רע"א 5869-22 רע"א 5869-22

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 63704-12-18 (כבוד השופט א' צימרמן; להלן ההליך העיקרי) מיום 22.6.2022 בה נדחו, בין היתר, 3 בקשות של המבקשים: לתיקון תצהיר גילוי המסמכים; לזימון עדים; ולביטול הקביעה לפיה אין להיזקק לחלקים מחוות הדעת מטעם המומחה מטעמם.

הרקע לבקשה

1.המבקשים 2-1 הינם יורשיו של המנוח שהיה בחייו נכה צה"ל (להלן המנוח). המבקשת 3 היא חברה בבעלות המבקשים 2-1. כל המבקשים הם הנתבעים בהליך העיקרי, ולצדם נתבעת רביעית - פז חברת נפט בע"מ (להלן פז; הנתבעים 4-1 בהליך העיקרי יקראו יחדיו הנתבעים).

2.ביום 27.12.2018 הוגשה תביעה (היא ההליך העיקרי) ע"י רשות מקרקעי ישראל (להלן רמ"י) וחברת אתרים בחוף תל אביב חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל אביב-יפו בע"מ (להלן אתרים; וביחד התובעות או המשיבות) לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין במתחם צ'ארלס קלור בתל אביב (להלן המקרקעין) בהם נמצאת תחנת תדלוק (להלן תחנת הדלק); לתשלום דמי שימוש ראויים בתחנת הדלק על סך של 10,000,000 ₪; ולתשלום של 24,000,000 בגין מסחור הזכויות בתחנת הדלק לפז.

ביום 25.5.1976 נחתם בין רמ"י לבין אתרים הסכם לניהול רצועת החוף המרכזית בתל אביב-יפו בה מצויים המקרקעין. ביום 20.2.1977 נחתם בין אתרים לבין המנוח הסכם לפיו המנוח יקבל זכות חכירה במקרקעין למטרת הקמת תחנת דלק, וזאת לצורך שיקומו התעסוקתי בהתאם להמלצת אגף השיקום במשרד הביטחון. תוקפו של ההסכם היה ל-49 שנים, עד ליום 31.10.2025. סעיף 20 להסכם שכותרתו "ביטול החוזה וסיומו" מתייחס בין היתר לאפשרות להעברת הזכויות מכוח ההסכם לאשתו וילדיו של הנכה במקרה של פטירתו. ס"ק (ג) קובע כי: ואולם במקרה של פטירה רשאי המחכיר לחדש את החוזה עם האשה והילדים של החוכר הנפטר (או עם מי מהם) הזכאים... אם תופנה למחכיר (אתרים ר.ר) בקשה כאמור היא צריכה להיות חתומה על ידי כל הזכאים בצירוף המלצה של אגף השיקום של משרד הביטחון".

3.בו ביום, נחתם הסכם מסגרת בין המנוח לבין פז בדבר הקמתה של תחנת תדלוק במקרקעין והפעלתה. בהסכם זה התחייב המנוח למסור את המקרקעין לחזקתה של פז; ופז התחייבה להקים את תחנת הדלק, על חשבונה, ולמנות את המנוח כקמעונאי מטעמה לשיווק מוצריה בתחנת הדלק.

ביום 21.8.1978 חתמו המנוח ופז על הסכם קמעונאות, במסגרתו סוכם כי המנוח ישמש קמעונאי של פז למכירה ושיווק של מוצריה בתחנת הדלק (להלן הסכם הקמעונאות). עוד סוכם כי פז תקנה למנוח רשות זמנית להשתמש במקרקעי התחנה, כאשר מקרקעי התחנה והציוד המותקן בה יישארו בחזקת פז. ביום 4.10.1978, לצורך הפעלת תחנת הדלק, המנוח ומשפחתו הקימו את המבקשת 3. לאור מצבו הבריאותי של המנוח, תחנת הדלק נוהלה על-ידי אשתו לזמן קצר ולאחר מכן ניהול התחנה הועבר לבתו, היא המבקשת 1.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 13.9.1987 נחתם חוזה חכירה ראשית בין רמ"י לבין המנוח, במסגרתו הוחכרו למנוח המקרקעין. חוזה החכירה אימץ לתוכו את הוראות הסכם החכירה בין אתרים למנוח והוכפף להוראות הסכם הניהול שבין רמ"י לאתרים. בהתאם לחוזה החכירה בין הרשות למנוח, נרשמה זכות חכירה לטובתו של המנוח בפנקסי רישום המקרקעין. בו ביום, נחתם גם חוזה חכירת משנה בין המנוח לבין פז, בו הוקנו לפז זכויות חכירת המשנה במקרקעין.

4.ביום 10.8.2005 נפטר המנוח. המבקשים, שהפעילו את תחנת הדלק זה מכבר, יידעו את אתרים אודות פטירתו, ואתרים לא פעלה באותה עת לסילוקם מהמקרקעין. לא ניתנה כל המלצה (חיובית או שלילית) של אגף השיקום לעניין העברת המקרקעין לאשתו או לילדיו של המנוח, והמבקשים המשיכו להפעיל את תחנת הדלק באמצעות המבקשת 3 עד ליום 5.3.2009, בו חתמו על הסכם הפעלה עם פז (להלן הסכם ההפעלה). לפי הסכם ההפעלה, פז קיבלה לידיה את הפעלת תחנת הדלק בתמורה לתשלום חודשי של 200,000 ₪ לפני מע"מ והצמדה, עד לתום תקופת החכירה (קרי, עד לשנת 2025). הסכם ההפעלה השעה את תוקפו של הסכם הקמעונאות שבהתאם לו הפעילו המבקשים את התחנה עד אותה עת.

5.ביום 15.6.2016 מכרה מדינת ישראל את בעלותה באתרים לעיריית תל אביב-יפו. ביום 28.2.2016, הודיעה אתרים על ביטול הסכם החכירה עם המבקשים. המבקשים נדרשו להשיב את המקרקעין לרשות בתוך 60 יום. משלא עשו כן, הוגשה נגדם התביעה בהליך העיקרי.

6.הנתבעים טענו מנגד כי התביעה התיישנה וכי יש לדחות אותה גם מטעמי שיהוי, ויתור ומניעות. כן נטען כי תחנת הדלק לא נמסרה למנוח לשם שיקומו, וכי משום כך מדובר בזכות הניתנת להורשה. יתרה מכך, התובעות אף ויתרו בהתנהגותן על הדרישה להמלצת אגף השיקום להעברת הזכויות. עוד נטען כי התובעות לא היו רשאיות לבטל את ההסכם, וכי העברת הזכויות לפז לא היוותה הפרתו.

7.ביום 10.9.2021 הגישו המבקשים תביעה נגד רמ"י ואתרים (ת"א 13352-09-21) בה הם עתרו כי תוכר זכותם להיכנס בנעלי המנוח בהסכם החכירה; כי תוקפו יוארך עד לסיומו ביום 31.10.2025; וכי יתאפשר להם להאריכו ב-49 שנים נוספות (להלן תביעת המבקשים). טענתם העיקרית של המבקשים בתביעתם היא טענת אפליה ביניהם לבין יורשים אחרים של נכי צה"ל שלגביהם אישרה רמ"י הורשת זכויות מהנכה.

8.תביעת המבקשים אוחדה עם ההליך העיקרי בהחלטה מיום 6.12.2021. ביום 9.1.2022 הגישו המבקשים בקשה לגילוי מסמכים הנוגעים להליך העיקרי ולתביעת המבקשים גם יחד. ביום 6.2.2022 הבהיר בית המשפט בהחלטתו כי הליכי גילוי המסמכים ביחס להליך העיקרי הושלמו זה מכבר. ביום 8.3.2022 נותב התיק למותב אחר (כבוד השופט א' צימרמן), אשר קבע ביום 9.3.2022 כי קדם המשפט יתקיים ביום 27.4.2022 ולאחר הגשת תצהירי הצדדים.

9.בתחילת חודש מרץ 2022 החליפו המבקשים את בא כוחם בבא כוח שנטען שיש לו מידע רלוונטי להליך העיקרי, וזאת נוכח עיסוקו בתיקים רבים מתחום הדלק. בראשית חודש אפריל 2022, זמן קצר לפני המועד האחרון להגשת תצהיריהם, הגישו המבקשים לבית המשפט ארבע בקשות לגילוי מסמכים ולאורכה בהגשת תצהירי העדות הראשית עד להשלמת הליכי גילוי המסמכים. לטענתם, עד שבא כוחם החדש החל לייצגם, לא היה להם מידע אודות המסמכים נשוא בקשות הגילוי.

10.בהחלטה מיום 8.5.2022 הפריד בית המשפט את תביעת המבקשים מההליך העיקרי תוך שציין כי התנהלותם של המבקשים מעכבת את בירור הפלוגתות בהליך העיקרי. בית המשפט עדכן את לוחות הזמנים בהליך העיקרי, וקבע כי דיוני ההוכחות יחלו ביום 28.6.2022. ביום 25.5.2022 הגישו המבקשים את תצהירי עדותם הראשית וצירפו אליהם תיק מוצגים הכולל מסמכים שלא נזכרו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמם או מטעם בעלי הדין אחרים (להלן תיק המוצגים).

11.ביום 1.6.2022 הגישו המבקשים בקשה להזמנת 12 עדים לצורך הצגת מסמכים המצויים בידיהם (להלן בקשה 84); ביום 6.6.2022 הגישו המבקשים בקשה לזימון 27 עדים נוספים להצגת מסמכים שלא נמצאים בידיהם (להלן בקשה 86); וביום 15.6.2022 הגישו המבקשים בקשה נוספת לאשר להם השלמה או תיקון של תצהיר גילוי המסמכים מטעמם באופן שיכיל את כל המסמכים שצורפו לתיק המוצגים, הכוללים את תצהירי העדות הראשית שהגישו (להלן בקשה 97). בית משפט קמא דחה את שלוש הבקשות הללו בהחלטתו מיום 22.6.2022, החלטה שעליה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

באשר לבקשה 97 קבע בית המשפט כי יש להגיש את הראיות "בחבילה אחת". לאור עיתוי הגשת הבקשה – לאחר שהמשיבות הגישו את תצהיריהן ובסמוך לתחילת דיוני ההוכחות (שהיו קבועים באותה עת ליום 28.6.2022) – ייגרם למשיבות נזק. כן נקבע כי הבקשה נועדה כדי להכשיר בדיעבד את תיק המוצגים.

באשר לבקשות 84 ו-86 קבע בית המשפט כי דינן להיבחן באספקלריה של גילוי מסמכים. לשיטתו, דרך המלך לגילוי מסמכים היא בבקשה לגילוי מסמכים ובקשות המבקשים הינן בגדר מעקף של הליכי גילוי המסמכים אשר מוצו עד תום. משהמבקשים לא הגישו בקשה לגילוי מסמכים, הם מושתקים מלבקש את המסמכים בדרך עקיפה של זימון עדים. בהקשר זה נקבע עוד כי המבקשים אינם רשאים להעביר למומחה מטעמם כל מסמך שלא גולה כדין במסגרת הליכי גילוי המסמכים, ובית המשפט לא יתייחס לאף חלק מחוות דעתו של המומחה הנסמך על מסמכים כאלה.

למען שלמות התמונה יצוין כי בשל מחלת הקורונה של ב"כ הצדדים ואילוצי יומן בית המשפט, נדחה בהסכמת הצדדים דיון ההוכחות הראשון ליום 3.1.2023.

טענות המבקשים

12.ראשית טוענים המבקשים כי המסמכים שהם מבקשים שהעדים מטעמם יציגו בבית המשפט (בקשות 84 ו-86; להלן יקראו ביחד, לשם הנוחות, המסמכים), הם מסמכים רלוונטיים להליך העיקרי. לשיטתם, מדובר במסמכים מרכזיים שהם מהותיים לשם הכרעה בפלוגתות שבמחלוקת, ובית המשפט שגה כאשר התעלם מכך. כך נטען כי המסמכים מפריכים את טענות התובעים ומוכיחים כי רמ"י ראתה בזכויות חכירה במקרקעין שניתנו לנכי צה"ל לצורך שיקומם בהמלצת משרד הביטחון - כזכויות קנייניות, ובמנוח - כמי שזכאי להוריש את זכויותיו ואף למכור אותן. מהמסמכים עולה כי היו מקרים רבים בהם רמ"י אישרה הורשה של זכויות שהועברו לנכי צה"ל בהתאם להמלצות אגף השיקום במשרד הביטחון. מקרים אלה מעידים על התנהלות מערכתית המאפשרת הורשת הזכויות, ובחלק מהמקרים רמ"י אף נימקה את האישור להורשת הזכויות בנימוקים הזהים לאלה שהועלו בטענות המבקשים.

לטענת המבקשים, גם אם נפלה שגגה דיונית לעניין המועד בו הם ביקשו לצרף את המסמכים, אינטרס חקר האמת העומד ביסוד ההליך המשפטי גובר. בית משפט קמא שגה משלא איזן באופן ראוי בין שיקולי פרוצדורה לשיקולי מהות.

13.אשר לבקשה 97, טוענים המבקשים כי רוב המסמכים שהם ביקשו להוסיף לתיק המוצגים כבר צורפו במסגרת בקשות קודמות, ועל כל פנים היו מוכרים לרמ"י, לאתרים ולפז, והוסתרו על ידיהן במכוון. הימצאות המסמכים בידי המבקשים וכוונתם להסתמך עליהם גולו למשיבות כבר בתחילת אפריל 2022, בסמוך למועד בו המסמכים התגלו למבקשים; כשלושה חודשים לפני המועד המקורי של דיון ההוכחות הראשון וכחודשיים וחצי לפני מועדי הגשת תצהירי פז ותצהירי תשובות רמ"י ואתרים.

14.כאמור, לגרסת המבקשים, הכוונה להשתמש במסמכים הייתה ידועה למשיבות עוד באפריל 2022 ולא ביוני 2022, במועד הגשת הבקשות. לכן לשיטתם, שגה בית משפט קמא כאשר לא נעתר לבקשות משום שהמסמכים הוגשו בסמוך לתחילת דיוני ההוכחות (נכון למועד המקורי של דיון ההוכחות הראשון).

בהקשר זה נטען כי המסמכים היו אמורים להתקבל מהמשיבות, והן הסתירו את קיומם בתצהירי גילוי המסמכים מטעמן. המבקשים לא פעלו בזדון ולא מנעו את הגילוי לצורך השגת יתרון דיוני אלא להיפך: המבקשים לא היו יכולים להשיג את המסמכים, ועניין זה מהווה "הצדק סביר" במובנו לפי תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלות בעניין דנן (להלן התקנות הישנות). בהתאם לתקנה, ניתן להגיש מסמכים שהמבקשים לא גילו אותם בתום לב, ושהמשיבות הסתירו אותם במזיד.

הדברים נכונים ביתר שאת לשיטת המבקשים, בהינתן מועדי ההוכחות החדשים אשר נדחו לחודש ינואר 2023. מועדים אלה מאפשרים למשיבות זמן רב להידרש למסמכים.

15.אשר לבקשה 84, נטען כי מדובר בבקשה מצומצמת הנוגעת למסמכים שהצגתם על-ידי העדים מבססת את טענות היורשים בכל הפלוגתות שבלב המחלוקת. לטענת המבקשים, האיזון בין הנזק שייגרם מקבלת הבקשה לבין הנזק שייגרם מדחייתה מחייב את קבלתה.

16.אשר לבקשה 86, נטען כי המבקשים לא יכלו לגלות את המסמכים נושא בקשה זו בהליכי גילוי (ואף לא כעת). זאת מאחר שמדובר במסמכים המצויים בידי צדדים שלישיים ושלא היו מעולם בידי המבקשים. הצדדים השלישיים אינם בעלי דין ולא ניתן לנהל מולם הליכי גילוי. לטענת המבקשים, טעה בית משפט קמא כאשר דחה את הבקשה משום שהמסמכים מצויים גם בידי המשיבות. לגישתם, כשבעל דין לא קיבל מסמכים בהליכי גילוי משום שהצד השני לא גילה לו אותם, אין בכך בכדי למנוע ממנו להשתמש בדרך לגיטימית אחרת, כגון הזמנת עד חיצוני לצורך קבלתם. קביעה אחרת תביא לכך שהחוטא יצא נשכר – יוענק פרס לבעל דין שהצליח להסתיר עובדה או מסמך הפועלים כנגדו ושהיה עליו לגלותם.

17.באשר למסמכים שבבסיס חוות דעתו של המומחה מטעם המבקשים, נטען כי ב"כ המבקשים כלל לא המציאם למומחה. ב"כ המבקשים ריכז אמנם את המסמכים ככרך הנספחים של חוות הדעת של המומחה, אך המסמכים הללו היו מוכרים למומחה זה מכבר מתוקף תפקידו ועיסוקו או שהם התקבלו מתחנות דלק שהמומחה עסק בעניינן בעבר. לפיכך, טעה בית משפט קמא כשקבע כי יש לפסול חלקים נרחבים מחוות דעתו של המומחה. לפי הטענה מדובר בצעד קיצוני שאין לו כל הצדקה במקרה דנן.

יתר על כן, לטענת המבקשים ההלכה הפסוקה מאפשרת להציג למומחה מסמכים שלא גולו, כאשר המסמכים יבחנו כמכלול יחד עם חוות הדעת, ולא כראיה עצמאית (המבקשים מפנים בהקשר זה לרע"א 4842/20 עיריית אשדוד נ' אדמת הצבי השקעות בע"מ (9.9.2020), להלן עניין אשדוד). המבקשים מדגישים כי המסמכים עליהם הסתמך המומחה היו ברשות המשיבות, ומנגד לא היו מוכרים למבקשים בעת גילוי המסמכים מטעמם, שכן הוסתרו מהם.

18.בשולי הדברים, טוענים המבקשים כי על רמ"י ואתרים חלה חובת ההגינות המנהלית המחייבת אותן לגלות מידע מהותי גם כשהן פועלות בתחומי המשפט הפרטי. חובה זו היא מחמירה יותר מחובת תום הלב, והיא הופרה על ידי התובעות תוך הפרה של עקרונות היסוד של המנהל התקין.

טענות רמ"י

19.ביחס לבקשה 97, טוענת רמ"י כי לפי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן צו בתי המשפט) לא ניתן לבקש רשות ערעור על החלטה בעניין תיקון או השלמת תצהיר גילוי מסמכים. לטענתה, החריג בסעיף 10(1) לצו בתי המשפט חל רק על מסמך פלוני ולא על תיקון תצהיר גילוי כללי של מסמכים, ולכן הוא אינו חל במקרה דנן.

כמו כן נטען כי ההחלטה בעניין כלל הבקשות איננה מצדיקה התערבות ערכאת ערעור שכן היא נמצאת בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית אשר דנה בהליך העיקרי.

20.באשר לבקשות 84 ו-86, טוענת רמ"י כי יש לדחותן שכן טענות המבקשים נסמכות על פרשנות שגויה של הדין והפסיקה. לגישתה, אין מדובר במסמכים המצויים בידי צדדים שלישיים אלא בידי הצדדים עצמם. המבקשים מנסים אם כן להכניס את המסמכים מתיק המוצגים "בדלת האחורית" באמצעות עדים ולהכשירם.

כן נטען כי יש לדחות את הבקשות הללו מחמת חוסר רלוונטיות. זאת מאחר שחרף טענות המבקשים, מדובר במסמכים שאינם נמצאים בחזית המחלוקת ובפלוגתות שהוגדרו בכתבי הטענות. רמ"י טענה כי בית משפט קמא כבר קבע כי ביחס לדרישה למסמכים המעידים על הסכמה או סירוב של אגף השיקום במשרד הביטחון להעברת זכויות חכירה במקרים אחרים כי "מדובר במסע דיג..." וכי "דרישה זו איננה רלוונטית לענייננו בהעדר כל פלוגתא בין המבקשים לבין אגף השיקום במשרד הביטחון לעניין הסכמתו להעברת זכויות של המנוח" (פסקה 11-10 להחלטת בית משפט קמא מיום 6.2.2022).

21.בנוסף, נטען כי בקשות 84 ו-86 מהוות הרחבת חזית אסורה, שכן מתבקש בהן להציג מסמכים ביחס לטענות שאינן רלוונטיות להליך דנן. מדובר לכל היותר בטענות שהן רלוונטיות לתביעת המבקשים – שהיא התביעה העוסקת באפליה, ושהדיון בה הופרד כאמור מההליך העיקרי. כתב ההגנה בהליך העיקרי מטעם המבקשים הוגש עובר להגשת תביעת המבקשים, שעה שבבקשתם הנוכחית נטען כי מדובר במידע שנודע להם רק בעת הגשת התביעה ולא היה בידיהם קודם לכן. ברור אם כן, כך טוענת רמ"י, כי התבססות על עובדות ומסמכים אלה מהווה הרחבת חזית אסורה.

רמ"י טענה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופה וזאת בשל היעדר רלוונטיות של המסמכים לגדר המחלוקת; הרחבת חזית אסורה; הגשת הבקשות לאחר השלמת שלב גילוי המסמכים ועל סף תחילת דיוני ההוכחות; ופגיעה בניהול היעיל של ההליך. הבקשות דנן אינן אלא ניסיון מלאכותי לסרבל את ההליך המשפטי ולהאריכו, כאשר המבקשים ממשיכים להפיק רווחים משמעותיים מתחנת הדלק.

באשר לטענת המבקשים אודות הזכות להציג מסמכים למומחה שלא גולו בהליך גילוי המסמכים, ולטענה כי המסמכים שהוצגו למומחה מטעמם אינם ראיה עצמאית וכי הם ייבחנו כמכלול בחוות הדעת של המומחה, נטען כי המקרה דנן שונה מעניין אשדוד. במקרה דנן מדובר במומחה מטעם המבקשים, בעוד שבעניין אשדוד דובר במומחה מטעם בית המשפט שדרש לקבל מסמכים רלוונטיים לחוות דעתו. כמו כן, בעניין אשדוד לא היה כל ניסיון קודם מטעם המבקשים שם להציג מסמכים, ואף לא הייתה החלטה שדחתה ניסיון להכניס מסמך "בדלת האחורית", כפי שיש במקרה דנא.

טענות אתרים

22.אתרים חזרה על טענות רמ"י. היא הוסיפה וטענה כי המסמכים נשוא בקשות 84, 86 ו-97 נועדו לבסס טענת אפליה מצד המבקשים. אולם טענת האפליה איננה חלק מחזית המחלוקת שכן המבקשים לא העלו אותה בכתב ההגנה שלהם, ולכן הבקשות מהוות ניסיון פסול להרחבת חזית המחלוקת. טענת המבקשים כי המסמכים נועדו כביכול להוכיח שרמ"י ראתה בזכויות במקרקעין כזכויות קנייניות הניתנות להורשה היא טענה מתחכמת. זאת מאחר שכל ניסיון להוכיח כי עמדתה של רמ"י במקרים אחרים היא שונה מעמדתה במקרה דנן, מוביל בהכרח לדיון בטענת אפליה – שכאמור איננה חלק מחזית המחלוקת.

23.אתרים הוסיפה כי קבלת בקשת רשות הערעור תביא לפגיעה קשה ובלתי מידתית ברמ"י ובה עצמה ותאפשר הכשרה של הרחבת חזית שלא עלתה יפה במסגרת תצהירי העדות הראשית – באמצעות הבקשות דנן. יתרה מכך, משמעות קבלת רשות הערעור היא דחייה נוספת של דיוני ההוכחות ולו רק על מנת שהמשיבות יוכלו להשיב למסמכים ולמסקנות שהמבקשים מנסים לגזור מהם. אתרים ציינה כי אם תותר הזמנתם של העדים, היא תעמוד על זכותה לחקור אותם על מנת לעמוד על השונות בין המקרים להם טענו המבקשים לבין המקרה דנן. היא הוסיפה כי בכל חודש משלשלים המבקשים לכיסם סכום של 200,000 ₪ בחודש מפז, ולכן כל דחיה נוספת משמעותה הפסדי ענק לקופה הציבורית.

טענות פז

24.פז הצטרפה גם היא לטענות רמ"י ואתרים, תוך הדגשת הפגיעה הצפויה לה מקבלת בקשת רשות הערעור. היא ציינה כי חלוף הזמן מגדיל באופן משמעותי את חשיפתה ואת נזקיה. לפז יש אינטרס עליון להאיץ את הדיון בהליך ולהביא לסיומו בהקדם האפשרי, וכל ניסיון מצד המבקשים לעכבו הוא פסול ונובע מהתועלת הכספית שהמבקשים מפיקים מהתמשכות ההליך העיקרי. עוד צוין השיהוי בהגשת בקשת רשות הערעור, כחודשיים וחצי לאחר מתן ההחלטה מיום 22.6.2022.

תגובת המבקשים לתשובות המשיבות

25.ברשות בית המשפט הגיבו המבקשים לתשובותיהן של המשיבות. הם טענו כי יש לדחות את הטענה לפיה על הבקשה חל סעיף 10(1) לצו בתי המשפט. לטענתם ההחלטה בבקשה 97 אינה החלטה לפי פרק ט' לתקנות הישנות שבגינן לא תינתן רשות ערעור. ההחלטה בבקשה 97 היא החלטה בבקשת בעל דין, ביוזמתו, לתקן תצהיר גילוי שנתן, החלטה המתמקדת בשאלת האפשרות לתקן את התצהיר ולא חיוב בגילוי מסמכים.

לחלופין טוענים המבקשים כי מדובר בהחלטה בעניין גילוי מסמך פלוני לגביה מתאפשרת רשות ערעור, ולא בהחלטה אודות תצהיר גילוי כללי. לשיטתם, הפסיקה קבעה כי נדרשת בחינה מהותית ממנה עולה כי ההחלטה נוגעת למסמכים ספציפיים. אכן התבקשה השלמת תצהיר גילוי המסמכים הכללי, אך זאת באמצעות הוספת מסמכים ספציפיים.

26.אשר לטענת השיהוי שהועלתה על-ידי פז, טוענים המבקשים כי רמ"י ואתרים לא העלו אותה, וכי הם הגישו את הבקשה ביום 6.9.2022, יום לאחר תום פגרת בית המשפט וכחודש וחצי לפני המועד האחרון להגשתה על פי דין.

דיון והכרעה

27.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, אני סבורה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטות ביניים הנוגעות לאופן ניהול ההליך: בקשות 84 ו-86 הינן בקשות להזמנת עדים לצורך הצגת מסמכים ובקשה 97 הינה בקשה לתיקון תצהיר גילוי המסמכים מטעם המבקשים.

28.כידוע, החלטות שעניינן ביחס לניהול ההליך ובכלל זה החלטות הנוגעות לגילוי מסמכים הן מסוג ההחלטות המצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור תימנע ככלל מהתערבות בהן, אלא במקרים חריגים בהן ההחלטה מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן או שהיא איננה מתקבלת על הדעת (ראו החלטתי מהעת האחרונה ברע"א 2960/22 פ.ד. מלונאות בע"מ נ' מנו הולידייס בע"מ, פסקה 10 (11.7.2022); ראו גם: רע"א 242/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (8.2.2022); רע"א 6432/21 קובי ציון בע"מ נ' סיצ'ם סוסיאטה פר אציוני, פסקה 10 (29.11.2021)).

29.אינני סבורה כי ההחלטות נושא הבקשה דנן נמנות עם מקרים חריגים אלה. לעניין זה יש להדגיש גם כי כאשר מדובר בהחלטות ביניים, בית המשפט הדן בתביעה רשאי בנסיבות המתאימות לשנותן בעצמו – ככל שהנסיבות משתנות במהלך ניהול ההליך (רע"א 4752/20 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ בניהול מגדל חברה לביטוח בע"מ פסקה 17 (22.11.2022) וההפניות שם), ואף לעניין זה יש לתת משקל במסגרת מכלול השיקולים לגבי בקשת רשות הערעור. כמו כן, לא למותר לציין כי שמורה למבקשים אפשרות לביקורת ערעורית על החלטת הביניים במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (רע"א 7153/21 פלוני נ' לאומית שירותי בריאות, פסקה 5 (13.6.2022)).

30.בבקשה בה מבקש צד להוסיף מסמכים לאחר המועד שנקבע לכך בהחלטות בית המשפט, בא לידי ביטוי המתח בין השיקול של עשיית צדק וחשיפת האמת, לבין השיקול של היעילות הדיונית. גם אם הכף נוטה היום (לאחר התקנת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, להלן התקנות החדשות) יותר לכיוון היעילות (ראו חלק א' לתקנות החדשות), עדיין יש לקבל החלטה בבקשות כאלה תוך איזון בין מכלול השיקולים הרלוונטיים בנסיבות המקרה.

כך, יש מקום לבחון בין היתר את המועד בו מתבקשת הבקשה (אין דומה בקשה המוגשת לאחר תום שמיעת הראיות לבקשה המוגשת עוד לפני הגשת תצהירי העדות הראשית); את ה"אשם" היחסי באיחור (האם מדובר במסמכים שהיו בידי הצד המבקש להגישם זה מכבר, או שהוא היה יכול לגלות אותם על נקלה – או שמא מסמכים שהוסתרו ממנו); ואת המידה בה המסמכים עשויים להפתיע את הצד שכנגד (למשל – האם מדובר במסמכים שלו עצמו, המוכרים לו ושלא גולו על ידיו).

מול כל השיקולים האלה ניצב תמיד גם האינטרס של גילוי האמת. לכן, ככל שמדובר במסמכים משמעותיים יותר להליך, מסמכים שעשויים לשנות את התוצאה שלו ("ראיות זהב"), כך תגבר הנטייה לאפשר את הגילוי ולהיפך – ככל שמדובר במסמך שההשלכה שלו על ההכרעה היא מצומצמת יותר, מסמך שחורג מחזית המחלוקת – כך תקטן הנטייה לאפשר את הצגתו באיחור (ראו יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי, 69-59 (2021)). כאשר מדובר במסמך שאינו רלוונטי כלל – אין מקום להתיר את הגילוי שלו.

31.יישום השיקולים הללו על המקרה דנן מביא לטעמי למסקנה לפיה אין מקום להתערב בהחלטה של בית משפט קמא. אכן, המסמכים בהם מדובר הם מסמכים שלפי הטענה היו בידי המשיבות והן אלה שנמנעו מלגלות אותם. אילו היה מדובר במסמכים רלוונטיים, העובדה שהמשיבות נמנעו מלגלות אותם הייתה עשויה לפעול כנגדן.

אולם, כפי שעולה מההחלטות בית משפט קמא מיום 6.2.2022 ומיום 8.5.2022, כמו גם מכתבי בית הדין, מדובר במסמכים שאינם רלוונטיים להליך דנן. לכן גם אם לא יתאפשר הגילוי שלהם – לא יהיה בכך כדי להשליך על תוצאתו. מובן כי לא ניתן באמצעות בקשה לגילוי מסמכים להרחיב את חזית המחלוקת, ודי בטעם זה לכשלעצמו כדי להצדיק את דחיית הבקשות (ראו רע"א 6730/22 יאיר נתניהו נ' אבי אלקלעי, פסקה 13 (16.11.2022).

בהקשר זה יוער כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב גם בהחלטה המכריעה בטענה להרחבת חזית. זאת משום שיש בעניין זה יתרון ברור לערכאה הדיונית, הבקיאה בחומר הקיים בתיק ובחזית המחלוקת בו (ראו רע"א 5424/16 טינקו בע"מ נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ, פסקה 8 (13.10.2016)). מעבר לכל אלה, הנושא שלשמו מבוקש להוסיף את המסמכים נושא הבקשה - הנושא של האפליה הנטענת של המבקשים לעומת מפעילי תחנות דלק אחרים – יוכל להתברר בתביעת המבקשים, שהדיון בה פוצל כאמור מהדיון הנוכחי.

32.זאת ועוד - בבקשות 84 ו-86 טוענים המבקשים כי הם לא יכלו לגלות את המסמכים נושא בקשות אלה בהליכי גילוי, וזאת משום שהם לא היו בידיהם. ואולם, יש להבדיל בין מסמכים המצויים בידי צד שלישי בלבד, היינו אך ורק ברשותם של העדים שהמבקשים רוצים לזמן, לבין מסמכים המצויים בחזקתם של מי מבעלי הדין – המבקשים או המשיבות. כאשר מדובר במסמכים המצויים בידי צד שלישי בלבד, ואינם נמצאים בחזקתם של בעלי הדין, קבלתם תיעשה בדרך כלל באמצעות זימונו כעד, בהתאם לתקנה 178 לתקנות הישנות (רע"א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ, בפסקה 22 (12.6.2018))

דרך המלך לגילוי מסמכים המצויים בידי מי מבעלי הדין הינה בדרך של גילוי מסמכים בשלב קדם המשפט. בהקשר זה קבע השופט עמית ברע"א 2124/13 רבינוביץ נ' הפטריארך היווני האורתודוקסי, בפסקה 9 (21.7.2013):

"איני סבור כי ניתן לעקוף את המועדים ואת הליכי גילוי המסמכים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי (התקנות הישנות ר.ר), בדרך של הזמנת עדים מטעמו של בעל הדין שכנגד, על מנת שאלה יציגו מסמכים שניתן היה לקבלם בדרך המלך במסגרת הליכי גילוי מסמכים. זאת, להבדיל ממסמכים הנמצאים ברשותו של צד שלישי, שאז הדרך הדיונית הרגילה להמצאת המסמכים והצגתם כראיה במשפט היא באמצעות זימונו של הצד השלישי לפי תקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי".

33.באשר לבקשה 97 – עניינה של הבקשה כאמור בתיקון תצהיר גילוי המסמכים מטעם המבקשים. אני סבורה כי מדובר בבקשה לפי פרק ט' (וראו תקנה 112 לתקנות הישנות; ותקנות 57-58 לתקנות החדשות), עליהן כידוע לא ניתן לבקש רשות ערעור לפי הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן הצו) הקובע כי:

1.לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

(10) החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון.

הצו החריג החלטות בעניין מסמך מסוים, עיון במסמכים וטענות חיסיון, עליהן ניתן לבקש רשות ערעור. אינני מקבלת את טענת המבקשים לפיה החלטת בית משפט קמא ביחס לבקשה 97 הינה החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני. מדובר בצבר רב של מסמכים כפי שנקבע בבית משפט קמא "כאן לא מדובר ב'מספר מסמכים' שנוספו, כי אם בכמעט 80 מסמכים המחזיקים כאמור כ-800 עמודים..." (פסקה 27 להחלטה מיום 22.6.2022). אי לכך, על ההחלטה בעניין בקשה 97 לא ניתן לבקש רשות ערעור.

34.לכן, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות בסכום של 5,000 ₪ לכל משיבה.