רע"א 5727-23 רע"א 5727-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ע' ניר נאוי) מיום 5.7.2023 בת"א 34885-05-21 ובת"א 17006-04-22, בה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לצרף ראיות חדשות לתיק בית המשפט.

רקע והשתלשלות העניינים

1.במוקד הסכסוך בין הצדדים עומדות זכויות בדירת מגורים ברעננה המהוות 1/6 מזכויות הבעלות בחלקת מקרקעין הידועה כחלקה 597 בגוש 6579, הרשומות על שמו של המשיב (להלן: דירת המגורים ו-החלקה, בהתאמה). אין חולק כי ביום 20.12.2005 נכרת בין הצדדים הסכם מכר לרכישת זכויות המשיב בחלקה על ידי המבקש (להלן: הסכם המכר), וכי מכוחו נרשמה לטובת המבקש הערת אזהרה על בעלותו של המשיב בחלקה.

2.ביום 18.5.2021 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המבקש, בה ביקש כי בית המשפט יכריז על בטלות הסכם המכר; ויורה על מחיקת הערת האזהרה שרשומה לטובת המבקש. בכתב התביעה, טען המשיב כי בתקופה שקדמה לחתימה על הסכם המכר, הוא נקלע לחובות שאילצו אותו לגייס הלוואות. בשלב מסוים סירבו הבנקים וגופי הלוואה אחרים לאפשר לו ליטול הלוואות נוספות, והוא פנה לכן אל המבקש כדי שיסייע לו בקבלת הלוואה.

לשם כך, חתמו המבקש והמשיב על הסכם המכר, שלפיו המשיב ימכור למבקש את זכויותיו בחלקה. על יסוד הסכם זה, כך נטען, ביקש המבקש הלוואת משכנתה מהבנק על סך $420,000 (להלן: ההלוואה), שנועדה כביכול לצורך רכישת זכויות המשיב בדירה. המבקש העביר כספים אלה לידי המשיב, שהתחייב מצידו כי הוא יהיה אחראי על פירעון ההלוואה בפועל. לטענת המשיב, לאורך השנים הוא עמד בהתחייבותו זו והעביר מעת לעת לידי המבקש את תשלומי המשכנתה אותם הוא נדרש לשלם לבנק. עוד נטען כי תמורת הסכמתו האמורה, נטל המבקש לידיו עמלה בסך 90,000 ₪ מסכום ההלוואה.

על רקע זה, נטען כי הסכם המכר נערך למראית עין בלבד. כראיה לכך נטען כי העסקה לא דווחה לרשויות המס; והצדדים לא חתמו על מסמכים כלשהם לצורך העברת הבעלות.

לטענת המשיב, בעת האחרונה המבקש הפר את ההסכמות ביניהם, כאשר נמנע מלהמציא לו מכתב כוונות עדכני שיאפשר לו לסלק את המשכנתה הרשומה על זכויותיו בדירה. כמו כן, נטען כי המבקש פנה לאדם שערך את הסכם המכר, כדי להעביר את זכויותיו של המשיב בדירה לידיו של המבקש.

3.המבקש מצידו הגיש ביום 7.4.2022 תביעה נגד המשיב, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי הזכויות בדירת המגורים שייכות לו; להורות למשיב לקיים את התחייבויותיו לפי הסכם המכר; ולמנות את בא כוח המבקש ככונס נכסים לשם הוצאתו לפועל של הסכם המכר. בכתב התביעה טען המבקש כי הסכם המכר הוא הסכם אמיתי מכוחו הוא רכש את זכויותיו של המשיב בחלקה, וכי הוא שילם למשיב את מלוא התמורה שנקבעה עבור דירת המגורים.

לגרסת המבקש, בשנת 2005 פנה אליו אדם בשם עופר גפני (להלן: מר גפני), שהציג עצמו כשותפו העסקי של המשיב, והציע לו לרכוש את דירת המגורים במחיר מופחת של $400,000, וזאת בשל מצוקה כלכלית אליה נקלע המשיב. כן נטען כי המשיב ביקש לקבל לידיו $160,000 במזומן, וכי היתרה תשמש לסילוק חוב המשכנתה הרובץ על דירת המגורים.

על פי הנטען, המבקש אכן פעל בהתאם לבקשת המשיב, ועם השלמת מלוא התמורה נרשמה לזכותו הערת אזהרה והוא קיבל את החזקה בדירת המגורים. עם זאת, בהתאם להסכמות הצדדים, מאז שנת 2006 המשיב שוכר את דירת המגורים מהמבקש ומשכיר אותה לשוכרי משנה.

4.יצוין כי במסגרת ההליך בוצע גילוי מסמכים בין הצדדים; ולאחר שהדיון בשתי התביעות אוחד, הגישו הצדדים את תצהירי העדות הראשית מטעמם. יוער כי כחודש לפני דיון ההוכחות הראשון, ביום 20.2.2023, הגיש המשיב בקשה לצירוף ראיות חדשות – שהתקבלה לאור הסכמתו של המבקש. לאחר מכן התקיימו שני דיוני הוכחות, בימים 26.3.2023 ו-7.5.2023.

5.בתום דיוני ההוכחות ניתנו לצדדים הוראות בדבר הגשת סיכומים, לפיהן המשיב יגיש את סיכומיו עד יום 1.8.2023; והמבקש יגיש את סיכומיו עד יום 19.10.2023. יצוין כי לאחר דחייה, ביום 7.8.2023 הגיש המשיב סיכומים מטעמו.

6.כחודש וחצי לאחר דיון ההוכחות האחרון, ביום 27.6.2023 הגיש המבקש בקשה להוספת ראיות חדשות (להלן: בקשת המבקש להוספת ראיות), אותן הוא כינה "הסכמי צל" (להלן: הסכמי הצל או הראיות החדשות).

בבקשה זו טען המבקש כי כאשר סידר את מחסן דירתו לקראת מעבר דירה, הוא מצא שני הסכמים מיום 1.1.2006 (כשבוע וחצי לאחר החתימה על הסכם המכר) החתומים על ידי המבקש, מר גפני והמשיב. הסכמים אלה כוללים הסכמות שונות שאינן מופיעות בהסכם המכר. כן נטען כי נקבע בהסכמי הצל כי ההסכמות האמורות יהיו בתוקף למשך 18 חודשים, וכי אם הן לא יתממשו במהלך תקופה זו, יבוטלו הסכמי הצל ויחול הסכם המכר. כמו כן, נטען כי בהסכמי הצל נקבעו הסדרים נוספים ביחס לחלקו של מר גפני בדירת המגורים וחלקו של המשיב בה.

המבקש טען כי אין ספק שהסכמי הצל הם רלוונטיים לבירור המחלוקות בין הצדדים ונחוצים לצורך חקר האמת; כי התרת צירופם לא תפגע במשיב, שכן אם הוא יהיה מעוניין בכך, תינתן לו הזדמנות לחקור חקירה נגדית לגביהם; כי הוא מצא את הסכמי הצל בדרך אקראי וכלל לא זכר שהם קיימים; וכי מדובר בהסכמים קצרים, פשוטים וברורים כך שאין בהם כדי לפגוע בניהולו התקין של ההליך או להכביד על המשיב. עוד הוסיף המבקש כי הסכמי הצל אינם בהכרח מיטיבים מבחינתו, שכן הם מצביעים על כך שהוא בעל 60% מהזכויות בדירה בלבד.

7.המשיב התנגד לבקשה. לטענתו, העיתוי שבו בחר המבקש להגיש את הבקשה – לאחר שהתקיימו דיוני הוכחות והמבקש נחקר על תצהירו – אינו מקרי. הוא הוסיף כי יש לתהות על כך שהסכמי הצל "נמצאו" לאחר שבית המשפט עמד על הקושי שבגרסת המבקש במהלך דיון ההוכחות האחרון. עוד טען המשיב כי חתימתו כלל אינה מופיעה על גבי המסמכים הללו.

נטען גם כי הסכמי הצל כלל אינם תומכים בגרסה שהעלה המבקש בתביעתו, וכי צירופם יביא להרחבה משמעותית של חזית המחלוקת ויחייב את ניהול ההליך מחדש.

החלטת בית משפט קמא

8.ביום 5.7.2023 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש להוספת הראיות החדשות. בית המשפט עמד על כך שהכלל הוא כי על בעלי דין להגיש את כל ראיותיהם ב"חבילה אחת". רק במקרים חריגים עשוי בית המשפט להתיר הוספת ראיה לאחר הגשתן של כלל הראיות, וזאת בין היתר בהתחשב באופי הראיה הנוספת; בשלב אליו הגיע ההליך; ובנסיבות שהובילו לכך שהראיה לא הוגשה בזמן. כן צוין כי בקשה להוספת ראיות המוגשת לאחר סיום הליך ההוכחות שונה מבקשה להוספת ראיות המוגשת במהלך שלב ההוכחות. זאת מאחר שעדות שנגבית לאחר חשיפת קו ההגנה – פוגעת בזכויות הצד שכנגד ובניהולו התקין של המשפט.

במקרה דנן, קבע בית המשפט כי הגשת הסכמי הצל תחייב ככל הנראה את פתיחת ההליך מחדש – וזאת לאחר שכבר ניתן צו לסיכומים. ממילא, ציין בית המשפט כי תרומתם של הסכמים אלה להליך שבנדון כלל אינה ברורה. בהקשר זה, צוין כי אף לגישת המבקש הסכמי הצל כוללים הסכמות שתוקפן פג בחודש יולי 2007, כך שספק אם יש בהן להאיר על המחלוקת בין הצדדים. בית המשפט הוסיף כי אין די בהפניה בהסכמי הצל להסכם המכר, כדי להצדיק את הגשתם. כמו כן, נטען כי לפי טענת המבקש עצמו הוא זכאי בהתאם להסכמי הצל רק ל-60% מדירת המגורים, בעוד שבתביעתו הוא ביקש לאכוף את הסכם המכר ולזכות בדירה כולה.

מעבר לכך, הוסיף בית משפט קמא כי הסכמי הצל שנויים במחלוקת וכי ייתכן תידרש חוות דעת באשר לאמיתותם. על כן, קבלתם תוביל לסרבול משמעותי, וכפועל יוצא לפגיעה משמעותית בניהולו התקין של המשפט. כמו כן, בית המשפט ציין כי לא שוכנע שלא ניתן היה להציג את הראיות החדשות קודם לכן, וכי הטעם שהציג המבקש למציאת המסמכים רק בשלב זה איננו מספק. זאת, בפרט בשים לב לכך שקיומם של הסכמי הצל כלל לא הוזכר על ידי המבקש לפני כן, לא בתצהירו ולא בחקירתו.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

9.בבקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי תרומתן של הראיות החדשות להליך אינה ברורה. לשיטתו, הסכמי הצל הם מהותיים ויורדים לשורשו של העניין, שכן הם שומטים את הקרקע תחת טענת המשיב לפיה הסכם המכר הוא למראית עין בלבד. לטענת המבקש, הסכמי הצל מקנים תוקף להסכם המכר ולעסקה כולה; וקבועים בהם הוראות והסדרים לגבי העסקה – כאשר בכל מקרה הסכם המכר עומד בתוקפו ואינו "למראית עין".

על כן נטען כי בעוד שלמבקש צפוי להיגרם עיוות דין חמור ונזק בלתי הפיך אם לא יוגשו הסכמי הצל; למשיב לא ייגרם כל נזק מצירופם להליך מלבד דחייה אפשרית בהכרעה. דחייה זו ממילא אינה משמעותית בשים לב לכך שתביעתו של המשיב הוגשה למעלה מ-15 שנים לאחר מועד כריתת הסכם המכר. באשר לעוצמת הפגיעה בניהול ההליך, המבקש מדגיש כי מדובר בשני הסכמים בני עמוד אחד בלבד כל אחד.

המבקש מלין על כך שבית משפט קמא לא נדרש לראיות החדשות בעצמו בטרם קבע כי תרומתן להליך מוגבלת. כמו כן, נטען כי בית המשפט קבע כי קבלת הראיות החדשות עשויה לסרבל את ההליך בשל היותן שנויות במחלוקת; זאת למרות שתפקידו של בית המשפט הוא לבחון אותן ואת טיבן, בהיותן מצויות בלב המחלוקת בין הצדדים.

עוד טוען המבקש כי המשיב הוא זה שהיה עליו להמציא את הסכמי הצל בשלב גילוי המסמכים, שכן הם ודאי נמצאים בידיו או בידי מי מטעמו, והמשיב הסתיר אותם. כמו כן, נטען כי המשיב התנהל בחוסר תום לב דיוני, שכן הוא בעצמו ביקש לצרף ראיות חדשות לתיק רק לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המבקש ולאחר שנחשף לראיות שהגיש המבקש, ובקשתו התקבלה.

לעניין המועד שבו הוגשה הבקשה להוספת הראיות החדשות, טוען המבקש כי הוא מצא את הסכמי הצל במחסן לקראת מעבר דירה, וכי הוא כלל לא זכר ולא העלה על דעתו כי ימצא אותם – שכן מדובר במסמכים שנוצרו לפני כ-18 שנים.

דיון והכרעה

10.לאחר עיון בבקשה רשות הערעור ובנספחיה, אני סבורה כי דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיב.

כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות בנושא מתן היתר להגשת ראיות נוספות. מדובר בהחלטות דיוניות מובהקות שערכאת הערעור נמנעת ככלל מלהתערב בהן, למעט במקרים חריגים בהם ההחלטה היא בלתי סבירה על פניה, מנוגדת לדין או גורמת לעיוות דין (ראו, למשל: רע"א 8597/21 יעקב נ' נבואני, פסקה 14 (21.2.2022) (להלן: עניין יעקב); רע"א 5991/22 פלוני נ' יעוד מפעלים חינוכיים, פסקה 8 (21.9.2022) (להלן: עניין פלוני); רע"א 6901/22 א.ב. פסגות טבריה בע"מ נ' ע.ר. צים שיווק ישיר בע"מ, פסקה 7 (17.11.2022)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.

11.נקודת המוצא היא כי בעל דין נדרש להגיש את ראיותיו לבית המשפט "בחבילה אחת". כל בקשה להוספת ראיות – טעונה רשות של בית המשפט. על המבקש לסטות מנקודת מוצא זו להוכיח יש ישנו טעם חריג המצדיק זאת (ראו: תקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). ראו גם: עניין יעקב, בפסקה 14; רע"א 5628/22 אלח'ורטי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (30.8.2022) (להלן: עניין אלח'ורטי); עניין פלוני, בפסקה 9).

כאשר בעל דין מבקש לצרף מסמכים או ראיות באיחור, יש להתייחס למספר נושאים לצורך הכרעה בבקשתו. ראשית, יש להבחין לטעמי בין מסמכים שהיו מצויים כל העת ברשותו של בעל הדין, לבין כאלה שלא היו ברשותו והובאו לידיו או לידיעתו רק בשלב מאוחר. ביחס לסוג הראשון של המסמכים, קבלתם בשלב מאוחר של הדיון מעוררת קושי מיוחד. כידוע, תקנות סדר הדין האזרחי מחייבות בעל דין, במסגרת הליך של גילוי מסמכים, לבצע "חקירה ודרישה" – קרי לחפש ולנסות לאתר את כל המסמכים הרלוונטיים להליך, ולגלות על אודותיהם לצד שכנגד (ראו: תקנה 57 רישא לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד לעניין הליך גילוי מסמכים, חשיבותו והיקף חובתם של בעלי הדין, ראו: רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515, 521-520 (1999); רע"א 8761/20 פלונית נ' פלוני, פסקאות 14-13 (20.1.2021); רע"א 2236/21 מ.ע.ג.ן – ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' בוטיק – שימור מבנים בע"מ, פסקאות 5-4 (21.4.2021)).

לכן, כאשר מדובר בבעל דין שהחזיק בידיו מסמכים ולא גילה על אודותיהם במסגרת הליך גילוי המסמכים, המסקנה המתבקשת היא כי הוא לא ביצע את החקירה והדרישה הנדרשות בתקנות במועדים המתאימים לכך; אלא במועד מאוחר יותר – לעיתים, מאוחר מדי. במקרה כזה, הנטל המוטל עליו להצדיק הוספה של המסמכים האמורים בשלבים מאוחרים של ההליך, הוא נטל כבד יותר. זאת בניגוד למשל לראיות שמבוקש להגישן, שכלל לא היו בידי בעל הדין במועדים הרלוונטיים להגשת ראיות הצדדים (ראו והשוו: רע"א 5869/22 פלונית נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 32 וההפניות שם (21.12.2022)).

12.עוד יש לבחון את השאלה האם המסמכים שהגשתם המאוחרת מבוקשת, הם מסמכים שבעל הדין ידע על אודות קיומם מלכתחילה אם לאו. כאשר מדובר במסמכים שבעל הדין ידע על אודות קיומם (גם אם הם לא היו ברשותו או בחזקתו), היה עליו לציין במסגרת ראיותיו את דבר קיומם, ולהבהיר מדוע הם אינם ברשותו והוא אינו מציג אותם (ראו: תקנה 57 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי). אני סבורה כי כאשר בעל דין מזכיר בכתבי בית הדין שלו את דבר קיומם של מסמכים מסוימים שהוא טרם הצליח לאתר, הקושי הכרוך בצירופם המאוחר עשוי להצטמצם בחלק מהנסיבות. לעומת זאת, כאשר מדובר במסמכים שבעל דין יודע (או למצער אמור היה לדעת) על אודות קיומם, וחרף זאת הוא אינו מזכיר אותם כלל אלא מבקש רק בהמשך לצרפם – הנטל המוטל עליו להבהיר את דרך הילוכו הוא כבד יותר.

בית המשפט צריך גם להביא בחשבון את השלב שבו מצוי ההליך: כך, ככל שהשלב מוקדם יותר, כך תטה הכף אל עבר אישור הבקשה (ראו למשל: עניין יעקב, בפסקה 15; עניין אלח'ורטי, בפסקה 11; עניין פלוני, בפסקה 9). זאת מאחר שהוספת מסמכים בשלבים מאוחרים של ההליך, עלולה להביא להסגת ההליך לאחור, לסרבולו והתארכותו – באופן שיגרום נזק הן לצד השני בהליך, והן למערכת בכללותה וליתר הצדדים הנזקקים לשירותיה (ראו והשוו: רע"א 3863/22 עזבון המנוח סבאח עודה קבועה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (5.7.2022)).

13.מול כל השיקולים האלה ניצב האינטרס של גילוי האמת. לכן, ככל שהמסמכים משמעותיים יותר להליך במובן זה שהם עשויים ברמה גבוהה של סבירות לשנות את התוצאה שלו ("ראיות זהב"), כך תגבר הנטייה לאפשר את הגילוי; ומנגד – ככל שמדובר במסמך שההשלכה שלו על ההכרעה היא מצומצמת יותר, יהיה בכך כדי לצמצם את הנטייה לאפשר את הצגתו באיחור (ראו: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 69-59 (2021)).

14.ניישם אם כן את האמור לעיל על ענייננו. ראשית, מבחינת סוג הראיות – מדובר במסמכים שהיו בחזקתו ובשליטתו של המבקש לכל אורך הדרך. מטעמיו שלו – הוא לא ערך את החיפוש במחסן בשלב הליך גילוי המסמכים – כפי שהיה עליו לעשות, אלא רק בשלבים מאוחרים מאוד של הדיון.

15.יתרה מכך, הסכמי הצל הם הסכמים שהמבקש הוא צד להם, ולכן ידע (או למצער יכול וצריך היה לדעת) אודות קיומם לכל אורך הדרך. חרף האמור, הוא לא ציין בשום שלב של הדיון את דבר קיומם. העובדה שהמבקש לא ערך חיפוש במסמכים שהוא אחסן במחסן, ושהוא כלל לא ציין את דבר קיומם של הסכמי הצל בשום שלב של ההליך, מכבידה עליו, והנטל המוטל עליו להצדיק את קבלתם בשלב המאוחר מאוד של הדיון בו הגשתם התבקשה – הוא לכן נטל כבד.

16.בית משפט קמא לא היה סבור כי המבקש הרים את הנטל, שכן הוא התרשם כי תרומתם של הסכמי הצל לבירור המחלוקות בין הצדדים מוטלת בספק. אינני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעה זו – שהיא קביעה של הערכאה הדיונית המכירה את ההליך. המותב של בית המשפט המחוזי הוא זה שדן בהליך מראשיתו, נחשף למכלול הטענות, הראיות ושמע את העדויות. לכן, מותב זה מודע היטב לשאלת התרומה האפשרית של הראיות הנוספות להכרעת הדין.

17.מעבר לכל האמור, בקשת המבקש להוספת הראיות החדשות הוגשה בשלב מתקדם ביותר של ההליך: כחודשיים לאחר תום שלב הוכחות ולאחר שכבר ניתן צו לסיכומים. קבלת הבקשה והוספת המסמכים בשלב זה, הייתה עלולה לחייב הליכים נוספים באופן שיביא להארכת ההליך ועיכוב נוסף בסיום הדיון בתובענה. במצב דברים זה, ברי כי היה על המבקש להציג נימוק משמעותי המצדיק את האיחור בהגשת הראיה, וכי היה מקום לקבלה רק בנסיבות חריגות מאוד. כפי שהובהר לעיל, בית משפט קמא לא היה סבור כי נסיבות כאלה מתקיימות במקרה דנן. הוא הבהיר כאמור כי קבלת המסמכים תפגע בניהול ההליך לאור אופי המסמכים והשלב המאוחר אליו הגיע ההליך במועד בו הגשתם התבקשה. גם בקביעה זו – שהיא קביעה דיונית מובהקת, אינני סבורה כי יש להתערב.

18.לאור כל האמור אינני סבורה אם כן כי יש להתערב במסקנתו של בית משפט קמא – מדובר במסמכים שהיו כל העת ברשות המבקש והוא לא חיפש ולא איתר אותם בשלב גילוי המסמכים; שהוא ידע על אודות קיומם ולא ציין זאת בשום שלב קודם של ניהול ההליך; הבקשה הוגשה בשלב מאוחר מאוד של ההליך וקבלתה הייתה מביאה לסרבול והארכה נוספת של הדיון; ובית משפט קמא המכיר את ההליך מראשיתו היה סבור כי התרומה המשוערת של הסכמי הצל לחקר האמת אינה משמעותית די הצורך ואיננה מצדיקה את ההכבדה שצפויה לגרום הגשתם בשלב כה מתקדם. במצב דברים זה, ובשים לב לאמות המידה המצמצמות להתערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניינים כגון דא – לא ראיתי מקום להתערב במסקנה זו.

19.לבסוף, יצוין כי העובדה שבית משפט קמא קיבל את בקשת המשיב לצרף ראיות נוספות אינה מעלה ואינה מורידה. מדובר היה בבקשה שהוגשה בשלב מוקדם יותר בהליך, בטרם התקיימו דיוני ההוכחות; וממילא המבקש עצמו הסכים לצירופן.

20.סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות.