רע"א 1048/19 מזל בוגנים נ. דוד בן יאיר

המבקשת הגישה בקשה להוספת ראייה, לאחר הגשת הסיכומים בתיק. תכליתה המרכזית של הראיה לשכנע כי המשיב שיקר בעדותו בעניין מסוים, שאינו מצוי בליבת המחלוקת בתיק. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה. האם יש להותיר את הוספת הראייה בשלב זה? בכך עוסקת בקשת רשות הערעור שלפניי.

רקע

1.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט גד גדעון ) מיום 9.1.2019 בת"א 31761-12-15. ההליך העיקרי בבית המשפט קמא הוא תביעה לסעד הצהרתי, בעניין תוקף משכון שעשה בעלה של המערערת, מר אוריאל בוגנים (להלן: "מר בוגנים" ), לטובת המשיב. ההליך נסוב על טענת המבקשת כי רישום המשכון לטובת המשיב על זכויותיה בדירת מגוריה, מקורו בזיוף חתימתה. לטענת המבקשת, המשיב הלווה לבעלה, מר בוגנים, כספים לצורך הקמת עסק. בתמורה, משכן מר בוגנים את חלקו בלבד בדירת המגורים המשותפת של בני הזוג לטובת המשיב. בפועל, נרשם המשכון על הדירה כולה, ובתוך כך גם על חלקה של המבקשת. משכשל עסקו של מר בוגנים, נפתח תיק בהוצל"פ (01-04604-12-6) נגד המבקשת ומר בוגנים, והמשכנתה הראשונה שנרשמה על דירת מגוריהם לטובת בנק הפועלים בע"מ, מומשה. דירת המגורים נמכרה ע"י כונס נכסים, והמשיב הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה למימוש חוב על סך 1,046,464 ש"ח. המבקשת טוענת כי אין לה חלק בחובות בעלה, מעולם לא לוותה כספים מהמשיב, וכי חתימתה בהודעת המשכון – זויפה. לחלופין, טוענת היא כי אין לה כל חוב כלפי המשיב. על כן, בתביעתה מבקשת היא להורות על ביטול המשכון הרשום לטובת המשיב על חלקה בדירת המגורים, ולהצהיר שלא ניתן לנקוט נגדה הליכי הוצאה לפועל לצורך מימוש המשכון. טענה נוספת שהעלתה המבקשת, ואשר אין לה השלכה ישירה על הסעדים שהתבקשו על ידה בהליך זה, היא שידוע לה שמר בוגנים שילם למשיב כספים על חשבון ההלוואה, אך המשיב לא קיזז סכומים אלה מסכום החוב.

תולדות ההליך בקיצור

2.

כתב התביעה הוגש על ידי המבקשת לבית המשפט קמא ביום 15.12.2015. בסוף שנת 2016, הגיש כל צד תצהירים וחוות דעת מומחים מטעמו, והוגשה גם חוות דעת מומחית שמונתה מטעם בית המשפט. בהמשך, נחקרו הצדדים והעדים מטעמם. בשנת 2018, ביקשה המבקשת לתקן את כתב התביעה כך שיכיל עילה נוספת לפיה אין למבקשת כל חוב כלפי המשיב, בנמקה שתוך כדי הליך ההוכחות, הוכח כי לא קיים חוב שלה כלפיו. ביום 28.1.2018 אישר בית המשפט קמא את תיקון כתב התביעה, בנמקו כי לשיטת המבקשת, לא היו בידה העובדות הרלוונטיות נכון למועד הגשת התביעה, ולכן אין למנוע ממנה את תיקון כתב התביעה, גם במחיר של הארכת ההתדיינות. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן ביום 25.4.2018, החליט בית המשפט קמא כי המבקשת תוכל להגיש ראיות נוספות בתוך 30 יום, אך ביום 19.8.2018 הודיעה המבקשת כי אין בכוונתה להגיש כאלה. ביום 6.11.2018 השמיעו הצדדים את סיכומיהם בעל פה בפני בית המשפט קמא.

הבקשה להוספת ראיות והחלטת בית המשפט קמא

3.

ביום 18.11.2018 הגישה המבקשת בקשה להגשת ראיות נוספות, הכוללות הקלטת שיחה טלפונית והצהרה חתומה של מר גד אליהו פנקר (להלן: "מר פנקר" ). לטענת המבקשת, מר פנקר מסר למר בוגנים שיקי ביטחון ע"ס 56,000 ש"ח כנגד הסכומים שלווה מר בוגנים מהמשיב. מר בוגנים מסר את השיקים למשיב, וזה הצהיר על כך בתצהירו וצירף שיקים אלה כנספחים. בהקלטה המגובה בהצהרה חתומה, מודה מר פנקר כי הוא משלם למשיב בעד השיקים שנמסרו, במסגרת הסדר חוב שנקבע ביניהם. המבקשת טענה בבקשתה כי ראיות אלה סותרות את הצהרות המשיב לפיהן השיקים של מר פנקר ניתנו ללא כיסוי, מוכיחות כי שיקר בעדותו ומערערות את אמינותו. על כן, יש להן לשיטתה חשיבות מכרעת. בנוסף, הראיות תומכות בטענת המבקשת כי אין לה כל חוב כלפי המשיב, וכי המשיב איננו מקזז כספים שקיבל על חשבון החוב הנטען. המבקשת טוענת כי הדבר נודע לה רק ימים אחדים עובר להגשת הבקשה, והראיות הנוספות הגיעו לידיה רק לאחר תחנוניה למר פנקר, שקבע עמה מספר פעמים, וביטל. המבקשת ציינה שאם היו נמצאות הראיות בידיה בעת הגשת תצהיר העדות הראשית מטעמה, הייתה מגישה אותן במועד. לטענתה, קבלת הראיות תסייע לבירור האמת והשאלות שבמחלוקת.

4.

לאחר שהמשיב הביע את התנגדותו לבקשה, קבע בית המשפט ביום 9.1.2019 כי לא ניתן לקבל את בקשת המבקשת להוספת הראייה. בית המשפט קמא נדרש לכך שלא ניתן להגיש את ההקלטה וההצהרה כמות שהם, כראיה לאמיתות תוכנן, אלא בהסכמת המשיב, ובהעדרה, ניתן לקבלן רק בהתקיים התנאים הקבועים בהלכה הפסוקה, המאמתים את מהימנות ההקלטה. משום שההקלטה וההצהרה ניתנו על ידי אדם שאיננו צד להליך, קבלתן כפופה לזימונו של מר פנקר להעיד ולחקירתו בחקירה נגדית, אחרת, ייתכן שיחשבו כעדויות מפי השמועה. בנוסף, נוכח הסכום בו מדובר, והיחס בינו ובין סכום החוב הלכאורי הכולל, נראה כי רלוונטיות הראיות מתייחסת בעיקר לשאלות של מהימנות. לפי בית המשפט קמא, נדמה כי לא יהיה בכוחן של ראיות אלה להכריע את הכף ביחס לתביעה כולה, או לשאלות העיקריות שבמחלוקת.

5.

אף על פי כן, בית המשפט קמא ציין שאילו היה מדובר בראיות שלא ניתן היה להשיג במאמץ סביר קודם לכן, ייתכן כי היה מקום להתיר את הגשתן. אולם, לא נראה כי הייתה כל מניעה להזמין את מר פנקר להעיד בשלב ההוכחות, שכן עולה בבירור מתצהיר המבקשת שצורף לתגובת המשיב לבקשה כי הייתה מודעת לכך שמדובר בעד רלוונטי לכאורה מזה זמן רב, ואף נוצר ביניהם קשר בשלב מוקדם יותר. אלא שבמקום לפעול להזמינו כעד, פעלה לקבלת גרסה מתועדת, על אף שהדבר ארך זמן רב. על כן, אין בפי המבקשת הסבר המניח את הדעת ביחס למחדלה.

6.

המבקשת מעוניינת להשיג על החלטה זו, כאשר את עיקר הטענות שבפיה העלתה גם בבקשתה לפני בית המשפט קמא, ועל כן אביאן בקצרה: לשיטת המבקשת, הותרת ההחלטה על כנה תביא לכך שיינתן פסק דין המתבסס על ראיות חלקיות בלבד. מועד הגשת הראייה לא צריך לפעול לרעתה, שכן מתצהירה עולה כי ניסתה במשך חודשים לאתר את מר פנקר. לאחר איתורו חשש לספק מידע והתחמק מן המבקשת, ורק לאחר ניסיונות רבים ניאות לבקשתה. טעה בית המשפט קמא משייחס חשיבות רבה למועד הגשת הבקשה, גם מכיוון שלבית המשפט סמכות לקבל ראיות חדשות אף בשלב הערעור. הותרת ההחלטה נוגדת את הכלל לפיו לא יצא חוטא נשכר, שכן מראה היא בבירור כי המשיב שיקר בעדותו. ביום 6.2.2019, קבע בית המשפט קמא כי מתן פסק הדין בתיק יידחה עד למתן החלטה בבקשה זו בנמקו כי לו תתקבל הבקשה, עשויה היא להשפיע על ההתדיינות בהליך, והמבקשת הסיקה מהחלטה זו של בית המשפט קמא כי בכוחה של הראייה לשנות את תוצאות פסק הדין. ביום 12.6.2019 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זה, בה טענה כי לאור פסק הדין שיצא לאחרונה תחת ידו של בית משפט זה בע"א 765/18 חיון נ' חיון

(1.5.2019) (להלן: "עניין חיון" ), יש לקבל את בקשתה. המבקשת סומכת ידיה על האמירה לפיה שקרי בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת, יכולים לשמש לבדם כבסיס לדחיית תביעתו, ללא צורך בראיות נוספות (ראו פסקה 26 בעניין חיון ), ולטענתה, פסיקה זו רלוונטית לענייננו שכן קבלת הראייה תוכיח כי המשיב שיקר בעדותו.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בתיק ובטענות המבקשת, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. ככלל, הגשת ראיות לאחר הליך ההוכחות איננה רצויה ולא תעשה כדבר שבשגרה. תכליתו של כלל זה איננה פרוצדורלית גרידא, אלא נועדה להבטיח גם את זכויותיו של הצד השני, ולשמור על ניהולו התקין של ההליך (רע"א 2715/13

חוסיין נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 4 (28.11.2013)). בבואו להחליט האם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, על בית המשפט לשקול מספר שיקולים: אופי הראיה הנוספת; השלב אליו הגיע המשפט; האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר, וכן תרומתה של הראיה לבירור האמת (ראו ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון , פ"ד מ"ו( 3) 738 (1992)). ההחלטה האם להתיר הגשת ראיות נוספות, מצויה במסגרת הפררוגטיבה של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור תתערב בהחלטות מסוג זה במקרים חריגים בלבד, בהם ההחלטה איננה סבירה, מנוגדת לדין או גורמת עיוות דין לאחד הצדדים (רע"א 9114/16 טיסונה נ' כהן , פסקאות 22-21 והאסמכתאות הנזכרות שם (26.3.2017)) .

8.

במקרה דנן, מצאתי כי החלטתו של בית המשפט מנומקת כדבעי, ולא נפל בה כל פגם. נהפוך הוא – בית המשפט התייחס בהרחבה לטענות המבקשת, בחן אותן בהתאם לאמות המידה הנדרשות, ונימוקיו מקובלים עליי. כפי שכבר הובהר בפתיח – המחלוקת לגביה מתבקשת הבאת הראיות הנוספות אינה עומדת בליבת המחלוקת נושא ההתדיינות הנוכחית, שכן הראיות משליכות על גובה הנשייה של המשיב, ולא על עצם קיומו של משכון או חוב – הנושאים העומדים לבחינה במסגרת ההתדיינות הנוכחית. מכאן שרלוונטיות הראיות בהליך הנוכחי נוגעת לעניין ראייתי (מהימנותו של המשיב), ולא לעניין מהותי (הסוגיות העומדות להכרעה בהליך דנן). ויובהר, גם ראיה הנוגעת למהימנות בלבד עשויה להיחשב לראיית הזמה (ראיות מפריכות), ואולם על פי סדרי הדין בקשה לאשר הגשת ראיות הזמה צריכה להיות מונחת לפני בית המשפט, לכל המאוחר, לאחר סיום פרשת ההגנה, ובטרם הוגשו הסיכומים (ראו תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 המבהירה כי לאחר שהנתבע הביא ראיותיו, " בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות " ). המבקשת לא עשתה כן, ואף לא סיפקה הסבר של ממש למחדלה זה. ודוק, כאמור בהחלטתו של בית המשפט קמא, המבקשת ידעה מזה זמן רב כי מר פנקר יוכל לשפוך אור על המחלוקת בסוגיה זו (מחלוקת שהתגלעה כבר בכתבי הטענות, למרות שאין בה כדי להביא להכרעה בתיק), אך החליטה שלא לבקש לזמנו, ואף לא טרחה לציין בפני בית המשפט בשום שלב כי היא עושה מאמצים לאתרו ולגבות ממנו ראיות (ואזכיר את הודעתה מיום 19.8.2018 בה הצהירה כי אין בכוונתה להגיש ראיות נוספות). במצב דברים זה, ובשים לב לכך שמדובר בראיה שאינה נוגעת לליבת המחלוקת, התגלגלות ההקלטה לידי המבקשת בשלב זה אינה יכולה להצדיק סטייה מסדרי הדין (השוו ואבחנו מהחלטתי ברע"א 3189/19 גולן נ' ורבר (6.6.2019), המציגה את המקרה ההופכי – והתוצאה בהתאם).

9.

סוף דבר – דין בקשת רשות הערעור להידחות. מאחר שלא התבקשה התייחסות המשיב אינני עושה צו להוצאות.