רע"א 6901-22 רע"א 6901-22

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט יונתן אברהם) בת"א 32946-02-19 מיום 2.9.2022, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים להוספת ראיות.

1.בין המבקשת 1, א.ב. פסגות טבריה בע"מ (להלן: פסגות), לבין המשיבה 1, ע.ר. צים שיווק ישיר בע"מ (להלן: צים) נחתם ביום 26.10.2017 הסכם מכר לרכישת מקרקעין (להלן: ההסכם המקורי), לפיו צים תמכור לפסגות מגרש בעיר טבריה, הידוע כגוש 15051 חלקה 48 (להלן: הנכס). לאור מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ביחס לתשלום ולמועדיו, צים הגישה תביעה נגד פסגות ומר אברהם בלום (המבקש 2. להלן פסגות ומר בלום יכונו יחד: המבקשים) לביטול החוזה. במסגרת ניהול ההליך חתמו הצדדים על הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה), ובית משפט השלום בטבריה נתן לו תוקף של פסק דין ביום 18.11.2018 (ת"א 22579-11-18). הסכם הפשרה הסדיר תנאים חדשים להעברת חלק מסוים מן התמורה (להלן: התשלום), ונקבע כי כל עניין שלא הוסדר בהסכם הפשרה יבורר, במקרה הצורך, בהתאם להסכמות שנוסחו לגביו בהסכם המקורי (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 18.11.2018).

2.ביני לביני, במועד אשר מצוי במחלוקת בין הצדדים, התקשרה צים בעסקה אחרת למכירת הנכס, ונתנה התחייבותה לצד שלישי, מאיר קבבצ'י אחזקות בע"מ (להלן: קבבצ'י ו-ההסכם עם קבבצ'י, בהתאמה). בהסכם זה נוסח תנאי מתלה, לפיו ההסכם עם קבבצ'י ייכנס לתוקף רק אם הסכם הפשרה עם המבקשים יבוטל על ידי צים, ככל שתעמוד לה הזכות לעשות כן (להלן: התנאי המתלה). לשיטת צים, פסגות איחרה לשלם במועד שנקבע בהסכם הפשרה, ובעקבות כך, היא סירבה לחתום על מסמכי המשכנתא עבור פסגות, הגישה לבית משפט קמא בקשות להכריז על בטלותו של הסכם הפשרה, הודיעה על ביטול העסקה למיסוי המקרקעין ומחקה את הערת האזהרה שהייתה רשומה על שם פסגות.

3.על רקע זה, המבקשים הגישו בקשה לצו מניעה זמני ביחס למימוש ההסכם של צים עם קבבצ'י לבית משפט קמא, וצו מניעה זמני במעמד צד אחד ניתן ביום 19.2.2019. במהלך שני דיונים שהתקיימו במעמד הצדדים בעניין צו המניעה הזמני, המבקשים טענו כי פסגות לא איחרה בתשלום, וזאת לאור הוראות מסוימות בהסכם המקורי אשר גוברות, לטענתם, על הוראות מקבילות בהסכם הפשרה. ביום 19.3.2019 קבע בית המשפט כי "לכאורה הופר הסכם הפשרה ע"י המבקשות בגין אי התשלום הנ"ל" וכי אין לקבל בשלב זה את הטענה שההסכם בין צים לבין קבבצ'י לא נכנס לתוקף (עמודים 8-7 להחלטה מיום 19.3.2019). לפיכך בוטל צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד. על כן, ביום 25.6.2019 הושלמה עסקת המכר בין צים לבין קבבצ'י, ובהתאם לכך נרשמו זכויות הבעלות בנכס במרשם המקרקעין על שם האחרונה.

4.ביום 1.8.2022, לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק, ולפני שהגישו את סיכומיהם, הגישו המבקשים בקשה להוספת שתי ראיות בתיק (להלן: הבקשה). במסגרת הבקשה טענו המבקשים כי ברשותם עותק של הסכם צים עם קבבצ'י – אליו הם נחשפו במסגרת הליך אחר שמתנהל בינם לבין צים (להלן: ההליך הנפרד) – אשר בכוחו להוכיח כי הסכם זה נחתם למעשה ביום 10.11.2018 – קרי, לפני המועד בו הושג ואושר הסכם הפשרה (18.11.2018). נטען, כי עותק זה הוא עותק ההסכם האותנטי אשר נושא את תאריך החתימה הנכון עליו, בעוד שההסכם שהוגש לבית המשפט במסגרת ההליך שלפנינו הוא הסכם מזויף, שבו הוכנסו שינויים בדיעבד. לצד זאת, המבקשים ביקשו להוסיף כראיה צ'ק על סכום של חצי מיליון ש"ח אשר מוזכר בהסכם עם קבבצ'י. לשיטתם, צ'ק זה נמצא בידי צים וגם בו יש כדי לחזק את טענתם ביחס למועד החתימה על ההסכם עם קבבצ'י (הסכם המכר בין צים לקבבצ'י והצ'ק יכונו להלן יחד: הראיות). המבקשים הוסיפו בבקשה כי ההצדקה למועד המאוחר להגשתה טמונה בעובדה שנודע להם על הראיות רק בסמוך לכך.

5.ביום 2.9.2022 דחה בית משפט קמא את הבקשה (להלן: ההחלטה), בנמקו, בין היתר, כי אין בראיות שצירופן מבוקש כדי לסייע למבקשים בתביעתם, וזאת משום שהשאלה "העיקרית והיחידה" הנתונה במחלוקת בתיק, כלשונו, היא האם הפרו המבקשים את הסכם הפשרה (פסקה 22 להחלטה). בהקשר זה, הדגיש בית המשפט כי בהינתן שאין מחלוקת ביחס לקיומו של התנאי המתלה בהסכם עם קבבצ'י, הרי שלטענותיהם של המבקשים ביחס למועד החתימה על הסכם זה, אותן הם מבקשים להוכיח באמצעות הראיות הנוספות, אין כל משמעות. בנוסף, נשללו טענות המבקשים ביחס לזיוף ההסכם עם קבבצ'י, וזאת משום שמופיעה בו התייחסות מפורשת לדיון שנערך בבית משפט השלום בטבריה ביום 18.11.2018, מה שמראה כי הוא נוסח לאחר התרחשותו. לבסוף, בית המשפט דחה אף את רכיב הבקשה הנוגע לצ'ק, תוך שהוא מזכיר, לצד הטעם שעניינו היעדר התועלת של הראיות בקידום התביעה, את העובדה שהצ'ק כלל לא נמצא ברשות המבקשים ואת אופיין החסר והכוללני של טענותיהם בהקשר זה.

6.במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, חוזרים המבקשים על עיקרי הטענות שהעלו לפני בית משפט קמא, ובראשן הטענה כי הראיות הנידונות מוכיחות כי הסכם המכר בין צים לבין קבבצ'י נחתם עובר לאישור הסכם הפשרה. משכך, לשיטתם, צים חתמה על עסקה נוגדת עוד בטרם התקיים איחור כלשהו מצדם, ועל כן הפרה את הסכם הפשרה באופן יסודי. בנוסף, נטען שהמו"מ על הסכם הפשרה נעשה בחוסר תום לב מצדה של צים, אשר ערכה אותו תוך הסתרת ההסכמות אליהן הגיעה עם קבבצ'י, ושלו המבקשים היו יודעים על הסכמות אלו, הם לא היו חותמים על הסכם הפשרה. לבסוף, המבקשים טוענים כי דחייתו של בית משפט קמא את הטענות ביחס לזיוף ההסכם מקדימות אחרית לראשית, שכן טרם ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה להוכיחן כדבעי, ובהקשר זה, כי הזיוף הנטען נעשה גם בתוכן ההסכם, ועל כן אין משמעות לעובדה שחלק ממנו מתייחס לדיון שהתקיים ביום 18.11.2018.

7.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובה. הלכה ידועה היא כי ההחלטה לדחות בקשה להוספת ראיה היא החלטה בסוגיה דיונית מובהקת, אשר לגביה מסור לערכאה המבררת שיקול דעת רחב. ההתערבות בהחלטות כאלו, כך נקבע, תתבצע אך במקרים חריגים, בהם נמצא כי ההחלטה מנוגדת לדין או עלולה לגרום לעיוות דין (רע"א 1569/20 מלוייב נ' מנהל מס ערך מוסף באר שבע, פסקה 9 (6.4.2020); רע"א 3863/22 עזבון המנוח אברהים סבאח עודה קבועה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (5.7.2022) (להלן: עניין קבועה)). לא מצאתי כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים כאמור.

8.ברירת המחדל היא כי על הצדדים להגיש ראיותיהם כמקשה אחת, כאשר על המבקש לסטות מכלל זה לשכנע את בית המשפט כי ישנו טעם חריג המצדיק סטייה כזו (ראו: תקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר החליפה את תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; עניין קבועה, בפסקה 7). בעת הכרעה בשאלה האם לאשר הגשה של ראיה באיחור, על בית המשפט להתחשב במספר שיקולים: השלב שבו נמצא ההליך; אופי הראיה; המועד שבו גילה הצד המבקש על קיומה של הראיה, או המועד שבו היה עליו לדעת על קיומה; הנימוק לאיחור בהגשת הראיה; וכן בתרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת (רע"א 4729/16 משרד הבינוי והשיכון נ' מפלסי הצפון בע"מ, פסקה 4 (20.6.2016); רע"א 1982/22 פלוני נ' בית חולים העמק, פסקה 9 (19.6.2022); עניין קבועה, שם).

9.בענייננו, בית משפט קמא התמקד בהחלטתו בתרומתן הפוטנציאלית של הראיות – ובראשן ההסכם האמור – והגיע למסקנה כי תרומה זו היא זניחה, אם לא אפסית. טענתם המרכזית של המבקשים, המבוססת על קיומו של זיוף נטען בעותק ההסכם עם קבבצ'י אשר הוגש לבית המשפט, היא כי ההסכם נחתם במועד מוקדם למועד אישורו של הסכם הפשרה. מעבר לדחיית הטענות בדבר הזיוף על ידי בית משפט קמא, איני מוצא טעם להתערב בקביעתו, שלפיה גם אם תתקבל הבקשה, אין בראיות כדי לסייע למבקשים בסוגיות המצויות בליבת המחלוקת. קביעה זו נטועה עמוק במתחם שיקול הדעת המסור לבית משפט קמא, ונשענת על הערכתו לפיה לשאלת מועד ההתקשרות בין צים לבין קבבצ'י אין חשיבות של ממש לצורך ההכרעה במחלוקות שבין הצדדים, בהינתן קיומו של התנאי המתלה בהסכם עם קבבצ'י. הערכה זו אינה משוללת בסיס, ומכל מקום זכותם של המבקשים להשיג על הניתוח המשפטי העומד ביסודה, ככל שיהווה חלק מהנמקת פסק הדין, שמורה להם להליכי הערעור.

10.זאת ועוד, אף המועד בו הוגשה הבקשה להוספת הראיות תומך בדחיית בקשת רשות הערעור שלפניי. עותק ההסכם אותו ביקשו המבקשים להגיש הגיע לרשותם כבר ביום 9.5.2022, עת הומצא להם כתב התביעה על ידי צים בהליך הנפרד. הגשת הבקשה ביום 1.8.2022, כאשר בינתיים נערך דיון הוכחות בו נשמעו עדי צים וקבבצ'י וחלף זמן לא מבוטל, עולה כדי שיהוי הן מההיבט הסובייקטיבי והן מההיבט האובייקטיבי. ללא הסבר מניח את הדעת לשיהוי זה, יש בו כדי לתמוך בדחיית הבקשה.

11.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות 2-1 בסכום של 2,500 ש"ח. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שלא התבקשו תגובות.