רע"א 9655/11 רבקה ביטון נ. הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' ברנר ) מיום 21.11.2011. בהחלטה נדחתה בקשת המבקשות לסעד זמני שיורה על עיכוב הליכי מימוש משכנתה על דירת המגורים בה הן מתגוררות.

2.

המבקשות נטלו מהמשיב 1, הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (להלן - הבנק ) משכנתה, על פי הסכם שנכרת בשנת 2000. ההלוואה לא נפרעה ולכן נפתחו הליכי הוצאה לפועל על מנת לממש את המשכנתה. המבקשות פנו לבית משפט קמא בבקשה לצו מניעה זמני שיאסור על פינוין מדירת מגוריהן. בבקשתן טענו, כי בית הדין לחוזים אחידים קבע שחוזה הלוואה דוגמת החוזה עליו חתמו עם הבנק כולל תנאים מקפחים, ולכן על הבנק להציג חוזה מתוקן (ראו: ח"א (ירושלים) 8002/02 המפקח על הבנקים נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 5.5.2009). יש לציין כי ערעור על פסק הדין תלוי ועומד לפני בית משפט זה (ע"א 232/10). לטענת המבקשות הבנק לא הציג חוזה מתוקן, ולכן המסקנה מהחלטת בית הדין הינה כי החוזה שנחתם בטל. בנוסף, טענו המבקשות כי יש להשהות את הליכי המימוש עד שייערך בירור באשר לחובן המדויק, לאור מחלוקת עובדתית בעניין גובה החוב. בית המשפט דחה את הבקשה. נקבע כי המבקשות לא הצביעו על תניה ספציפית בחוזה ההלוואה אשר ביטולה ישפיע באופן אופרטיבי על תוצאת ההליכים. כך, לא הצליחו המבקשות להראות כיצד ביטול סעיפים מסוימים בחוזה ישלול את זכותו של הבנק להמשיך בהליכי המימוש. כמו כן, נקבע כי אין ממש במסקנה לפיה משלא הוצג חוזה מתוקן בטל החוזה הקודם. אלא, לכל היותר בטלים הסעיפים שהוכרזו על ידי בית הדין כמקפחים. לסיכום קבע בית המשפט, כי המבקשות לא הצביעו על זכות לכאורה הראויה להגנה באמצעות סעד זמני.

3.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשה טוענות המבקשות, כי מניעת דיון מיידי בבקשה לביטול הליכי הפינוי ודחיית הדיון בנושא עד לאחר הכרעה בתיק העיקרי תגרום להן נזק כספי ונפשי חמור. זאת ועוד, לגישתן מימוש דירת המגורים לפני שנפתרה שאלת זכותן לדיור חלוף תהיה בעלת תוצאות בלתי הפיכות. לכן, יש למצות את כל ההליכים להבטחת זכותן לדיור חלוף בטרם המימוש. המבקשות אף טוענות בבקשה, כי נוכח המחלוקת העובדתית באשר לגובה החוב, מן הדין לעכב את הליכי המימוש עד לבירור הסכום המדויק.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, בעת החלטה בדבר מתן סעד זמני יש לבצע איזון בין שני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. במקרה שלפניי נראה, כי סיכוייה של התביעה בבית משפט קמא אינם מרשימים. ספק אם תתקבל טענת המבקשות לפיה משלא הוצג חוזה חדש על ידי הבנק, בו מתוקנות התניות שהוגדרו כמקפחות, בטל חוזה ההלוואה כולו. אף סיכוייה של טענת המבקשות לפיה מדובר במחלוקת רחבה, בין הבנק ובין עשרות אלפי לווים, שהשלכותיה חורגות מגדרם של הצדדים בהליך זה, אינם גבוהים במידה שתצדיק מתן סעד. הספק בדבר קבלתה של טענה זו מתגבר לנוכח העובדה שהמבקשות לא הצליחו להצביע על הוראה שביטולה יביא לשינוי תוצאת ההליך בעניינן. ראוי לציין, כי פרט לטענות אלה לא נטענו בבקשה טענות מהותיות שיש בכוחן למנוע את פינוי המבקשות מהדירה. כך, הטענה בדבר מחלוקת לגבי סכום החוב אינה מצדיקה היעתרות לבקשה. במצב דברים זה סיכויי התביעה אינם גבוהים כלל ועיקר. באשר למאזן הנוחות, אמנם במקרים בהם מדובר בדירת מגורים ההנחה היא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של מבקש הסעד הזמני. במקרה דנא הדברים אף מקבלים משנה תוקף נוכח גילה של המבקשת 1 (מעל 80) והעובדה שבתה ונכדתה בת החמש מתגוררות עמה. עם זאת, הנחה זו אינה מכריעה את הכף ואינה מאיינת את הצורך באיזון עם שיקולים אחרים. ודוקו, במקרים בהם סיכויי הצלחתו של המבקש בהליך נמוכים, ואינם מגיעים לרף המינימלי הנדרש, תידחה הבקשה לסעד זמני אף אם התוצאה הינה פינוי מדירת מגורים (ראו: רע"א 3518/10 שופר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (טרם פורסם, 6.9.2010)).

5.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.