רע"א 5302/20 קבוצת אלירן בע"מ נ. ליאור שלם

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט יעקב פרסקי ) בת"א 45257-06-20 מיום 30.6.2020, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעדים זמניים, למעט צו איסור דיספוזיציה בעסקי ובנכסי החברה נשוא הסכסוך שלא במהלך העסקים הרגיל.

רקע והשתלשלות האירועים

1.

המבקשת 1, חברת קבוצת אלירן בע"מ (להלן: " חברת אלירן "), היא חברה בבעלות ובניהול המבקש 2, מר יצחק אפללו (להלן: " יצחק "), המפעילה עסק לתיקון ולממכר טלפונים וציוד סלולרי בחנות המצויה בקריית מלאכי (להלן: " החנות בקריית מלאכי "). המבקש 3, מר אלירן אליהו אפללו (להלן: " אלירן "), הוא בנו של יצחק, והוא האחראי לניהול והפעלת החנות בקריית מלאכי. המשיב 1, מר ליאור שלם (להלן: " ליאור "), הוא הבעלים והמנהל של המשיבה 3, חברת ל.שלם בע"מ (להלן: " חברת שלם "), המפעילה שתי חנויות לתיקון ולממכר טלפונים וציוד סלולרי בקריית גת (להלן: " החנויות בקריית גת ").

2.

על רקע קשיים כלכליים אליהם נקלעה חברת שלם, התקשרו ביום 27.12.2018 הצדדים בהסכם שותפות עליו חתומים יצחק מזה וחברת שלם וליאור מזה (להלן: " הסכם השותפות "). על פי האמור בהסכם, אלירן יקבל 50% ממניות חברת שלם בתמורה להלוואת בעלים בסך 250,000 ש"ח. עוד נקבע כי החנות בקריית מלאכי תצורף לפעילות המשותפת, כאשר כל אחד מהצדדים יהיה אחראי על הפעלת החנויות שבתחומו – המבקשים על החנות בקריית מלאכי ואילו המשיבים על החנויות בקריית גת.

3.

מצבה הכלכלי של חברת שלם הוסיף להיות קשה, ובעקבות כך, ועל רקע הפרות נטענות של הסכם השותפות, ובפרט הפרות הנוגעות להחזר כספי ההלוואה, הגיעו הצדדים להסכמות בדבר המשך הפעלת עסקי השותפות, לפיהן תוקם חברה חדשה בבעלות שווה של אלירן ומר מאיר אמסלם, אביו של ליאור (המשיב 2. להלן: " מאיר "). ביום 25.2.2020 נחתם "סיכום דברים" המעגן את הפעלת העסק באמצעות חברת אלירן איציק פתרונות שיווק בע"מ (להלן: " החברה "), והמסדיר את תשלומי החזר ההלוואה לחברת אלירן (להלן: " סיכום הדברים "). יצוין כי הצדדים חלוקים בדבר חלקו של מאיר בסיכום הדברים: בעוד המבקשים טוענים כי מאיר נטל על עצמו את כל התחייבויותיו וחובותיו הכספיים של בנו ליאור, המשיבים טוענים כי מאיר מעולם לא חתם על סיכום הדברים או נטל על עצמו בדרך אחרת את ההתחייבויות כאמור. ואולם, גם הסכם זה לא הביא לסיום המחלוקות בין הצדדים.

4.

על רקע האמור, הגישו המבקשים ביום 18.6.2020 תביעה לפירוק השותפות, ולפיצויים על סך של כ-600,000 ש"ח, וזאת בגין הפרת הסכם השותפות והנזקים הכספיים שנגרמו להם בעקבות כך. לצד כתב התביעה, הגישו המבקשים בקשה למתן סעדים זמניים (להלן: " הבקשה לסעדים זמניים "), במסגרתה עתרו לשורה של סעדים זמניים: צו איסור דיספוזיציה בעסקי ובנכסי החברה, צו עיקול זמני על בית מגוריו של מאיר בקריית גת וכן על כספיו עד לסכום של 1 מיליון ש"ח, צו למינוי כונס נכסים זמני שינהל את חנויות החברה (ובפרט החנויות המצויות בקריית גת) וצו האוסר על המשיבים או מי מטעמם להתקרב לחנויות החברה. בבקשתם, טענו המבקשים כי המשיבים מפרים באופן גורף ושיטתי את ההסכמים, תוך שהם מבריחים את כל תקבולי השותפות לצדדים שלישיים. משכך, ובשים לב למצבם הכלכלי של ליאור וחברת שלם, נטען כי קיים חשש ממשי שביום מתן פסק הדין לא ימצא להם מקור כספי להיפרע ממנו.

5.

המשיבים, שאינם מיוצגים, טענו כי חברת אלירן ואלירן אינם צד להסכם השותפות, ועל כן יש לדחות את תביעתם מחמת היעדר יריבות. כן נטען כי מאיר אינו חתום על מסמך כלשהו הקושר אותו לפעילות החברה ומשכך יש למחוק אותו מהתביעה גם בשל היעדר יריבות. המשיבים הוסיפו וטענו כי יש לדחות את הבקשה לסעדים זמניים בין היתר מכיוון שהחברה מצויה בחובות כבדים, כך שהנזקים הצפויים להיגרם לפעילותה, אם יינתנו הסעדים המבוקשים, הם בלתי הפיכים משום שיגרמו לקריסתה המוחלטת.

החלטת בית המשפט קמא

6.

ביום 30.6.2020 התקיים דיון במעמד הצדדים, אליו לא התייצב מאיר בטענה כי הוא חושש להידבק במחלת הקורונה לאור היותו בקבוצת סיכון. במהלך הדיון דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקשים להצגת הקלטות של שיחות טלפון בין יצחק לבין ליאור לתמיכה בבקשה לסעדים הזמניים. בהקלטות אלה, על פי הנטען על ידי המבקשים, נשמע ליאור כשהוא מצהיר לכאורה על כוונותיו להבריח את נכסי החברה. בסיומו של הדיון ניתנה החלטת בית המשפט קמא, בגדרה נדחו מרבית הסעדים הזמניים להם עתרו המבקשים, וניתן צו איסור דיספוזיציה על עסקי ונכסי החברה בלבד.

7.

בפתח החלטתו עמד בית המשפט קמא על העובדה שהמשיבים אינם מיוצגים, וכן על הפגמים שנפלו בהתנהלות המשיבים במישור הדיוני, ובהם אי הגשת תצהיר ואי התייצבותו של מאיר לדיון. יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי אין בפגמים אלה כדי להצדיק קבלה אוטומטית של הבקשה לסעדים זמניים. אשר לסיכויי התביעה, נפסק כי יש קושי בעילת התביעה נגד מאיר, היות שגם אם תתקבל טענת המבקשים לפיה מאיר חתום על סיכום הדברים, המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת בשלב הנוכחי לביסוס טענתם כי מאיר נטל על עצמו את כלל התחייבויותיו של בנו ליאור כלפיהם. לעומת זאת, אשר לעילת התביעה נגד ליאור, נקבע כי בהיעדר תצהיר מטעמו, נקודת המוצא היא קבלת עמדת המבקשים לצורך ביסוס קיומה של עילת תביעה לכאורית.

8.

לאחר דברים אלו, בחן בית המשפט קמא האם קיימת הצדקה למתן הסעדים הזמניים המבוקשים. נפסק, כי לאור סיכויי התביעה נגד מאיר, אין מקום להורות על מתן צווי העיקול על כספיו ונכסיו. אשר לבקשה למינוי כונס נכסים זמני לחברה ולחנויותיה (ובפרט לחנויות בקריית גת המצויות בניהול ליאור), נקבע כי הגם שיש ממש בעילת התביעה נגד ליאור לצורך מתן סעדים זמניים, אין מקום להיעתר לבקשה. בנמקו החלטה זו, עמד בית המשפט קמא על כך שמדובר בסעד קיצוני שאינו ניתן כדבר שבשגרה, והביע את החשש כי מינוי כונס נכסים עלול להביא לקריסת העסק, וזאת לנוכח אופיו של העסק (הפועל על בסיס אישי) ובשל היעדרה של תכנית חלופית סדורה להפעלת החברה. כן נדחה גם הסעד האוסר על המשיבים להתקרב לחנויות החברה, באשר לא נמצאה הצדקה כלשהי להורות כן. לעומת זאת, הבקשה לצו איסור דיספוזיציה התקבלה, ונקבע כי על המשיבים נאסר להעביר את עסקי ונכסי החברה לצדדים שלישיים למעט פעולות הנדרשות במהלך העסקים הרגיל (כדוגמת מכירת מכשירי טלפון נייד ללקוחות).

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

9.

במסגרת בקשת רשות הערעור, המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את עיקר הבקשה למתן סעדים זמניים. במישור הדיוני, המבקשים טוענים לשניים: ראשית , כי שגה בית המשפט קמא עת קיבל את אי התייצבותו של מאיר לדיון בבקשה, ללא הגשת בקשה מוקדמת לבית המשפט לפטור מהתייצבות, ומבלי שצורף מסמך רפואי התומך בנימוקיו להיעדרות מהדיון. לטענתם, אלמלא היעדרותו של מאיר מהדיון, ואילו הוגשה תשובה לבקשה לסעדים זמניים כדין, לא היה נותר ספק בדבר קיומו של בסיס עובדתי מספק להענקת הסעדים המבוקשים; שנית , נטען כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את בקשת המבקשים להציג את שיחות הטלפון המוקלטות. לטענתם, אילו הבקשה הייתה מתקבלת, לא היה מגיע בית המשפט קמא למסקנה השגויה שלפיה לא הונחה בפניו תשתית עובדתית לטענה שישנו חשש ממשי שהמשיבים יבריחו נכסים, באופן שלא יאפשר למבקשים להיפרע.

10.

במישור המהותי, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו לפיה אין די ראיות לקיומה של עילת תביעה נגד מאיר. לטענתם, הבקשה לסעדים זמניים נתמכת בתצהיר מפורט של יצחק אליו צורפו ראיות רבות המבססות את עילת התביעה נגד מאיר, בעוד המשיבים לא ביססו את טענותיהם, המושתתות על עובדות בעיקרן, בתצהיר כדין, ומאיר אף לא התייצב לדיון, כך שנמנעה האפשרות לחקור אותו על גרסתו. אשר למאזן הנוחות, נטען כי הונחו די ראיות המבססות את החשש כי אי מתן הסעדים הזמניים יעמידם בפני שוקת שבורה אם בסוף ההליך יינתן פסק דין לזכותם. זאת, בפרט ביחס לסעד של מינוי כונס נכסים זמני, לגביו גורסים המבקשים כי הגם שמדובר בסעד קיצוני וחריג, נסיבותיו המיוחדות של המקרה, בהן המשיבים פועלים להברחת נכסי העסק, מחייבות מינוי שכזה, שכן צו איסור הדיספוזיציה לבדו אינו מספיק.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, וזאת אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

12.

הלכה היא כי ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים, וזאת למעט מקרים חריגים (ראו, למשל: רע"א 2701/20 ידיד נ' עו"ד ידיד , פסקה 15 (5.5.2020); רע"א 2553/20 אביב נ' סמדג'ה , פסקה 18 (7.6.2020); רע"א 3217/20 עו"ד גבעון נ' עו"ד וייל , פסקה 10 (16.6.2020)). סבורני כי המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור.

13.

כידוע, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למתן סעד זמני, עליו לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויי התביעה להתקבל הם טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני. בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות: ככל שסיכויי התביעה גבוהים יותר כך יש להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו: רע"א 9308/08 אלול נ' רביב , פסקה 4 (21.4.2009); רע"א 605/19 ידען נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 9 (18.4.2019); רע"א 4218/19 פנחסוב נ' ב.ס.ד דירות מגורים בע"מ , פסקה 10 (27.6.2019)).

14.

המבקשים מבססים טענותיהם על כך שלא הוגשו תצהירים מטעם המשיבים, וכן על אי התייצבותו של מאיר לדיון. ואולם, בטענות אלה אין די כדי להטות את הכף לטובת היענות לבקשה דנן. כידוע, נטל ההוכחה בדבר התקיימות התנאים למתן סעד זמני מוטל על מבקש הסעד. אכן, בהיעדר גרסה עובדתית הסותרת את גרסתו יהיה קל יותר למבקש הסעד להרים את הנטל המונח לפתחו, אך אין בכך כדי לשנות מן הכלל לפיו נטל ההוכחה עודנו מוטל על כתפיו. בית המשפט קמא בחן את טענותיהם וראיותיהם של המבקשים, ומבלי שנעלמו מעיניו הפגמים שנפלו בהתנהלות המשיבים, הגיע למסקנה שהמבקשים לא עמדו בנטל האמור. במסקנה זו, המבוססת על התרשמות בית המשפט מהתשתית העובדתית-ראייתית שהונחה לפתחו, לא מצאתי מקום להתערב. באופן דומה, לא ראיתי הצדקה להתערב גם בהחלטתו של בית המשפט קמא שלא לאפשר את צירוף שיחות הטלפון המוקלטות, אשר לא היוו חלק מהבקשה בכתב, ואשר צירופן התבקש במהלך הדיון בלבד. מדובר בסוגיה דיונית מובהקת המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, כאשר ערכאת הערעור תתערב בה רק במקרים חריגים (ראו, למשל: רע"א 9114/16 טיסונה נ' כהן , פסקאות 22-21 (26.3.2017); רע"א 438/19 פלוני נ' שירותי בריאות כללית , פסקה 4 והאסמכתאות שם (26.2.2019); רע"א 1048/19 בוגנים נ' בן יאיר , פסקה 7 (16.6.2019)).

15.

אשר לסעד של מינוי כונס נכסים זמני, אשר עומד כמדומה במרכז בקשת הערעור שלפניי, הרי שבפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי מדובר בסעד חריג, בשל פגיעתו הקשה בקניינו של אדם, בטרם התברר ההליך לגופו. משכך הובהר כי בית המשפט יעשה שימוש מצומצם בסמכותו על פי תקנה 387ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וייחד אותה למצבים בהם השתכנע כי אין תוחלת בנקיטת סעדים זמניים שפגיעתם פחותה (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן , פ"ד מט(2) 102, 111-110 (1995); רע"א 9911/01 טלפז תדלוק והשקעות בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ , פ"ד נו(6) 550, 555-554 (2002); רע"א 1608/13 קרויז נ' אמיתי , פסקה 29 והאסמכתאות המופיעות שם (8.4.2013); רע"א 2676/13 ישי נ' שלום , פסקה 9 (9.9.2013)). בענייננו, לאור החשדות שהעלו המבקשים בדבר התנהלות המשיבים, ובפרט התנהלותו של ליאור, וכן בשים לב לכך שהחשש האמור נוגע לחנויות השותפות שבשליטתו של ליאור (החנויות בקריית גת), ובהינתן העובדה כי מדובר בעסקי שותפות השייכת לשני הצדדים, מצא בית המשפט קמא כי יש מקום להורות על סעד זמני האוסר על המשיבים ביצוע דיספוזיציה בעסקי ובנכסי החברה (למעט פעולות במהלך ניהול העסקים הרגיל). לעומת זאת, נמנע בית המשפט קמא בשלב זה ממינוי כונס נכסים זמני. החלטה זו נראית מוצדקת הן בשל הפגיעה הקשה של סעד זה בזכות הקניין של ליאור, והן מהטעם שמינוי כונס נכסים עלול להסב נזק לעסקי החברה בשל אופי פעילותה, כפי שהתרשם בית המשפט קמא, ובשל העלות המכבידה שתהיה כרוכה במינוי מבחינת החברה (וזאת במיוחד בשים לב להיקף פעילותה הכלכלית). סבורני כי איזון זה שערך בית המשפט קמא הוא סביר בנסיבות העניין, ועל כן אין הוא מגלה עילה להתערבות ערכאת הערעור.

16.

אשר ליתר הסעדים הזמניים שהתבקשו, בשים לב להנמקות שניתנו על ידי בית המשפט קמא, ובהינתן ההיקף המצומצם של התערבות ערכאת הערעור, לא ראיתי מקום להתערב גם בהחלטה שלא לתתם.

17.

סוף דבר : הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.