רע"א 8390-23 רע"א 8390-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) מיום 28.9.2023 בת"א 8906-06-23, בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו זמני לאיסור דיספוזיציה בשני נכסי מקרקעין עד להכרעה בתביעה.

רקע עובדתי

1.במוקד הסכסוך בין הצדדים שני נכסי מקרקעין: דירת מגורים ברמת גן הידועה כחלקה 240 בגוש 6157 (להלן: הדירה ברמת גן), ודירת מגורים בבת ים הידועה כחלקה 89/10 בגוש 7146 (להלן: הדירה בבת ים; שתי הדירות יכונו ביחד להלן: הדירות).

2.השתלשלות העניינים ביחס לדירה ברמת גן: בשנת 2014 נקלעה המבקשת לקשיים כלכליים, ופנתה למשיבים 5-2 – העוסקים במתן הלוואת ואשראי חוץ בנקאי – לצורך קבלת הלוואה. באותה עת הייתה הדירה ברמת גן רשומה בבעלות המבקשת, ורבצה עליה משכנתה בסכום של 750,000 ש"ח לטובת בנק הפועלים בע"מ. לטובת קבלת ההלוואה מהמשיבים 5-2, חתמה המבקשת ביום 14.1.2014 על הסכם למכירת זכויותיה בדירה ברמת גן למשיב 1 – מר רומן קופיטמון (להלן: רומן) – קרוב משפחה של המשיב 5. לאחר החתימה על הסכם המכר, נרשמה ביום 4.6.2014 הערת אזהרה לטובת רומן על הדירה ברמת גן. בהמשך, נטל רומן משכנתה בסך של 1,600,000 ש"ח על הדירה ברמת גן מהבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק הבינלאומי) – כאשר מתוך סכום זה סולקה תחילה יתרת המשכנתה הקודמת שרבצה על הדירה, והיתרה הועברה למבקשת. יוער כי ביום 21.9.2020 נרשמה משכנתה נוספת בדרגה שנייה על זכויותיו של רומן בדירה ברמת גן לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ בסכום של 2,100,000 ש"ח.

המבקשת ורומן חתמו על הסכם נוסף שכותרתו "הסכם שכירות בלתי מוגנת" הנושא את התאריך 7.8.2019, לפיו שילמה המבקשת לרומן סכום חודשי בתמורה להישארותה בדירה ברמת גן. לטענת המבקשת מדובר בהחזר ההלוואה שנטלה מהמשיבים 5-2, בעוד שלטענת רומן מדובר בדמי שכירות בעבור מגוריה של המבקשת בדירה.

ביום 3.2.2020 נרשמו הזכויות בדירה ברמת גן על שמו של רומן.

משחדלה המבקשת לשלם לרומן את התשלומים החודשיים, הוא הגיש נגדה ביום 21.4.2021 תביעה לפינוי מושכר (תפ"מ 21811-04-21; להלן: תביעת הפינוי).

3.השתלשלות העניינים ביחס לדירה בבת ים: ביום 7.7.2016 נחתם בין המבקשת לבין מר תיאודור גנץ (להלן: המנוח) הסכם לפיו המבקשת תרכוש את זכויותיו בדירה בבת ים בתמורה ל-800,000 ש"ח. באותה עת רבצה על הדירה משכנתה בסך של 409,608 ש"ח לטובת הבנק הבינלאומי. המבקשת שילמה למנוח מקדמה בסך של 40,000 ש"ח על חשבון התמורה; וביום 13.7.2016 נרשמה לטובתה הערת אזהרה.

בהמשך, נחתם בין המנוח לבין המבקשת נספח להסכם המכר בו הוסכם כי אמו של המנוח תמשיך להתגורר בדירה בבת ים בשל גילה המופלג; וכי המבקשת ואמו של המנוח יחתמו על הסכם שכירות חודשית מכוחו תשלם האחרונה דמי שכירות למבקשת. כן הוסכם כי המבקשת תיכנס בנעלי המנוח לעניין תשלומי המשכנתה שרבצה על הדירה בתנאי התשלום הקבועים. ביום 2.8.2016 נחתם הסכם שכירות כאמור.

ביום 11.3.2018 נפטרו המנוח ואמו בנסיבות טרגיות. יורשי המנוח תפסו חזקה בדירה בבת ים וטענו כי בהתאם לצו הירושה הזכויות בדירה הן שלהם. בעקבות זאת, הגישה המבקשת תביעה נגד עזבון המנוח בה ביקשה להורות על אכיפת הסכם המכר עליו חתמה עם המנוח (ת"א 55578-12-18). ביום 10.8.2020 ניתן פסק דין הקובע כי המבקשת רשאית להירשם כבעלת הזכויות בדירה בבת ים, אך זאת בכפוף לכך שתשלם את מלוא חוב המשכנתה שרבץ על הדירה לבנק הבינלאומי עד ליום 25.9.2020. כן נקבע כי ככל שהמבקשת לא תעשה כן, הבנק הבינלאומי יהיה רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל בהם החל לנקוט לצורך מכירת הדירה וגביית חוב המשכנתה. יצוין כי המבקשת שילמה את מלוא החוב בסד הזמנים שנקבע.

המשיבה 6 – גב' מיכל וודק יוהנה (להלן: מיכל) עבדה בזמנים הרלוונטיים כמזכירה במשיבה 4 (חברת טופ (וי די) מימון והשקעה בע"מ). לטענת מיכל, היא והמבקשת חתמו ביום 23.8.2020 על הסכם מכר לפיו היא תרכוש את זכויותיה של המבקשת בדירה בבת ים בתמורה לסכום של 800,000 ש"ח (ההסכם צורף כנספח 2 לתשובת מיכל לבקשת המבקשת לצו איסור דיספוזיציה). לטענת מיכל, היא שילמה למבקשת את מלוא סכום התמורה בגין הדירה בבת ים.

ביום 3.2.2021 נרשמו הזכויות בדירה בבת ים על שמה של מיכל. לטענת מיכל, בהמשך היא מכרה את הדירה בבת ים לצד ג' בתמורה לסכום של 1,953,000 ש"ח.

4.ביום 9.2.2021 ניתן נגד המבקשת, לבקשת אחד מנושיה, צו לפתיחת הליכים בבית משפט השלום (חדל"פ 35402-01-20), ומונה נאמן לנכסיה (להלן: הנאמן). לנוכח טענותיה של המבקשת לפיהן זכויותיה בדירות נגזלו ממנה על ידי המשיבים, הגיש הנאמן ביום 18.5.2021 בקשה למתן צווים זמניים לאיסור דיספוזיציה על הדירות, וכן בקשה לחייב את המשיבים בהמצאת מסמכים ולחקירתם. ביום 26.5.2021 ניתנו הצווים המבוקשים, והוחלט על עיכוב תביעת הפינוי.

ביום 13.7.2022 הגיש הנאמן בקשה לאישור הסדר אליו הגיע עם המשיבים, לפיו הם ישלמו לקופת הנשייה סך של 130,000 ש"ח לטובת סילוק מלוא טענותיו נגדם; והמבקשת תפנה את הדירה ברמת גן בתוך 30 יום ותשיב את החזקה בה לידי רומן. ביום 24.7.2022 אישר בית המשפט של חדלות פירעון את ההסדר, וקבע כי על המבקשת לפנות את הדירה בתוך 30 ימים. ערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו נדחה ביום 5.1.2023, ונקבע כי עליה לפנות את הדירה ברמת גן בתוך 20 ימים (עחדל"פ 6647-12-22). בהתאם, פונתה המבקשת מהדירה וכיום היא אינה מתגוררת בה.

5.ביום 2.3.2023 קיבל בית המשפט של חדלות פירעון את בקשת המבקשת להתיר לה לפתוח בהליך נפרד למתן סעד הצהרתי בעניין זכויותיה הנטענות בדירות, בכפוף לכך שקופת הנשייה לא תידרש לשאת בכל הוצאה, ישירה או עקיפה, הנובעת מפתיחת ההליך ומניהולו. בית המשפט ציין כי הן בהליך שהתקיים לפניו והן בהליך הערעור שהתקיים בבית המשפט המחוזי, לא השכילה המבקשת להציג תשתית ראייתית שיש בה כדי לתמוך בטענות המבססות את זכויותיה הנטענות בדירות. על כן, על פני הדברים, סיכויי התביעה – אם תוגש – אינם גבוהים. עם זאת, סבר בית המשפט כי ניתן למתן משמעותית את החשש מגרימת נזק לקופת הנשייה בכך שהמבקשת תוכיח להנחת דעתו של הנאמן כי המימון לפתיחת ההליך וניהולו יגיע מצד ג' באופן בלעדי.

על כן, לאחר שהנאמן הודיע כי המבקשת המציאה ערבויות שהניחו את דעתו, נתן בית המשפט של חדלות פירעון ביום 15.3.2023 היתר לניהול ההליך על ידי המבקשת.

6.בעקבות זאת, הגישה המבקשת ביום 5.6.2023 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו למתן סעד הצהרתי המכיר בזכויותיה בדירות, ולצידה בקשה למתן צו מניעה זמני לאיסור דיספוזיציה בדירות (לעיל ולהלן: בקשת המבקשת לצו איסור דיספוזיציה). בכל הנוגע לדירה ברמת גן, טענה המבקשת כי עסקת המכירה לרומן הייתה עסקה פיקטיבית, וכי למעשה היה מדובר בעסקה לקבלת הלוואה בלבד. לטענתה, היא מעולם לא נתנה את הסכמתה למכירת הדירה ברמת גן; ובעת ביצוע העסקה, הבהירו לה המשיבים 5-2 כי הדירה היא רק בטוחה לקבלת ההלוואה, וכי עסקת המכר נועדה רק לצורך קבלת המשכנתה מהבנק. עוד טענה המבקשת כי עד לחודש פברואר 2021 היא העבירה לחשבונו של רומן תשלומים חודשיים לטובת תשלום ההלוואה שקיבלה, ובנוסף שילמה סכום חד-פעמי של 150,000 ש"ח. לגרסתה, היא חדלה מלשלם את התשלומים החודשיים כשגילתה כי בניגוד למוסכם – הדירה נרשמה על שם רומן בשנת 2020. כן טענה המבקשת כי רומן איננו קונה אמתי ותם לב אלא "איש קש" של המשיבים 5-2.

באשר לדירה בבת ים, טענה המבקשת כי היא העבירה למשיבים 5-2 סכום של 650,000 ש"ח אשר קיבלה מאמה לטובת רכישת הדירה בבת ים, וכי יתרת התשלום התקבלה באמצעות דמי השכירות ששילמה לה אמו של המנוח. כן היא טענה כי מיכל לא שילמה לה כל תמורה בגין הדירה; וכי המשיבים רשמו את הזכויות בדירה על שמה של מיכל במרמה.

באשר למאזן הנוחות, טענה המבקשת כי ככל שלא יינתן הצו המבוקש – המשיבים עלולים למכור את זכויותיהם לצדדי ג' באופן שיהפוך את התביעה לתיאורטית. כן נטען כי קיים חשש ממשי כי המשיבים, שמתנהלים באופן פלילי ועברייני, יבריחו את הדירות לצדדי ג' וייעלמו עם הכספים, באופן שלא יאפשר למבקשת לאכוף את זכויותיה. באשר לדירה ברמת גן, טענה המבקשת כי מדובר בדירה הנמצאת בסמיכות לדירה של אמה, וכי חשוב לה לחזור אליה כדי שאמה תוכל לסייע לה בטיפול בילדיה הקטינים ולנוכח מצבה הבריאותי. בהקשר זה טענה המבקשת כי היא אם חד-הורית לשני ילדים קטינים, וכי היא סובלת מנכות פסיכיאטרית ופיזית. כן נטען כי לאחר פינויה מהדירה ברמת גן היא נותרה ללא קורת גג, והיא נאלצת לחפש מקום מגורים ארעי לה ולילדיה אצל חברים קרובים.

החלטת בית משפט קמא

7.לאחר שהתקיימו שני דיונים והוגשו סיכומים מטעם הצדדים, ניתנה ביום 28.9.2023 החלטה הדוחה את בקשת המבקשת לצו איסור דיספוזיציה. בהחלטתו המנומקת המתפרשת על פני 34 עמודים, עמד בית משפט קמא בהרחבה על הרקע להגשת הבקשה ועל טענות הצדדים.

8.לאחר שדחה את טענות המשיבים לשיהוי ולהשתק, דן בית המשפט בסיכויי התביעה ובמאזן הנוחות. כהערה מקדימה, הוא ציין כי התרשמותו מכל הצדדים להליך היא שתום לב אינו נר לרגליהם – לא בביצוע העסקאות המקוריות ולא בחשיפת העובדות והנתונים בפני בית המשפט. ביחס למבקשת, צוין כי היא עשתה שימוש בבקשתה בביטויים רבים מתחום העושק והמרמה, תוך שהיא מוסיפה בצדם טענות על אימה ופחד; אלא שהיא לא סיפקה כל נתונים ממשיים להוכחת טענותיה, בפרט לא ביחס לדירה בבת ים. כן ציין בית המשפט כי הוא נאלץ להרכיב את העובדות הדרושות לצורך ההכרעה ולדלות אותן מתוך הנספחים שצורפו, מבלי שניתן להן ביטוי ברור ומסודר בכתבי הטענות של הצדדים. לעניין זה, הודגש כי חשיפת מלוא הנתונים בצורה גלויה ושקופה בפני בית המשפט בהליך של סעד זמני היא אבן יסוד; וכי חסר זה בכתבי טענות הצדדים פועל לרעת המבקשת – עליה רובץ הנטל הראשוני.

9.לגופם של דברים, ציין בית המשפט בכל הנוגע לדירה ברמת גן, כי טענות המבקשת – לפיהן הסכם המכר שנכרת בינה לבין רומן הוא הסכם למראית עין שאינו משקף את כוונתם האמתית של הצדדים שהיא נטילת הלוואה – סבירות יותר ברמה הלכאורית מטענות המשיבים. כך, צוין כי בגרסתו של רומן חסרים נתונים רבים; כי הוא מסתמך בעיקר על הליכים משפטיים קודמים; וכי הוא אינו מספק מידע על העסקה עצמה ועל נסיבות כריתתה. כן צוין כי רומן היה במצב כספי קשה ומורכב, באופן המעורר תהייה כיצד אדם במצבו קנה דירה להשקעה. עוד הוסיף בית המשפט כי המעורבות הסמויה של המשיבים 5-2 בשתי העסקאות למכירת הדירות מעלה תהיות ביחס להיותם של רומן ומיכל רוכשים תמי לב ועצמאים. עוד צוין כי הדעת סובלת גם את טענת המבקשת כי התשלום החודשי לרומן היה למעשה החזר הלוואה והגיע בסופו של דבר למשיבים 5-2.

חרף האמור, קבע בית המשפט כי אף אם ייתן אמון בגרסת המבקשת ביחס לעסקה למכירת הדירה ברמת גן, הרי שעדיין אין בכך כדי להצדיק את מתן הסעד הזמני המבוקש. הוא הבהיר כי נטל ההוכחה המוטל על שכמה של המבקשת במסגרת ההליך העיקרי הוא כבד מאוד, שכן המדובר בטענות בעל פה נגד עסקה בכתב, שהושלמה זה מכבר, דווחה לרשויות המס ונרשמה כדין. עוד ציין בית המשפט כי גם ככל שגרסת המבקשת היא אמינה, הרי שעדיין עולה ממנה כי שני הצדדים – המבקשת מצד אחד והמשיבים 5-2 באמצעות רומן מצד שני – כרתו ביניהם עסקה סמויה שנועדה לצורך שונה מזה שהוצהר עליו בפועל; עסקה שנועדה להעמיד אשראי למבקשת שלא הייתה זכאית לקבל אשראי בדרך אחרת. על כן, משהתקשרה המבקשת לפי גרסתה היא בעסקה סמויה מן העין, שתכליתה שונה מהתכלית המוצהרת ושפרטיה אינם גלויים, הרי שהיא נטלה על עצמה סיכון משמעותי ומחושב, ואין היא יכולה מקץ השנים להפוך את הקערה על פיה ולטעון כי הונו ורימו אותה.

בית המשפט הוסיף וציין כי אף אם אכן מדובר בעסקת הלוואה כפי שטוענת המבקשת – הרי שעדיין רב הנסתר על הגלוי. זאת משום שלא הוצגו לפניו מסמכים או נתונים כלשהם באשר להסכם המלא בין הצדדים ותנאיו, והוא אינו יכול להשלים את פרטי העסקה בעצמו. כך למשל, לא ניתן לדעת אם הדירה ברמת גן שימשה בטוחה לאותה הלוואה – כך שככל שהמבקשת לא תעמוד בתשלומים, תועבר הדירה על שם הרוכש הלכאורי. אשר על כן, מצא בית משפט קמא כי אף אם תצליח המבקשת להוכיח את גרסתה כי מדובר היה בעסקת הלוואה בינה לבין המשיבים 5-2 ולא בעסקת מכר בינה לבין רומן, קיים ספק רב אם היא תזכה בסעד העיקרי המבוקש על ידיה.

באשר למאזן הנוחות, ציין בית המשפט כי אין הוא נוטה לטובת המבקשת. זאת, שכן אין מדובר בנכס בו מתגוררת המבקשת ובמצב שבו אם לא יינתן הצו – היא תפונה מביתה. כן צוין כי המבקשת אף לא הראתה זיקה מיוחדת לדירה ברמת גן. על כן, נקבע כי הנזק שעלול להיגרם לה ככל שתידחה בקשתה הוא נזק כספי גרידא אותו היא תוכל לתבוע בנפרד. לנוכח האמור, דחה בית המשפט את בקשת המבקשת ביחס לדירה ברמת גן.

10.בכל הנוגע לדירה בבת ים, ציין בית משפט קמא כי רכישתה איננה נקייה מספקות כפי שניסתה להציג המבקשת. כך, צוין כי לא ברור כיצד המבקשת, שלטענתה הייתה במצב כלכלי קשה מאוד בשנת 2014 עד שנאלצה ליטול הלוואה מהמשיבים 5-2, הצליחה לגייס סכום כסף נכבד כדי לרכוש את הדירה בבת ים בשנת 2016. בית המשפט סבר כי גרסה זו מעלה ספקות גם במישור הלכאורי. עוד הוא ציין כי המבקשת טוענת שאמה ואחיה נתנו לה סכום של 650,000 ש"ח לצורך רכישת הדירה בבת ים, אותם היא מסרה למשיבים 5-2 לצורך רכישת הדירה; אלא שלא ברור מדוע המבקשת הייתה צריכה לתת כספים אלה למשיבים 5-2 ולא שילמה אותם ישירות לידי המנוח. זאת, בשים לב לכך שעל פני הדברים המשיבים 5-2 כלל לא היו צד ישיר לעסקה לרכישת הדירה בבת ים. בית המשפט הדגיש כי המבקשת, עליה מוטל הנטל הראשוני, לא הציגה כל הסבר לאמור, כי והספקות הללו פועלים לחובתה.

זאת ועוד, בית המשפט ציין כי עיון בנספחים שצירפו הצדדים לכתבי טענותיהם מלמד כי דפוס הרכישה של הדירה בבת ים על ידי המבקשת מהמנוח דומה בצורה מעוררת מחשבה לדפוס הרכישה של הדירה ברמת גן על ידי רומן מהמבקשת. כך, בשני המקרים מדובר במוכרים שהיו במצב מורכב; בשני המקרים המוכר קיבל סכום חלקי בלבד מהרוכש וכרת עמו הסכם שכירות; ובשני המקרים הוסכם כי המשכנתה שרבצה על הדירה תסולק על ידי הרוכש כחלק ממחיר הרכישה. עוד הוסיף בית המשפט כי מעדותו של המשיב 5 עולה כי הקשר בין המבקשת לבין המשיבים 5-2 היה ארוך טווח, וכי המבקשת שיתפה עמם פעולה לא אחת.

לנוכח מכלול האמור, קבע בית המשפט כי המבקשת לא הרימה את הנטל הדרוש להוכיח כי מקורות המימון של הדירה בבת ים היו מקורות עצמאיים שלה ולא ניתנו על ידי המשיבים 5-2. משכך, נקבע כי אין די בטענות המבקשת לפיהן הסכם המכר שהציגה מיכל הוא מזויף, כדי לבסס את טענותיה בדבר זכויותיה בדירה בבת ים, אף לא ברמה הלכאורית.

לצד האמור, הבהיר בית המשפט כי גם גרסתה של מיכל מעוררת סימני שאלה רבים. בין היתר, לא הובהר כיצד הדירה נרכשה בשנת 2020 באותו מחיר בו נרכשה בשנת 2016; לא הובהר האופן בו מימנה מיכל את הרכישה; לא ניתן הסבר הגיוני להתייחסות שהייתה בהסכם מכר הדירה בבת ים להסכם מכר הדירה ברמת גן; ועוד.

בסיכומו של דבר, ומבלי לקבוע מסמרות, מצא בית המשפט כי גם ביחס לדירה בבת ים רב הנסתר על גלוי. כך, מקורות המימון של הדירה, הן ברכישה הנטענת על ידי המבקשת מהמנוח והן ברכישה הנטענת על ידי מיכל מהמבקשת סמויים מן העין. כן צוין כי מעדותו של המשיב 5 עולה כי המשיבים 5-2 הם שניצבו ברקע לעסקאות והם שמשכו בחוטים. עוד הוסיף בית המשפט כי המבקשת לא הצביעה על זיקה ממשית לדירה בבת ים, כאשר דירה זו מעולם לא שימשה למגוריה והיא אף לא קיבלה בה חזקה פיזית.

אשר על כן, דחה בית המשפט את בקשת המבקשת גם ביחס לדירה בבת ים.

11.על החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפניי, ולצידה בקשה למתן סעד זמני לאיסור דיספוזיציה בדירות. בהחלטתי מיום 26.11.2023 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד האוסר כל דיספוזיציה בדירות עד למתן החלטה אחרת. במסגרת בקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על עיקר טענותיה לפני בית משפט קמא.

דיון והכרעה

12.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. הלכה ידועה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן סעד זמני. משכך, מתחם התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות כגון דא הוא מצומצם, ושמור למקרים חריגים בלבד (ראו מהעת האחרונה: רע"א 6455/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 14 (3.11.2023); רע"א 6483/23 קבוצת טלאור כראדי בע"מ נ' החברה הכלכלית ללוד בע"מ, פסקה 6 (3.9.2023); רע"א 4275/23 שעשועים וספורט בע"מ נ' החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ, פסקה 15 (27.6.2023)). לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

13.כידוע, בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני, נדרש בית המשפט להביא בחשבון שני שיקולים עיקריים: הראשון עניינו סיכויי התביעה, במסגרתו יש לבחון האם קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה; והשני הוא השיקול של מאזן הנוחות, הבוחן האם הנזק שצפוי להיגרם למבקש כתוצאה מדחיית בקשתו עולה על הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני. בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", ואולם מקובל לראות בשיקול של מאזן הנוחות כשיקול העיקרי. לצד שיקולים אלה, על בית המשפט להתחשב גם בשיקולי יושר וצדק, ובכלל זה בתום ליבו של מבקש הסעד הזמני ובמועד בו הוגשה הבקשה (ראו, למשל: רע"א 4999/23 ג'רוס נ' עזבון המנוח ג'רוס ז"ל ויורשיו, פסקה 17 וההפניות שם (29.8.2023) (להלן: עניין ג'רוס); רע"א 1708/23 אשמי נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 13 (7.5.2023) (להלן: עניין אשמי)). בענייננו, בית משפט קמא נתן דעתו למכלול השיקולים האמורים וקבע כי הם מובילים למסקנה שיש לדחות את בקשת המבקשת לצו איסור דיספוזיציה. כפי שיובהר להלן, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה זו המצדיק התערבות.

14.ראשית, מבלי לטעת מסמרות, נראה כי אכן יש ממש בקביעותיו המנומקות של בית משפט קמא לפיהן סיכויי התביעה הם בעייתיים. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שאף לפי גרסת המבקשת עצמה, היא התקשרה ביודעין עם המשיבים 5-2 ועם רומן בהסכם למכירת זכויותיה בדירה ברמת גן, וזאת לטענתה כחלק מעסקה פיקטיבית שהיוותה כסות לעסקת הלוואה. לכך יש לצרף את העובדה שעסקת המכר נעשתה במסמך כתוב החתום על ידי המבקשת, והושלמה ברישום. גם ביחס לדירה בבת ים, מעבר לעובדה שהמבקשת לא הציגה כל הסבר מניח את הדעת ביחס למעורבותם של המשיבים 5-2 בעסקה לרכישתה ולטעם אשר בגינו היא העבירה להם את הכספים לרכישתה, הרי שגם במקרה זה מדובר בעסקה המגובה במסמך כתוב עליו מתנוססת לכאורה חתימת המבקשת, ואשר הושלמה ברישום. לעניין אחרון זה יצוין כי על אף שלטענת המבקשת הסכם המכר ביחס לדירה בבת ים הוא מזויף, לא הוצגה על ידיה כל ראיה חיצונית התומכת בטענה זו.

מן הראוי לציין גם כי קביעותיו של בית משפט קמא ביחס לסיכויי התביעה, אשר נאמרו בזהירות המתבקשת, ניתנו לאחר שהתקיימו שני דיונים במעמד הצדדים, ובהם דיון הוכחות במהלכו נחקרו עדים, ולאחר שבית המשפט דן באריכות בטענות הצדדים ובתשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה לפניו. על בסיס כל אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה – אשר כאמור אינני רואה לנכון להתערב בה – כי נכון לשלב בו מצוי ההליך, סיכויי התביעה להתקבל הם נמוכים. על כן, ומשלא הצביעה המבקשת על כל פגם מהותי שנפל במסקנותיו של בית משפט קמא לעניין זה, לא ראיתי מקום להתערב בהן.

15.גם באשר למאזן הנוחות (שכזכור הוא השיקול הדומיננטי בין השיקולים), אני סבורה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי המבקשת לא הוכיחה כי הוא נוטה לטובתה. בכל הנוגע לדירה ברמת גן, אין חולק כי הצו לפינוי המבקשת מהדירה בוצע זה מכבר ומזה מספר חודשים הדירה אינה משמשת עוד כדירת המגורים של המבקשת, כך שדחיית הבקשה לסעד זמני אינה צפויה להביא לפינויה מדירת מגוריה. משכך, אי-מתן הסעד הזמני לאיסור דיספוזיציה עשוי להסב למבקשת נזק שהוא בעיקרו נזק כספי בר-פיצוי (ראו והשוו: רע"א 1288/20 דאון נ' עו"ד ברם, פסקה 10 (17.3.2020)). אומנם המבקשת טוענת כי יש לה זיקה מיוחדת לדירה ברמת גן מאחר שהיא התגוררה שם בעבר, ומאחר שהיא ממוקמת בקרבת דירת המגורים של אמה. עם זאת, אינני סבורה כי די בטענות אלה כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתה, וזאת בפרט בהתחשב בנטל הכבד המוטל עליה בשים לב לסיכויי התביעה (ראו: עניין ג'רוס, בפסקה 19).

בכל הנוגע לדירה בבת ים – אין חולק כי המבקשת אינה מתגוררת בדירה זו ולא התגוררה בה מעולם. משכך, דומה כי אין חולק כי הנזק שצפוי להיגרם לה מדחיית בקשתה הוא נזק כספי בלבד.

נראה כי טענתה העיקרית של המבקשת היא כי ככל שיתאפשר למשיבים לבצע דיספוזיציה בזכויותיהם בדירות, הם עלולים "להעלים" את הכספים שיתקבלו בגינן ולהיעלם, כך שהיא לא תוכל להיפרע מהם את נזקיה. עם זאת, מלבד טענה בעלמא לא הציגה המבקשת כל בסיס ממשי התומך בטענתה. משכך, גם בטעם זה אין כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתה.

מן העבר השני, גם למשיבים צפוי להיגרם נזק כספי ככל שיינתן הסעד הזמני המבוקש, האוסר עליהם לבצע כל דיספוזיציה בזכויותיהם בדירות עד להכרעה בתביעה. זאת בפרט לנוכח טענת המשיבה 6 כי היא כבר מכרה את הדירה לצד ג' (אשר נתמכה בהסכם מכר חתום מיום 15.2.2023, דיווח לרשויות המס ביום 23.3.2023, ונסח טאבו לפיו נרשמה לטובת הרוכש ביום 21.2.2023 הערת אזהרה); בשים לב לעובדה שהמבקשת מצויה בהליך חדלות פירעון באופן שצפוי להקשות על המשיבים להיפרע את הנזקים שצפויים להם אם יינתן הסעד הזמני המבוקש; ובהתחשב בעובדה שבהליך חדלות הפירעון שילמו המשיבים כחלק מההסדר אליו הגיעו עם הנאמן סך של 130,000 ש"ח לקופת הנשייה לטובת סילוק מלוא טענות הנאמן נגדם ביחס לדירות.

בנסיבות אלה, אף אני אינני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.

16.לבסוף, לא למותר להזכיר גם את הספקות שהביע בית משפט קמא ביחס לתום לבה של המבקשת – אשר על פני הדברים אינם משוללי יסוד; כמו גם את העובדה שעל אף שההיתר להגשת התביעה מבית המשפט של חדלות פירעון ניתן למבקשת כבר בחודש מרץ 2023, היא הגישה את התביעה ואת הבקשה לסעד זמני רק בחלוף כשלושה חודשים. עובדה זו מכבידה על טענת המבקשת ביחס לחיוניותו ונחיצותו המידית של הסעד הזמני כדי למנוע ממנה נזקים (ראו: עניין ג'רוס, בפסקה 21; עניין אשמי, בפסקה 16).

17.לנוכח האמור, ובשים לב לשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בבקשות מסוג זה – לא מצאתי כל הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט קמא לדחות את בקשת המבקשת לצו איסור דיספוזיציה.

18.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני. הצו הארעי שניתן ביום 26.11.2023 – מבוטל בזאת.

בשים לב למצבה הכלכלי של המבקשת, ראיתי מקום לחייבה בהוצאות מופחתות בסכום של 1,000 ש"ח לטובת המשיב 1, המשיבים 5-2 והמשיבה 6, כל אחד (ובסה"כ 3,000 ש"ח).