעל לחץ דווקא על הנושים, ולא על המבקש. לטענת הנאמנת, המבקש התנהל בחוסר תום לב לכל אורך ההליכים המשפטיים בעניינו, וזאת למרות שניתנו לו הזדמנויות רבות להגיע להסדר אשר יאפשר את המשך מגוריו בנכס. נטען כי הבקשה דנן אינה אלא ניסיון נוסף לעכב את מימוש הנכס, שלא כדין.

11.

הנושים טוענים אף הם דברים ברוח האמור בתשובת הנאמנת, ומוסיפים כי היה על המבקש לצרף להודעת הערעור ולבקשה דנן את כלל הנושים אשר הגישו תביעות חוב נגדו; כי המבקש כלל לא ערער על ההחלטה הנותנת תוקף להסכם הפשרה ואף לא ניסה לבטלו כדין; וכי ההחלטות מושא הערעור דנן אינן "צו בפשיטת רגל", ומשכך לא עומדת למבקש הזכות לערער עליהן. כמו כן, סומכים הנושים ידיהם על החלטות בית המשפט המחוזי, וטוענים כי סיכויי ערעורו של המבקש להתקבל – קלושים.

12.

המשיב 5, הוא כונס הנכסים הרשמי, מתנגד אף הוא לעיכוב פינויו של המבקש מהנכס, וטוען כי מאזן הנוחות נוטה אמנם לטובת המבקש, אך סיכויי ערעורו להתקבל אפסיים, שכן עסקינן בפינוי אשר אושר זה מכבר בפסק דין המימוש שניתן ביום 3.4.2017, והפך לחלוט ביום 11.3.2019. עוד נטען כי הסיכוי להתערבות ערעורית בהסכם הפשרה נמוך עד מאד, שכן המשא ומתן עובר לכריתתו נוהל בפני בית המשפט המחוזי, והמבקש אף הוזהר לעמוד בתנאי ההסכם בדווקנות. כמו כן, טוען כונס הנכסים הרשמי כי המבקש מתנהל בחוסר תום לב ומנצל לרעה את זכויותיו הדיוניות.

דיון והכרעה

13.

לאחר עיון בבקשה דנן ובתשובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

כידוע, "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), והלכה מושרשת היא כי המבקש לעכב ביצועה של החלטה שיפוטית נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים, ביניהם מתקיים יחס של "מקבילית כוחות": ראשית, יש להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; ושנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע, במובן זה שביצוע ההחלטה עליה נסב הערעור יקשה על השבת המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל (ראו: ע"א 6952/12 ביו נ' קלמנסון , פסקה 13 (7.1.2013); ע"א 1655/18 מנדלסון נ' מפרק חברת קילופי הזהב , פסקה 8 (30.5.2018); ע"א 2841/18 דגמי נ' זידה אהרון , פסקה 8 (10.6.2018)). כמו כן, נקבע כי בבחינתה של בקשה לעיכוב ביצוע כאמור ישקול בית המשפט אף את תום לבו של מבקש העיכוב, ואם קבלת הבקשה תהא צודקת וראויה בנסיבות העניין (ראו: ע"א 8261/17 לוי נ' נאמן בפשיטת רגל לנכסי החייב , פסקה 15 (1.11.2017); ע"א 1254/19 מנשה נ' סוויסה , פסקה 10 (4.3.2019)).

14.

בענייננו, אין לכחד כי לכאורה מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, וזאת מחמת הפגיעה הקשה הטמונה בפינויו של אדם מבית מגוריו – פגיעה אשר מטה ככלל את הכף לצד הימנעות מפינוי עד להכרעה בערעור (ראו:

ע"א 1818/19 שיך עלי נ' נור אדין , פסקה 14 (18.4.2019); ע"א 7219/19 פלונית נ' פלונית , פסקה 19 (12.11.2019)). ואולם, "נטייה טבעית זו אינה אמורה להאפיל באופן מלא על יתר השיקולים. כאשר ההערכה לגבי סיכויי ההצלחה של המבקש בהליך הינה ברמה נמוכה, ואינה מגיעה כדי רף מינימלי, תידחה הבקשה אף שמדובר בבית מגורים" (ראו: רע"א 3518/10 שופר נ' בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פסקה 6 (6.9.2010); וכן ראו: רע"א 9655/11 ביטון נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ , פסקה 4 (1.4.2012); עניין מנשה , בפסקה 9).

15.

מבלי לטעת מסמרות בסוגיה זו, אציין כי לדידי, סיכויי ערעורו של המבקש להתקבל אינם גבוהים, וזאת בעיקרו של דבר, נוכח המשוכה הגבוהה העומדת בפני בעל דין המבקש מבית המשפט לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, ונוכח תכליתם הייחודית של הסכמים מעין אלה – שהיא סיום ההתדיינויות בין הצדדים (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש , פ"ד נא(1) 577, 593-590 (1997); ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 9 (15.11.2007) והאסמכתאות שם; רע"א 5872/19 יונייב נ' אביטן , פסקה 12 (17.11.2019)). לכך יש להוסיף כי הלכה למעשה, מימושו של הנכס אושר זה מכבר על-ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין המימוש, אשר הפך חלוט עם דחיית ערעורו של המבקש בפסק הדין של בית משפט זה.

16.

בנוסף, אציין כי שיקולי צדק אינם תומכים בעיכוב פינויו של המבקש מהנכס. לא בכדי פורטה לעיל השתלשלות ההליכים והתנהלותו של המבקש לכל אורך הדרך, המלמדות כי הלה עשה כל שלאל ידו על מנת לשוב ולעכב את מימוש הנכס. זאת, חרף הזדמנויות למכביר אשר ניתנו לו להגיע להסכמות שתאפשרנה את המשך מגוריו בנכס, ותוך התנהלות אשר ייתכן ואף עולה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט.

17.

אשר על כן, לא ראיתי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, והיא נדחית בזאת.

אין צו להוצאות.