רע"א 1288/20 שמחה דאון נ. נועם ברם עו"ד

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' פלינר ) בת"א 49340-01-20 מיום 23.1.2020, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני. לצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה למתן סעד זמני לעיכוב הליכי מימוש המתנהלים בהוצאה לפועל.

2.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לביטול הסכמי הלוואה שנחתמו לכאורה בין המשיב 1 לבין בן זוגה – המשיב 2 (להלן בהתאמה: עו"ד ברם ו יניב ) ולביטול משכונות שנרשמו מכוח הסכמים אלה על דירה ועל נכס מקרקעין נוסף המצויים, לטענת המבקשת, בבעלות משותפת שלה ושל יניב (להלן בהתאמה: הדירה ו הנכס ). עוד התבקש בית המשפט המחוזי להורות על ביטול ההליכים המתנהלים בהוצאה לפועל לשם מימוש המשכונות האמורים. כל זאת, בין היתר, בטענה שהמבקשת לא ידעה כלל על הסכמי ההלוואה, על משכון הדירה והנכס ועל הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו לשם מימוש המשכונות. לצד התביעה הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי המימוש המתנהלים בהוצאה לפועל כאמור, לרבות צו פינוי שהוצא ביחס לדירה – לגביה נטען כי היא מהווה את בית המגורים של המבקשת ובנותיה.

3.

ביום 23.1.2020 התקיים דיון בבקשה בפני בית המשפט המחוזי בסופו נדחתה הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בעוד שהמבקשת טענה כי היא מתגוררת בדירה מזה כעשרים שנה, וכי זוהי דירת המגורים היחידה שלה, הרי שמעדיף הוא את טענת עו"ד ברם והמשיב 3 – כונס הנכסים שמונה בתיק ההוצאה לפועל (להלן: כונס הנכסים ) לפיה הדירה הושכרה לאורך השנים על-ידי יניב והמבקשת, והאחרונה עברה להתגורר בה רק כחודש לפני הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני, ובהיותה מודעת לקיומו של צו הפינוי. נקבע כי גרסה זו אף אושרה בחקירת המבקשת עצמה בפני בית המשפט המחוזי, וכי לא מן הנמנע שהמבקשת עברה להתגורר בדירה רק על מנת להגיש בקשה נוספת לעיכוב פינויה, לאחר שבקשה דומה שהגיש יניב נדחתה. עוד צוין כי נסתרה אף טענת המבקשת שהיא לא ידעה על הסכמי ההלוואה, על משכון הדירה והנכס, ועל קיומם של הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכונות, ושהיא גילתה זאת רק כחודש לפני הגשת התביעה והבקשה למתן צו מניעה זמני. נקבע על יסוד חומר הראיות, חקירות העדים, וקבצי שמע אשר בית המשפט המחוזי התיר את השמעתם בתחילת הדיון, כי טענה זו של המבקשת אינה משקפת את מצב הדברים כהווייתו, וכי הלכה למעשה, המבקשת אכן ידעה על הסכמי ההלוואה, המשכונות והליכי ההוצאה לפועל. עוד צוין כי קבצי השמע האמורים, אשר צורפו לתגובת עו"ד ברם, הושמעו לפני חקירתם של עו"ד ברם ושל המצהיר מטעמו, ובכך התאפשר למבקשת לחקרם על אודות הקבצים האמורים, אך זו לא עשתה כן. נוכח כל האמור לעיל, נקבע כי די בכך שהמבקשת לא אמרה אמת ביחס לזיקתה אל הדירה וביחס לידיעתה על אודות הסכמי ההלוואה, המשכונות והליכי ההוצאה לפועל – כדי לדחות את בקשתה למתן צו מניעה זמני.

בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי לסיכויי תביעתה של המבקשת, וקבע כי מבלי להביע עמדה בסוגיה זו, הרי שבעקבות האמור לעיל נראה כי חלק מטענות המבקשת "אבדו מעוקצן". צוין עוד כי ישנן סוגיות נוספות שיש לדון בהן, אך סיכויי התביעה אינם כה גבוהים עד שיהיה בהם, כשלעצמם, כדי להצדיק מתן צו זמני כמבוקש. אשר למאזן הנוחות, צוין כי המבקשת ובנותיה התגוררו עד לפני כחודש בדירה אחרת אשר יניב עודנו מחזיק ומשתמש בה, וכי המבקשת טענה במסגרת הליך משפטי אחר שמחצית הזכויות בדירה זו מוקנות לה. משכך, נקבע כי הדירה אינה דירת המגורים היחידה של המבקשת, וכי משזו עברה לדירה רק לפני כחודש, בהיותה מודעת לקיומו של צו הפינוי – הרי שאין לה להלין אלא על עצמה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין לזקוף לחובתם של עו"ד ברם ושל כונס הנכסים את הימשכות הליכי ההוצאה לפועל מזה כארבע שנים, וזאת נוכח ההליכים הרבים שנקט יניב לעיכובם.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו אך לצו הפינוי שהוצא ביחס לדירה , ולא נימק את דחיית הבקשה לעיכוב

כל הליכי מימוש המשכונות בהוצאה לפועל, ובתוך כך נמנע מלבחון את הנזקים שייגרמו למבקשת ממימוש הנכס – המשמש כמקור פרנסתה. עוד נטען, בין היתר, כי מימוש הנכס יפגע בזכויותיה הקנייניות של המבקשת ויסב לה נזק בלתי הפיך; כי הדירה היא דירת המגורים היחידה שבה יש למבקשת זכויות קנייניות; וכי שווי הדירה והנכס עולה באופן ניכר על החוב הנטען כלפי עו"ד ברם. לצד זאת, נטען כי עו"ד ברם השתהה במשך כארבע שנים במימוש הנכס והדירה; כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שהליכי המימוש עוכבו על-ידי יניב; כי לא ייגרם לעו"ד ברם נזק מעיכוב הליכי המימוש עד לבירור תביעת המבקשת; וכי אם תידחה הבקשה דנן והמבקשת תזכה בתביעתה, הרי שלא ידוע אם ניתן יהיה להיפרע מעו"ד ברם את נזקיה. בהקשר זה, מוסיפה המבקשת וטוענת כי היא מוכנה לקיים הליך מהיר לבירור התביעה. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בהביעו עמדה ביחס לסיכויי התביעה להתקבל, בטרם בירורה לגופה.

זאת ועוד, טוענת המבקשת לפגמים דיוניים שונים אשר נפלו בהליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, ובתוך כך נטען כי עו"ד ברם וכונס הנכסים לא תמכו את טענותיהם העובדתיות בתצהיר; כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התיר השמעתם של קבצי השמע מטעם עו"ד ברם בתחילת הדיון ובניגוד להוראות הדין; וכי לא היה מקום לצרף את כונס הנכסים כצד להליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, להתיר לו לחקור את המבקשת, אך למנוע את חקירתו בדיון. כן נטען כי יניב הגיש אף הוא תביעה לביטול הסכמי ההלוואה, ובצדה בקשה למתן סעדים זמניים, וכי בהחלטה שניתנה בנדון ציין בית המשפט המחוזי כי עתיד להתקיים דיון לגבי סעדים זמניים זהים במסגרת הדיון שנקבע בבקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני. חרף האמור, נטען כי בית המשפט המחוזי לא התיר ליניב להעיד או לחקור את עו"ד ברם במהלך הדיון שהתקיים כאמור.

המבקשת מוסיפה ומעלה טענות שונות בדבר פגמים שנפלו בהסכמי ההלוואה, ברישום המשכונות ובמימושם, וכן טוענת לשגגות עובדתיות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי – המצדיקות, לטענתה, התערבות ערכאת הערעור, וזאת נוכח פגיעתה של החלטה זו בזכות הקניין של המבקשת. כן נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לעכב את הליכי מימוש המשכון נוכח הוראת תקנה 3(ב) לתקנות הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (סדרי דין), התשנ"ד-1994 (להלן: תקנות הסדרת הלוואות ); וכן צוין כי המבקשת ובנותיה פונו מן הדירה ביום מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי.

5.

בתשובתו לבקשת רשות הערעור סומך כונס הנכסים ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוען כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה החלטה זו אינה מנומקת דיה, מאחר שעיקר הבקשה למתן צו מניעה זמני נסבה על הפינוי המיועד מהדירה, וכן נוכח העובדה שהטעם העיקרי לדחיית בקשת המבקשת – הוא הסתירות שנפלו בגרסתה – רלוונטי לכלל רכיבי הבקשה. עוד נטען כי הנכס כלל אינו מהווה מקור לפרנסת המבקשת, וכי מכל מקום, הנזק שעשוי להיגרם לה בגין מימושו הוא כספי, ומשכך אינו מצדיק את עיכוב הליכי המימוש. לצד זאת, נטען כי עיכוב הליכי המימוש יסב לעו"ד ברם נזק ניכר, שכן עסקינן בהלוואה בסך העולה על 10 מיליון ש"ח, ובחוב אשר הולך ותופח מיום ליום. אשר לטענות המבקשת לגבי פגמים דיוניים שנפלו בהחלטת בית המשפט המחוזי נטען כי הדיון שנערך עובר למתן ההחלטה התקיים בסד זמנים מצומצם ולכן הותרה השמעתם של קבצי השמע, ואף לא התבקשה תשובת המשיבים לבקשה למתן צו מניעה זמני, ומשכך, בין היתר, לא היה צורך בהגשת תצהירים מטעמם. בנוסף, טוען כונס הנכסים כי הוראת תקנה 3(ב) לתקנות הסדרת הלוואות כלל אינה רלוונטית לענייננו.

6.

עו"ד ברם הגיש תשובה אך ביחס לבקשה למתן סעד זמני, ונוכח מסקנתי שלהלן, לא ראיתי לפרט את האמור בתשובתו זו. יניב הגיש תשובה מאוחדת לבקשת רשות הערעור ולבקשה למתן סעד זמני, ובתמצית יצוין כי הוא טוען בתשובתו האמורה, בין היתר, שיש לקבל את בקשת רשות הערעור ומעלה בתוך כך טענות ברוח הטענות המועלות על-ידי המבקשת בנדון.

דיון והכרעה

7.

לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, כפי שיבואר להלן.

הלכה ידועה היא כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וכי התערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא תחומה אך למקרים חריגים, בהם עשויה החלטת הערכאה הדיונית להשפיע באופן בלתי הפיך, ולמצער ניכר, על זכויות הצדדים (ראו: רע"א 3058/19 אילן ביוקלצ'ק בע"מ נ' סוירף , פסקה 16 (16.7.2019); רע"א 5298/19 מרקוביץ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פסקה 12 (24.10.2019)). לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם מקרים אלה, ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

8.

למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין כי אף לגופם של דברים, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. כידוע, בעל דין המבקש סעד זמני נדרש להוכיח כי סיכויי תביעתו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כמו כן, על המבקש סעד זמני לבוא לבית המשפט בידיים נקיות ולפעול בתום לב (ראו: תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 4417/18 בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 15 (3.12.2018); והשוו: ע"א 6361/19 טלבי נ' אטלס , פסקה 13 (18.11.2019) והאסמכתאות שם).

9.

בענייננו, החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המבקשת מבוססת בעיקרה על קביעות בדבר סתירות שעלו מגרסתה – הן ביחס למגוריה בדירה, והן ביחס לידיעתה על אודות הסכמי ההלוואה, המשכונות והליכי ההוצאה לפועל. לא ראיתי להתערב בקביעות אלה, שהן קביעות עובדתיות במובהק, הנובעות מהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מן הראיות שהוצגו לפניו, מן העדויות שנשמעו במהלך הדיון וממהימנות העדים הרלוונטיים. על יסוד זה, אוסיף ואציין כי לא מצאתי ממש בטענה לפיה החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת דיה, שכן נימוקיו באשר לאי-אמירת אמת מצד המבקשת ולהתנהלותה שלא בניקיון כפיים, בלשון המעטה – רלוונטיות ביחס לכלל הסעדים הזמניים אשר התבקשו על-ידה, ודי היה בנימוקים אלה כדי לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני על כל ראשיה.

זאת ועוד, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשת אכן ידעה על קיומם של הסכמי ההלוואה, על משכונם של הדירה ושל הנכס, ועל הליכי ההוצאה לפועל – משליכה באופן ישיר אף על סיכויי התביעה להתקבל, משזו מבוססת, כאמור, גם על אי-ידיעתה של המבקשת לגבי ההלוואות והמשכונות האמורים.

10.

עוד אציין כי לא מצאתי שמאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה דנן. זאת, נוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי הדירה לא שימשה את המבקשת למגורים עד כחודש לפני הגשת הבקשה – קביעה ממנה עולה כי אין לראות בדירה זו משום דירת מגורים בכל הנוגע לענייננו; וכן מאחר שצו הפינוי בוצע זה מכבר. נמצאנו למדים, אפוא, כי מימוש הדירה והנכס יסב למבקשת, לכל היותר, נזק כספי, וכידוע, אין בנזק מעין זה כדי להצדיק מתן סעד זמני (ראו והשוו: עניין בבלפור , פסקה 28; רע"א 3174/11 ניסנוב נ' גורל , פסקה 8 (26.5.2011); רע"א 1188/13 כהן נ' רחימוב , פסקה 5 (18.2.2013)).

11.

לבסוף, ראיתי לדחות את טענות המבקש באשר לפגמים דיוניים שנפלו בהליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, וזאת, בין היתר, נוכח התרשמותי כי ניתנה למבקשת הזדמנות לחקור את עו"ד ברם ואת המצהיר מטעמו על קבצי השמע, וכי מכל מקום, זכויותיה הדיוניות לא קופחו במסגרת ההליך האמור. אשר לדחיית בקשתו של יניב לחקור עדים במהלך הדיון שנערך בבקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני, יצוין כי הלה לא הגיש בקשת רשות לערער על כך, ולכן לא ראיתי להידרש לטענת המבקשת בנדון. כן יצוין כי הסתמכותה של המבקשת על תקנה 3(ב) לתקנות הסדרת הלוואות אינה ממין העניין כלל, באשר היא עוסקת בהעברת עניין לבית משפט מוסמך לאחר סירוב של ראש ההוצאה לפועל לבקשת מלווה לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגד לווה (ראו תקנה 3(א) לתקנות האמורות) – הליך אשר אינו רלוונטי למקרה דנן.

12.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.

המבקשת תישא בהוצאות כונס הנכסים בסך של 3,000 ש"ח וכן תישא בהוצאותיו של עו"ד ברם (אשר כאמור, לא הגיש תשובה לבקשת רשות הערעור אלא אך לבקשה למתן סעד זמני) בסך של 2,000 ש"ח.