רע"א 3863/22 עזבון המנוח אברהים סבאח עודה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט יעקב דנינו ) בת"א 48918-02-19 מיום 23.5.2022, במסגרתה נדחתה בקשה לצירוף ראיה בהליך הנוגע לזכויות בעלות בחלקת מקרקעין בערד.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

מאז חודש פברואר 2019 מנהלים הצדדים הליך בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בנוגע לזכויות בעלות בחלקה 128 בגוש 100264, אשר סומנה לאחר מכן כחלק מחלקה 1 בגוש 401040 מאדמות ערד ומכונה גם "פורעה 128" (להלן: החלקה ). מדובר בתביעות סותרות שהגישו הצדדים במסגרת הליכי הסדר מקרקעין של החלקה, והועברו לבית המשפט על ידי פקיד הסדר המקרקעין באזור הדרום. המבקשים טוענים לזכויות בעלות בחלקה מכוח תזכורת תביעה מיום 30.4.1973, שהוגשה על ידי קרובם, המנוח אברהים סבאח עודה קבועה. מנגד, רשות מקרקעי ישראל, המשיבה, טוענת כי מדובר בקרקע מסוג "מואת", ועל כן היא מצויה בבעלות המדינה, וכך היא נרשמה בעת הרישום הראשון של הקרקע, בשנת 1967. כמו כן, לדברי המשיבה, שר האוצר הפקיע את הקרקע מתוקף סמכותו, והיא נרשמה על שם המדינה בשנת 1980 (הליך מקביל, אשר נוגע להחרגת החלקה מההפקעה קבוע לדיון לפני הרכב בבג"ץ 6579/21). על כל פנים, לטובת הבקשה שלפניי די לומר שההכרעה המרכזית, העומדת לפתחו של בית המשפט קמא, עוסקת בסיווג החלקה – האדמת "מואת" היא, אם אדמת "מירי". באופן ספציפי, הצדדים נחלקו אם באזור החלקה התקיים יישוב בדואי קדום, אשר בני משפחה של המבקשים התגוררו בו דרך קבע. בניסיון לספק מענה לשאלה זו, הצדדים הציגו לפני בית המשפט קמא חוות דעת מנוגדות – המבקשים התבססו על חוות הדעת של ד"ר אחמד אמארה, הקובעת שמדובר באדמת מירי. מנגד, המשיבה הציגה את חוות דעתה של פרופ' רות קרק, הסבורה שמדובר באדמה שוממה, ועל כן יש לסווגה כאדמת מואת. בין היתר, מפורט בבקשה כי פרופ' קרק טענה שלא התקיימו בחלקה יישובי קבע בתקופות העות'מאנית והמנדטורית, מלבד שלושה ישובים אשר אינם ממוקמים באזור החלקה, וכן שלא נרשמו על שם הבדואים באזור זכויות בקרקע במהלך התקופה העות'מאנית.

2.

עם סיום שלב ההוכחות, הורה בית המשפט קמא כי סיכומי המבקשים יוגשו עד ליום 1.6.2022, וסיכומי המשיבה יוגשו בתוך 45 ימים ממועד קבלת סיכומי המבקשים. עם זאת, לפי המתואר בבקשה שלפניי, במהלך הכנת סיכומי המבקשים, נודע לבא-כוח התובעים כי בשנת 2020 התפרסם בתורכיה ספר בשם: "A Handbook of the Ottoman Palestine Place Names and Atlas" (להלן: האטלס

או הראיה ). לדבריו, האטלס התקבל במשרדו ביום 4.5.2022, ומפורטים בו "שמות הכפרים הקיימים במחוז באר-שבע ובנפת עזה, כמו גם ביתר חלקי ארץ ישראל", והוא "כולל מפות ותרשימים של ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית" (פסקה 3 לתצהירו של בא-כוח המבקשים). לפי האמור בבקשה, לאחר שהמומחה מטעם המבקשים, ד"ר אמארה, עיין באטלס, התחוור לו כי בניגוד לאמור בחוות הדעת של פרופ' קרק, בתקופה שבה ארץ ישראל השתייכה לאימפריה העות'מאנית, התקיימו במחוז באר שבע "לא פחות מ-30 כפרים", וכן 35 ישובים בנפת עזה (פסקה 7 לבקשה שלפניי). בנוסף, נכתב באטלס כי הבדואים באזור ערכו עסקאות בינם לבין עצמם, ועסקאות אלה נרשמו בשמותיהם בפנקסי הזכויות של לשכות המקרקעין.

3.

בהמשך לכך, ביום 10.5.2022 הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה להוספת ראיה חדשה, בטענה שיש בה כדי לשפוך אור על ההליך, שכן היא סותרת חזיתית את חוות דעתה ועדותה של המומחית מטעם המשיבה, ובפרט את מסקנותיה שבסוף המאה ה-19 לא היו יישובים באזור הנגב. מנגד, המשיבה התנגדה להוספת הראיה, וטענה שהגשתה לא תתרום לחקר האמת, וכן שקבלתה תגרום למשיבה לנזק ראייתי ודיוני. על כן, ביום 23.5.2022 דחה בית המשפט את הבקשה, בנמקו כי בהתחשב בשלב הדיוני המתקדם של בירור ההליך; בהינתן שהמבקשים יכולים היו לדעת על קיומה של הראיה בשלב מוקדם יותר; ובשים לב למידת התרומה המוגבלת של הראיה לגילוי האמת – אין מקום להתיר את הגשתה.

4.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן, במסגרתה מלינים המבקשים על דחיית בקשתם. לשיטתם, יש להתיר את הגשת הראיה בצירוף תצהיר של מומחה מטעמם, שכן לא הייתה להם יכולת לגלות על קיומו של האטלס בשלב מוקדם יותר, משאין להם, לבאי-כוחם או למומחים מטעמם גישה למשרדי הטאבו שבתורכיה. המבקשים

מדגישים כי בהתאם להוראות סדרי הדין, בית המשפט קמא טרם נחשף לראיה, אך כיוון שהראיה "סותרת חזיתית" את האמור בחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה, היא רלוונטית להכרעה בסוגיה שהונחה לפתחו של בית המשפט קמא. על כן, ראוי שבית המשפט יעיין בה, ויבקש את התייחסות המומחים של הצדדים בטרם יחליט בנוגע לסיווג הקרקע. לשיטתם, קבלת הבקשה לא תגרום נזק למשיבה, אדרבה, היא תאפשר למומחית מטעמה להגיב לאמור באטלס, ובכך תושג תכלית ההליך המשפטי – בירור האמת. לבסוף, המבקשים טוענים כי אם יתברר שהגשת הראיה תוביל לסרבול ההליך או לפגיעה במשיבה, ניתן יהיה להטיל עליהם הוצאות.

למען שלמות התמונה יצוין כי המבקשים טרם הגישו את סיכומיהם, שכן ביום 29.5.2022 עוכבו הליכי הגשת הסיכומים, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור דנן.

5.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא ובטענות המבקשים, סבורני כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבה.

6.

כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בנוגע לאופן ניהול ההליך, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור. התערבות כזו תיעשה רק במקרים חריגים, שבהם ההחלטה התקבלה בניגוד לדין או גרמה לעיוות דין חמור (רע"א 1048/19 בוגנים נ' בן יאיר , פסקה 7 (16.6.2019); רע"א 8597/21 יעקב נ' נבואני , פסקה 14 (21.2.2022) (להלן: עניין יעקב )). אינני סבור שהעניין דנן נמנה עם מקרים חריגים אלה.

7.

ברירת המחדל היא שעל הצדדים להגיש את ראיותיהם "בחבילה אחת" (ראו: תקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר החליפה את תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון , פ"ד מו(3) 738, 742 (1992); עניין יעקב , בפסקה 15). על כן, בעת הכרעה האם לאשר הגשה של ראיה מסוימת באיחור, על בית המשפט להתחשב בשלב שבו נמצא ההליך; באופייה של הראיה הנוספת; במועד שבו גילה המבקש על קיומה של הראיה, או במועד שבו היה עליו לדעת על קיומה; בנימוק לאיחור בהגשת הראיה; וכן בתרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת (רע"א 9114/16 טיסונה נ' כהן , פסקה 22 (26.3.2017); עניין בוגנים , שם; רע"א 1982/22 פלוני נ' בית חולים העמק , פסקה 9 (19.6.2022)). בענייננו, לאחר שבית המשפט קמא סקר את השיקולים הרלוונטיים ויישם אותם על העניין דנן, הוא קבע בהחלטה מנומקת שאין הצדקה להעניק רשות להגיש את הראיה בשלב שבו הוגשה. לא מצאתי בהחלטה זו פגם המצדיק התערבות בהחלטתו.

8.

ההליך מתנהל מזה כ-3.5 שנים. הצדדים הגישו את ראיותיהם זה מכבר (המבקשים ביום 22.11.2020 והמשיבה ביום 15.6.2021), ולאחר מכן נוהל הליך הוכחות מלא, במסגרתו נחקרו גם המומחים שהעידו מטעם הצדדים. עתה, כפסע מהגשת הסיכומים, כאשר ההליך מצוי בשלב מתקדם ביותר, הוגשה הבקשה להוספת הראיה. אין ספק שהבקשה הוגשה לבית המשפט קמא בשיהוי ניכר – האטלס התפרסם עוד בשנת 2020, ולא מצאתי בטיעוניהם של המבקשים, הן במסגרת הבקשה שהוגשה לבית המשפט קמא והן בבקשה שלפניי, הסבר מספק לסיבה בעטיה דבר קיומו התברר להם בעת האחרונה בלבד, ומדוע לא הייתה להם ולמומחה מטעמם יכולת לגלות את דבר קיומו בשלב מוקדם יותר, למצער בטרם העדת המומחים.

בהקשר זה, אין מחלוקת שקבלת האטלס כראיה בשלב הנוכחי תגרום להסגתו של ההליך לאחור, שכן לכל הפחות היא תלווה בצורך לקבל את התייחסותה של המומחית מטעם ההגנה לתוכן העולה מהראיה החדשה, ויתכן שאף תחייב מתן אפשרות לחקירה חוזרת של מומחי הצדדים. לבסוף, לא מצאתי כי יש בחשיבותה ובאופייה של הראיה, כדי להטות את הכף לטובת התרת ההגשה. זאת, בין היתר, כיוון שמדובר במסמך ממקור זר, שלא הוברר מי הגוף אשר עומד מאחוריו, וכן לאור הספקות שהועלו בתגובת המשיבה לבקשה בבית המשפט קמא, ביחס לקשר שבין המידע הקיים באטלס לבין החלקה שבמוקד התביעה, לאופי ההתיישבות הנטענת ולתקופה הרלוונטית (פסקאות 8-7 לתגובת המשיבה לבקשה בבית המשפט קמא). בהינתן כל האמור, לא ראיתי הצדקה להתערבות ערכאת הערעור באיזון שערכה הערכאה המבררת.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשו תגובות, אין צו להוצאות.