רע"א 4999-23 רע"א 4999-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ל' שלאעטה חלאילה) מיום 30.4.2023 בת"א 29682-12-22, שדחתה את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים 2-1 לבצע כל דיספוזיציה או שינוי במקרקעין נושא ההליך; וצו המעכב את פינוי המבקש 8 מבית מגורים הבנוי על המקרקעין, עד להכרעה בתביעה המתבררת בבית משפט קמא.

רקע והשתלשלות העניינים

1.עניינו של ההליך המתנהל בבית משפט קמא הוא במחלוקת הנוגעת לזכויות בחלקת מקרקעין בעיר שפרעם (להלן: החלקה). המדובר בחלקה המשתרעת על כ-981 מ"ר ועליה בית מגורים בשטח של כ-190 מ"ר (להלן: בית המגורים). הזכויות בחלקה נרכשו בשנת 1952 על-ידי שני אחים – דיב ונימר ג'רוס (להלן בהתאמה: דיב ו-נימר) בחלקים שווים. דיב נפטר בדצמבר 1995 ונימר בינואר 2019.

המבקשים 7-1 הם בניו ויורשיו של דיב. המבקש 8 הוא עזבון המנוח כרים ג'רוס ז"ל (להלן: כרים) – שאף הוא בנו ויורשו של דיב – באמצעות אלמנתו, גב' דוניס ג'רוס (להלן: דוניס). המשיב 1 הוא עזבונו של נימר – באמצעות יורשיו. המשיב 2, מר רביע מבאריכי (להלן: המשיב), רכש בשנת 2014 את זכויותיו של נימר בחלקה והוא רשום היום כבעלים של מחצית מהזכויות בה. המשיבה 3, לשכת הסדר המקרקעין, ביצעה את הרישום בחלקה.

2.כאמור, דיב ונימר רכשו יחדיו את החלקה בשנת 1952, כשעליה בנוי בית מגורים חד-קומתי בו התגורר דודם המנוח שהיה הבעלים של החלקה. השניים התגוררו בחלקה עד לשנת 1979, אז עזבו נימר ובני משפחתו. דיב המשיך להתגורר בחלקה עד למותו בשנת 1995, ובניו המשיכו להתגורר שם לאחר מותו. ברבות השנים עזבו המבקשים 7-1 את ישראל והיגרו לארצות הברית; ואילו כרים המשיך להתגורר בבית המגורים ביחד עם דוניס ושלושת ילדיהם. לאחר מותו של כרים, המשיכו דוניס וילדיה להתגורר בבית המגורים, והם גרים שם עד היום.

3.לאורך השנים התנהלו הליכים משפטיים רבים בנוגע לזכויות בחלקה. הליכים אלו פורטו בהרחבה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.4.2023, עליה מעוניינים המבקשים להשיג, ועל עיקרם אעמוד להלן.

4.הליכי רישום הזכויות – בשנת 2004 עתרו המבקשים לפקיד ההסדר בלשכת הסדר המקרקעין בבקשה לרשום את מלוא הזכויות בחלקה על שמם. זאת, בהתבסס על צו קיום צוואתו של דיב, ועל בסיס חזקה ושימוש מרובי שנים בחלקה ללא התנגדות או טענה לזכויות מצד אחרים (להלן: הליכי ההסדר). בקשתם התקבלה ומלוא הזכויות נרשמו על שמם.

בשנת 2008 הגיש נימר תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה לתיקון הרישום בפנקס המקרקעין (ת"א 599/08) (להלן: הליך תיקון הרישום). זאת בטענה כי הוא לא היה מודע להליכי ההסדר ולרישום מלוא הזכויות בחלקה על שמם של המבקשים, אשר נעשה לשיטתו תוך התעלמות מזכויותיו ובמרמה. בכתב ההגנה טענו המבקשים לראשונה כי נימר ויתר על זכויותיו בחלקה לטובת דיב.

ביום 3.10.2011 ניתן פסק דין בהליך תיקון הרישום (כב' השופטת ב' בר-זיו) בו נקבע כי הרישום על שם המבקשים הושג במרמה או לחלופין נעשה שלא כשורה. בית המשפט הורה לרשם המקרקעין לרשום את מחצית הזכויות בחלקה על שמו של נימר, ואת המחצית השנייה על שמם של המבקשים – כך שכל אחד מהם נרשם כבעלים של 1/16 מהזכויות בחלקה (להלן: פסק הדין בהליך תיקון הרישום).

5.פירוק השיתוף ומכירת חלקו של נימר – בהמשך, התקיימו בין המבקשים לנימר מגעים למכירת זכויותיו של נימר בחלקה. לאחר שמגעים אלה לא הבשילו לכדי הסכמה, הגיש נימר ביום 5.1.2014 תביעה לבית משפט השלום בחיפה בה עתר לפירוק השיתוף בחלקה (ת"א 6015-01-14, להלן: התביעה לפירוק השיתוף). במסגרת זו הודיע נימר על ביטול רשות החינם שנתן לכרים להחזיק ולהשתמש בחלקו בחלקה ובבית המגורים, ודרש את פינויו ואת פינוי בני משפחתו.

מספר ימים לאחר הגשת התביעה, ביום 10.1.2014 נכרת בין נימר לבין המשיב (שהוריו הם בעלים של חלקת מקרקעין הגובלת בחלקה), הסכם למכירת זכויותיו של נימר בחלקה תמורת $133,000. בתגובה לכך, הגישו המבקשים תביעה לבית משפט לענייני משפחה למניעת השלמת המכר. אף בתביעה זו טענו המבקשים שהתקיים "ויתור הדדי" בין דיב ונימר. בסופו של דבר, התביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה מחוסר מעש; והמשיב השלים את רישום הזכויות על שמו. לאחר השלמת הרכישה, המשיך המשיב במקומו של נימר בניהול התביעה לפירוק השיתוף.

6.ביום 14.12.2017 ניתן פסק דין בתביעה לפירוק השיתוף (כב' השופט א' שדה). בית המשפט הורה בו על פירוק שיתוף בדרך של מכירה כפויה של זכויות המשיב לידי המבקשים. על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 34754-01-18). בפסק דין מיום 15.8.2018 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ר' סוקול, מ' רניאל ו-י' קראי-גירון) את הערעור והחזיר את הדיון לבית משפט השלום לבחינת אפשרות של פירוק בדרך של חלוקה בעין או בדרך של התמחרות בין הצדדים. למען שלמות התמונה יצוין כי על פסק הדין בערעור הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 7186/18), אשר נדחתה ביום 19.11.2018 (השופט ע' פוגלמן).

לאחר שהדיון הוחזר לבית משפט השלום, ניתן ביום 24.11.2021 פסק דין המורה על חלוקה בעין של החלקה. נקבע כי החלוקה תיעשה באופן שווה, ובית המגורים – שבו כזכור מתגוררים דוניס וילדיה – יחולק לשניים, כך שיידרש פינויים של דוניס והילדים ממחציתו של בית המגורים בלבד. ערעור שהגישו המבקשים על פסק דין זה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 5.9.2022 (ע"א 50223-01-22); ובקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה נדחתה גם היא ביום 1.12.2022 (רע"א 7685/22; השופטת ד' ברק-ארז).

7.משכך, ביום 8.12.2022 קבע בית המשפט המחוזי כי הצדדים יתאמו ביניהם מועד לביצוע הפינוי; וכי אם הם לא יצליחו לעשות כן – המשיב יהיה רשאי לנקוט בכל הליך חוקי העומד לרשותו. על רקע החלטה זו, הגישו המבקשים בקשה לבית משפט השלום במסגרת התביעה לפירוק השיתוף, בטענה כי לא ניתן לבקש את פינוי חלקת המקרקעין לפני קבלת אישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה. בהחלטה מיום 3.1.2023 דחה בית משפט השלום את הבקשה, ומועד הפינוי נקבע ליום 18.5.2023. לחלופין נקבע כי אם יוותרו המבקשים על זכותם להתנגד לאישור תשריט החלוקה וקבלת ההיתרים עבור ביצוע עבודות הריסה או בנייה, יוארך מועד הפינוי עד יום 1.10.2023 או עד מועד אישור תכנית החלוקה, לפי המוקדם (להלן: ההחלטה על מועד הפינוי).

ההליך דנן

8.ביום 14.12.2022 הגישו המבקשים לבית משפט קמא את התביעה נושא ההליך דנן. בכתב התביעה נטען כי הגיעו לידיהם מסמכים משנת 1997 שנחתמו על ידי נימר, מהם עולה כי נימר ויתר על זכויותיו בחלקה לטובתם. משכך, עתרו המבקשים מבית המשפט לתת פסק דין שיורה על ביטול פסק הדין בהליך תיקון הרישום שהושג לטענתם במרמה ותוך הטעיית בית המשפט; וכי הוא יורה על רישום החלקה כולה על שמם של המבקשים בחלקים שווים ביניהם. בד בבד, הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל פעולה בחלקה; ועיכוב ביצוע כל פסק דין לפינוי המבקש 8 עד לבירור הבקשה או מתן פסק דין סופי בתובענה. בקשה זו היא העומדת בבסיס בקשת רשות הערעור שלפניי.

בתביעתם טענו המבקשים כי ביום 21.4.1997 חתם נימר במשרדו של עו"ד מאזן באבא, שהיה מנהל עזבונו של דיב (להלן: עו"ד באבא), על שורה של מסמכים – ובכלל זה ייפוי כוח בלתי חוזר, שטר מכר ובקשה לרישום הערת אזהרה – שלפיהם הוא העביר ללא תמורה את זכויותיו בחלקה לבעלותם של המבקשים (להלן: מסמכי הוויתור).

לטענת המבקשים, הם לא היו מודעים בזמן אמת לקיומם של מסמכי הוויתור. בנו היחיד של דיב שהיה מודע למסמכים הללו היה נביל ג'רוס ז"ל (הוא המבקש 2. להלן: נביל), שעו"ד באבא הוא שהעביר לנביל את מסמכי הוויתור בשנים 1999-1998, אלא שאף נביל הלך לעולמו במועד שלא הובהר. עוד נטען כי בעת החתימה על מסמכי הוויתור המקרקעין לא היו מוסדרים, ולכן לא הייתה אפשרות לרשום את ייפוי הכוח ושטר המכר. נטען כי כאשר החל הליך הסדרת המקרקעין בעיר שפרעם, הגיש עו"ד באבא את מסמכי הוויתור לפקיד ההסדר (אף שבפועל הם לא נמצאו בו). לאחר מכן, לטענת המבקשים, נימר הציג ללשכת הסדר רישום המקרקעין ולבית המשפט מצג שווא, והצליח לבטל את הרישום במסגרת הליך תיקון הרישום.

מתצהיר שצורף לבקשה לסעד זמני עולה כי לגרסתו של עו"ד באבא, הוא חיפש לאחרונה את צוואתו של נימר שהייתה במשרדו, ויחד עימה מצא גם את מסמכי הוויתור. עוד צוין כי אף בטרם נכרת הסכם המכר בין נימר לבין המשיב, פנה אביו של המשיב אל עו"ד באבא וביקש לברר האם הוא מחזיק במסמכים המעידים על כך שהחלקה כולה היא בבעלות יורשיו של דיב. לטענתו של עו"ד באבא, הוא הזהיר את אביו של המשיב כי הזכויות בחלקה ובבית המגורים שייכות כולן לדיב.

9.בתגובה שהגיש המשיב לבקשה למתן סעד זמני, נטען כי טענות על אודות קיומם של מסמכי הוויתור לא הועלו כלל לאורך ההליכים המשפטיים. לגישתו, מדובר בניסיון מרמה נוסף של המבקשים. עוד טען המשיב כי הוא רכש את זכויותיו בחלקה בתמורה ובהסתמכות בתום לב על הרישום ועל פסק הדין החלוט של בית המשפט המחוזי בהליך תיקון הרישום. משכך יש לדחות את הבקשה על הסף. המשיב הוסיף וטען שיש לדחות את הבקשה על הסף גם מטעמים של שיהוי והתיישנות. זאת, משום שחלפו יותר מ-25 שנים מיום החתימה על מסמכי הוויתור, כאשר בפרק הזמן הזה נימר נפטר ומשכך אין ביכולתו של המשיב לסתור את הטענות. עוד טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה בשל אי הדיווח על "עסקת הוויתור" לרשויות המס; חוסר תום לב; וכן בשל קיומו של מעשה בית דין שנוצר בפסק הדין בהליך תיקון הרישום, שהוא סופי וחלוט.

לגופו של עניין, נטען כי לאורך הליך פירוק השיתוף לא העלו המבקשים כל טענה בדבר ויתורו של נימר לטובתם, אלא נטען אך ורק לוויתור הדדי בין דיב לנימר – אשר לא הוכח. כמו כן, לשיטתו של המשיב, מסמכי הוויתור אינם אותנטיים והחתימות עליהם זויפו; והוא אף הפנה למספר ראיות התומכות בכך.

יצוין כי ביום 24.1.2023 התקיים דיון בבקשה לפני בית משפט קמא, במהלכו נחקרו בחקירה נגדית עו"ד באבא; דוניס; מרואן ג'רוס (בנו ויורשו של נימר); והמשיב. מפרוטוקול הדיון עולה כי לטענת עו"ד באבא הוא הודיע ליורשיו של דיב – הם המבקשים – על קיומם של המסמכים עוד בשנת 1997, וכי מסר את תיק המסמכים לנביל. עו"ד באבא העיד כי מסר בעצמו את ייפוי הכוח הבלתי חוזר לפקיד ההסדר, והאישור על כך נמצא אף הוא בתיק המסמכים שמסר לנביל; אך לטענתו מסמכים אלה נעלמו מהתיק.

החלטת בית משפט קמא

10.ביום 30.4.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשה לסעד זמני (להלן: ההחלטה מיום 30.4.2023).

בית המשפט עמד באריכות על שאלת סיכויי התביעה, וציין בין היתר את המועד שבו העלו המבקשים את טענותיהם ביחס למסמכי הוויתור – שבועיים לאחר דחיית בקשת רשות הערעור ב-רע"א 7685/22 ושבוע לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה בדבר מועד הפינוי, המשיב יוכל לנקוט בכל הליך חוקי לביצועו. בית המשפט היה סבור כי גם העובדה שמסמכי הוויתור "נמצאו" כעת תוך חיפוש צוואתו של נימר מעוררת קושי. זאת מאחר שלא הייתה סיבה לחפש את הצוואה הזו כארבע שנים לאחר שנפטר. לעו"ד באבא שהיה בקשר עם המבקשים וידע על ההליכים שהם מנהלים, היו הזדמנויות רבות לחפש את מסמכי הוויתור שהיו מסייעים למבקשים בהליכים השונים.

עוד קבע בית המשפט כי מאחר שטענותיהם העיקריות של המבקשים מתבססות על גרסתו של עו"ד באבא, אל מול גרסתם של שלושה מעורבים שנפטרו זה מכבר – נימר, אביו של המשיב ונביל – ניצב בפניהם רף גבוה של הוכחה, בשל חוסר היכולת של הנפטרים להזים או לסתור את הראיות.

המבקשים לא עמדו ברף ההוכחה הגבוה – כך נקבע. כך, לא ברור מדוע בהליכי ההסדר, שכזכור נפתחו בשנת 2004 – כשנביל היה עדיין בין החיים – לא התבססו המבקשים כלל על מסמכי הוויתור. הדבר נכון אף לגבי התביעה שהגיש נימר בשנת 2008 שאף בה לא נעשה על ידי המבקשים שימוש במסמכי הוויתור. פסק הדין בהליך תיקון הרישום ניתן בשנת 2011, שנים לאחר שעו"ד באבא הודיע לגרסתו למבקשים על קיומם של מסמכי הוויתור. לעניין זה יש להוסיף כי לא ברור כיצד אביו של המשיב ידע על קיומם של מסמכי הוויתור מפי ה"שמועה" (וכזכור פנה בעקבות זאת לעו"ד באבא), כאשר המבקשים עצמם טוענים כי לא ידעו על קיומם.

בית המשפט הוסיף כי לאורך כל ההליכים המשפטיים נטען לוויתור הדדי בין האחים דיב ונימר בעודם בחיים – בעוד שמסמכי הוויתור מתייחסים לעסקה שונה של מכר ללא תמורה מצידו של נימר ישירות למבקשים. על כך יש להוסיף כי מסמכי הוויתור נחתמו לאחר מותו של דיב, ומשכך מדובר בגרסאות שונות במהותן. גם הטענה לפיה מסמכי הוויתור נמסרו לפקיד ההסדר – אינה עולה בקנה אחד עם תצהיר עובד ציבור שהוגש בהליך תיקון הרישום. אף גרסתו של עו"ד באבא ממנה עולה כי גורמים שונים נתנו יד להעלמת מסמכים – לא הוכחה.

11.בית משפט קמא הוסיף וקבע כי מעבר לקשיים האמורים בטענות העובדתיות של המבקשים, עומדים בפניהם קשיים נוספים. ראשית נקבע כי מתעוררת שאלה של מעשה בית דין לעניין הליכי ההסדר, נוכח העובדה שהתנהל הליך משפטי לאחר שמסמכי הוויתור נחתמו לכאורה ונמסרו לידי נביל. עניין זה מעורר גם שאלה של התיישנות, נוכח המועד שבו נטען כי נחתמו המסמכים. המבקשים לא התמודדו עם סוגיות אלה.

כמו כן, אף אם נימר אכן חתם על מסמכי הוויתור בשנת 1997 ולאחר מכן פתח בהליך לתיקון הרישום בשנת 2008 – ניתן לראות בכך חזרה ממתנה. המבקשים לא התמודדו גם עם סוגיה זו, ובמקום זאת בחרו לבסס את עמדתם בהליך לתיקון הרישום על הטענה כי נימר ויתר על זכויותיו בבית לטובת אחיו דיב. משכך, פסק הדין בתיקון הרישום סותם את הגולל בדבר טענות המבקשים למרמה ברישום הזכויות.

12.בית משפט קמא התייחס לקושי העיקרי העומד בפני המבקשים לשיטתו – הנוגע לכך שהמשיב רכש את חלקו של נימר בתנאי תקנת השוק. זאת כאשר הוא ביצע את הרכישה בתמורה ובתום לב, בהסתמך על הרישום במרשם המקרקעין ועל פסק הדין בתיקון הרישום שהצהיר כזכור על זכויותיו של נימר בחלקה. טענת הנגד היחידה של המבקשים לעניין זה נסמכת על שיחה שהתנהלה לכאורה בין אביו של המשיב ובין עו"ד באבא, המעידה לגישתם על כך שהזכויות בחלקה נרכשו בחוסר תום לב.

בית משפט קמא היה סבור כי המשיב עמד בנטל והוכיח את תחולתה של תקנת השוק ולפיכך הנטל עובר אל כתפי המבקשים. בהקשר זה נקבע כי גרסת המבקשים מוטלת בספק; וממילא אין בה כנראה כדי להשליך על תום ליבו של המשיב, משלא נסתרה טענתו כי לא ידוע לו על כל שיחה שהתנהלה בין אביו לבין עו"ד באבא.

13.לעניין מאזן הנוחות נקבע כי הוא אינו נוטה לטובת המבקשים. בית המשפט הדגיש כי הפינוי הנדון הוא פינוי מחלק מהחלקה וממחצית מהבית, באופן שיותיר לדוניס ולשלושת ילדיה שטח מגורים של 98 מ"ר ומגרש של כחצי דונם. מנגד, חלף פרק זמן של תשע שנים מהמועד בו רכש המשיב את זכויותיו של נימר, פרק זמן בו המשיב לא עשה כל שימוש בחלקה עבורה שילם תמורה וככל הנראה פעל בתום לב.

עוד נקבע כי הפינוי העומד על הפרק אינו בלתי הפיך. הודגש כי חלוקת הבית שנבחרה בהליך לפירוק השיתוף מאפשרת להחזיר את בית המגורים לחלוקה המקורית שלו בעלות נמוכה. ההשקעה הכספית שתידרש מהמבקשים לצורך ביצוע החלוקה בעין עומדת על סכום של 60,000 ₪; כאשר על פי קביעת מומחה, מצבו של בית המגורים רעוע ומכל מקום היה מחייב השקעה כספית. לבסוף, החליט בית משפט קמא כי מכלול הנסיבות הללו מטה את הכף לזכות המשיב ודחה כאמור את הבקשה לסעד זמני.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

14.למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 31.5.2023 הגיש המשיב בקשה למתן פסיקתא בתביעה לפירוק השיתוף לפיה על המבקשים לפנות את חלקו. בבקשה נטען כי המבקשים לא עמדו בתנאים שנדרשו מכוח ההחלטה על מועד הפינוי כדי להאריך את המועד עד יום 1.10.2023, ולכן מועד הפינוי שנקבע – 18.5.2023 – נותר על כנו. אף על פי כן, המבקשים לא ביצעו את הפינוי כנדרש. המשיב ציין כי פנה ללשכת ההוצאה לפועל לפינוי המבקשים, אך שם התבקש להמציא החלטה שיפוטית בדבר אי קיום התנאים להארכת מועד הפינוי.

בהחלטה מיום 3.7.2023 דחה בית משפט השלום (כב' השופט ל' חיים) את הבקשה לחתימה על פסיקתא. בית המשפט קבע, בין היתר, כי למעשה אין מדובר בבקשה לעריכת פסיקתא, אלא "בבקשה לקביעת ממצא עובדתי בעל אופי הצהרתי".

ביום 5.7.2023 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, שנדחתה ביום 6.8.2023; וביום 20.7.2023 הגיש המשיב "בקשה דחופה לפי פקודת ביזיון בית משפט". בבקשה זו התבקש בית המשפט להטיל על המבקשים עונש בדמות קנס או מאסר משלא מילאו אחר הוראות בית המשפט בהחלטה על מועד הפינוי. בית המשפט הורה למבקשים להגיב לבקשה זו עד יום 6.9.2023.

טענות המבקשים

15.המבקשים מיקדו את טענותיהם בכך שבית משפט קמא שגה לגישתם בכך שקבע כי פינוים של דוניס וילדיה מחלקו של המשיב בבית המגורים אינו בלתי הפיך. לגישתם, בית המשפט התעלם מחוות דעתה של ועדת התכנון והבנייה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהחלטת הוועדה מיום 23.2.2023. על פי החלטה זו, לא ניתן לחלק את בית המגורים באופן שהוצע. כן נטען כי אין לתת יד לפינוי שיותיר את דוניס וילדיה ללא קורת גג.

עוד טענו המבקשים כי בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות רבות שהיה עליו להימנע מהן בשלב זה של ההליך באופן שמקשה על המשך ניהול התביעה העיקרית. בית המשפט אף התעלם מהמסמכים החדשים שהתגלו, ונסמך יתר על המידה על הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים תוך גרימת עיוות דין למבקשים. בית משפט קמא שגה גם בהפרדה שערך בין המשיב לבין הוריו, שהיו מעורבים כולם יחד בעסקת המכירה מול נימר, ולכן חזקה כי ידעו על זכויותיהם הנטענות של המבקשים בחלקו של נימר.

דיון והכרעה

16.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן מתן סעד זמני. לפיכך, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות אלה, אלא במקרים חריגים בלבד בהם הדבר נדרש על מנת למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל-דין (ראו מיני רבים: רע"א 1288/20 דאון נ' עו"ד ברם, פסקה 7 (17.3.2020) (להלן: עניין דאון); רע"א 5302/20 קבוצת אלירן בע"מ נ' שלם, פסקה 12 (27.8.2020); רע"א 1708/23 אשמי נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 12 (7.5.2023) (להלן: עניין אשמי)). כפי שיובהר, אני סבורה כי המקרה דנן אינו מצדיק התערבות.

17.בדיון בבקשה למתן סעד זמני, על בית המשפט לבחון שני שיקולים עיקריים: הראשון הוא סיכויי התביעה – בו יש לבחון את שאלת קיומן של ראיות לכאורה לקיום עילת התביעה (ראו: תקנה 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)); והשני הוא מאזן הנוחות – בו יש לבחון האם אי מתן הסעד הזמני עלול להסב למבקש נזק שיעלה על הנזק שעלול להיגרם למשיב אם הסעד יינתן (ראו: תקנה 95(ד)(1) לתקנות). בפסיקה נקבע זה מכבר כי בין שני השיקולים האלו מתקיימת "מקבילית כוחות", אם כי הבכורה תינתן לשיקולי מאזן הנוחות (ראו מיני רבים: רע"א 605/19 ידען נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (18.4.2019); רע"א 343/21 יפרח נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (9.5.2021); עניין אשמי, בפסקה 13).

לצד השיקולים הללו, על בית המשפט להתחשב גם בשיקולי יושר וצדק, ובכללם גם בתום ליבו של מבקש הסעד הזמני וכן במועד שבו הוגשה הבקשה (ראו: תקנה 95(ד)(3) לתקנות; עניין דאון, בפסקה 8; עניין אשמי, בפסקה 13).

נפנה אפוא לבחינת השיקולים הללו בנסיבות המקרה דנן.

18.סיכויי התביעה – בית משפט קמא דן כאמור באריכות בשאלת סיכויי התביעה ובחן את טענות הצדדים לעומקן, וזאת לאחר קיום דיון במעמד הצדדים בו אף נערכו חקירות. בהחלטתו עמד בית המשפט בהרחבה על השתלשלות ההליכים המשפטיים הרבים והסבוכים בין הצדדים לאורך השנים בערכאות השונות, ונדרש לטענות הצדדים ביחס לנפקות מסמכי הוויתור והאפשרות לשנות מההחלטות הקודמות שניתנו. על סמך כל אלה נקבע כי המבקשים ניצבים בפני קשיים משמעותיים להוכחת תביעתם וקבלת הסעדים המבוקשים על ידיהם.

בטרם אדרש לשאלת סיכויי התביעה לגופה, יש להקדים ולהזכיר כי סיכויי התביעה נבחנים בשלב זה באופן לכאורי בלבד ובהתאם לנקודת הזמן הנוכחית. אין בהכרעה כזו כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט בהמשך הדרך בדיון בתובענה העיקרית (ראו למשל: רע"א 4187/12 עמית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 4 (29.5.2012); רע"א 4491/22 יגאל ריאלטי בע"מ נ' מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, פסקה 26 (2.8.2022); רע"א 1162/23 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ, פסקה 16 (26.3.2023)). משכך, אין לקבל את טענת המבקשים לפיה בית משפט קמא קבע במסגרת החלטתו קביעות עובדתיות שיקשו על ניהול התביעה בהמשך.

19.בהתייחס לשאלת סיכויי התביעה, הרי שלאור החומר שהיה בפני בית משפט קמא בנקודת הזמן הנוכחית, ניתן לקבוע בזהירות הנדרשת כי אין מקום להתערב במסקנה לפיה מדובר בתביעה הכרוכה בקושי משמעותי מבחינת המבקשים.

כך, קודם כל, מי שרשום כיום כבעלים של המקרקעין שבמחלוקת הוא המשיב ולא נימר – אשר לפי הנטען היה מי שחתם על מסמכי הוויתור. לכן, יהיה על המבקשים להוכיח כי המשיב לא רכש את החלקה בתמורה ובתום לב בהסתמך על הרישום ובהסתמך על פסק הדין שניתן בהליך תיקון הרישום. כל זאת כאשר הם עצמם טוענים שנודע להם על מסמכי הוויתור רק לאחרונה.

בנוסף, יהיה על המבקשים להתמודד עם השאלות הנוגעות לגילוי המאוחר של מסמכי הוויתור – הן ביחס לאותנטיות שלהם והן ביחס לשאלה אם ניתן היה לגלות אותם קודם לכן. גם בסוגיה זו קיים קושי, בין היתר לאור העובדה שלשיטתם של המבקשים היה נביל מודע למסמכים הללו, אך הוא לא העלה טענות ביחס אליהם כשהיה בחיים; כמו גם לאור עדותו של עו"ד באבא מטעם המבקשים, לפיה הוא הודיע למבקשים על קיומם של המסמכים. אף על פי כן, עו"ד באבא ומי מהמבקשים לא העלו באף אחד מהשלבים הרבים הקודמים של הסכסוך כל טענה לגבי המסמכים האמורים והמסקנות הנובעות מהם. אף שמדובר בקשיים שייתכן שהמבקשים יצליחו בשלבים הבאים להתגבר עליהם, יש להביאם בחשבון במסגרת "מקבילית הכוחות".

מאזן הנוחות – ככל שסיכויי התביעה הם קלושים יותר והקשיים בפניהם ניצב המבקש הם משמעותיים יותר, כך כבד יותר הנטל על מבקש הסעד להוכיח שמאזן נוחות נוטה לטובתו. זאת הגם שכאמור הבכורה ניתנת לשיקולי מאזן הנוחות. לאור האמור לעיל ביחס לסיכויי התביעה והקשיים שיהיה על המבקשים להתמודד עמם, הרי שכדי שהבקשה תתקבל, היה על המבקשים להראות כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לזכותם. אינני סבורה כי המבקשים עמדו בנטל זה באופן המצדיק היעתרות לבקשה.

20.אמנם, ככלל, כאשר מטרת הסעד הזמני היא לעכב פינוי או מימוש של מקרקעין, נקודת המוצא היא כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. כך על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבית מגורים, לנוכח הקושי שעשוי להתעורר בהשבת המצב לקדמותו אם לא יינתן הסעד והמבקש יזכה בסופו של דבר בהליך העיקרי (ראו למשל: רע"א 3452/21 קחטן נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 15 (7.7.2021); רע"א 6798/21 מרכז חינוכי תורני בני ובנות ציון – רמות ירושלים נ' צבאח, פסקה 9 (17.10.2021); עניין אשמי, בפסקה 15). חרף זאת, בית המשפט אינו נעתר בהכרח לכל בקשה לסעד זמני שעניינה עיכוב פינוי או מימוש של מקרקעין, כאשר על כל מקרה להיבחן לגופו בהתאם למכלול נסיבותיו (ראו למשל: רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית, פסקה 9 (25.6.2007); רע"א 1887/21 זאדה נ' פייזק, פסקה 12 (17.3.2021); עניין אשמי, בפסקה 15).

בענייננו, כפי שהובהר בהחלטת בית משפט קמא ובהחלטות נוספות בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים – התוצאה של דחיית הבקשה לסעד זמני אינה פינוי גורף של דוניס ושלושת ילדיה מבית מגוריהם, אלא פינוי מחצית החלקה בלבד. כך, ייוותר לשימושם שטח של 98 מ"ר מבית המגורים ושטח נוסף בחלקה שאינו בנוי. על אף שאין להקל ראש באי הנוחות הכרוכה בפינוי החלקי, הרי שאין מדובר במצב בו דוניס וילדיה ייוותרו "ללא קורת גג".

לא זו אף זו; המבקשים לא הוכיחו שקיים חשש כי פינוים ממחצית החלקה יגרום לנזק בלתי הפיך אם יזכו בתביעה העיקרית. בית משפט קמא נסמך לעניין זה על חוות דעת מומחה מטעמו שניתנה בחודש יולי 2020, בה נקבע כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ובעלות נמוכה. משכך, הנזק העיקרי שייגרם למבקשים אם בסופו של דבר תתקבל עמדתם הוא נזק כספי שאינו מצדיק בדרך כלל מתן סעד זמני (ראו והשוו: רע"א 1188/13 כהן נ' רחימוב, פסקה 5 (18.2.2013); עניין דאון, בפסקה 10; עניין שרביט, בפסקה 13).

21.על כל אלה יש להוסיף כי המבקשים הגישו את הבקשה לסעד זמני בשיהוי – כחודשיים לאחר שהתקבלה ההחלטה מיום 30.4.2023 שדחתה את בקשתם לעיכוב ביצוע. כפי שנקבע בפסיקה, שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני מנוגד לטענת הדחיפות במתן הסעד, וסותר את הטענה בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית כדי למנוע נזקים מהמבקש (ראו למשל: רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, פסקה 15 (3.7.2013); רע"א 1162/23 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ, פסקה 18 (26.3.2023); עניין אשמי, בפסקה 16). לשיקול זה יש אף משקל בבחינת שיקולי יושר וצדק.

22.בנוסף לכל האמור, יש להביא בחשבון גם את הנזק שעלולה להסב כל השתהות נוספת בפינוי החלק שרכש המשיב עוד בשנת 2014. מאז רכש המשיב את חלקו של נימר בקרקע חלף פרק זמן של כמעט עשור, במהלכו לא עשה המשיב כל שימוש בזכויות שרכש. זאת על אף שנקבע בהחלטות שיפוטיות שונות כי על המבקשים לפנות את מחצית החלקה שהוא רכש ושילם את התמורה עבורה. במצב כזה בו כבר התקיימו בין הצדדים הליכים משפטיים רבים וסבוכים לעניין החלקה, ובמהלכם התקבלה, ככלל, עמדת המשיב – אני סבורה שנקודת האיזון השתנתה, ועל אף שעסקינן בבית מגורים, נוטות עתה כפות המאזניים לכיוונו של המשיב (ראו והשוו: רע"א 6239/08 אלקורד נ' ועדת עדת הספרדים, פסקה 16 (14.7.2008); רע"א 5954/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 14 (5.9.2021); רע"א 2882/23 לוסקי נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 11 (17.4.2023)).

23.סוף דבר; לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשו תגובות – אין צו להוצאות.