רע"א 7294-23 רע"א 7294-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט דורון חסדאי) בת"צ 7340-05-18 מיום 21.8.2023, במסגרתה נדחתה בקשה להוספת ראיה.

1.הרקע הדרוש לעניין פורט במסגרת רע"א 1026/20 ו-רע"א 1660/21 פלונית נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (6.1.2022) (השופטת ענת ברון. להלן: רע"א 1026/20), והמבקש להרחיב יעיין שם. בתמצית, ענייננו בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישו המבקשים ביום 3.5.2018 נגד המשיב, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק), בגין מספר עילות תביעה, וביניהן הטעיה והפרת חובת הגילוי לפי סעיפים 3 ו-5א(ג)(1) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: בקשת האישור). במסגרת בקשת האישור נטען, בין היתר, כי על הבנק למסור מידע בדבר הפעולות הננקטות על ידו במקרה שבו נפגעת כשרותו המשפטית של אדם המחזיק בחשבון משותף יחד עם אחר, וזאת לאור דרישתו של הבנק לפרק במצבים אלה את החשבון המשותף לשני חשבונות נפרדים, והקפאתו את הפעילות בחשבון המשותף עד לביצוע הפירוק. עוד נטען כי על הבנק לצרף לטופס עליו חותמים לקוחות במעמד פתיחת חשבון אצל הבנק, את נוהלי הבנק שאליהם מפנה הטופס האמור.

2.בקשת האישור נולדה על רקע פניות שונות מטעם המבקשת 1 (להלן: המבקשת), לבנק, במטרה לבצע פעולות בחשבון המשותף שלה ושל בעלה המנוח (המבקש 2. להלן: הבעל), לרבות העברת כספים ממנו לחשבונה הפרטי (להלן: החשבון המשותף). פניות אלה, שאירעו בחודשים דצמבר 2014 וינואר 2015, סורבו על ידי הבנק, בין היתר לאור הצורך באישור הבעל (אשר היה אז בין החיים). בעת ההיא סבל הבעל ממחלה שפגעה בכשרותו המשפטית, ועל כן ביום 12.1.2015 המבקשת מונתה כאפוטרופוסית לגופו ולרכושו (להלן: צו האפוטרופסות). ברם, גם לאחר מתן צו זה סירב הבנק לבקשות המבקשת לבצע פעולות בחשבון המשותף, וזאת מפאת הגבלות שבצו האפוטרופסות, וכן משום שהמבקשת מיאנה לפעול בהתאם להנחיות הבנק בהקשר זה.

לשלמות התמונה יוער, כי ביום 15.10.2018 מסרה המבקשת לבנק החלטה מיום 2.10.2018 שניתנה במסגרת הליך אחר בעניינה (א"פ 55447-03-18), אשר הורתה על חלוקת הכספים מהחשבון המשותף לשני חשבונות פרטיים – של המבקשת ושל הבעל – בחלקים שווים, ואין חולק כי בסמוך לאחר מועד זה ניתנה למבקשת גישה לכספי החשבון המשותף, על פי חלקה.

עוד יצוין כי הבעל, אשר היה אחד ממגישי בקשת האישור, נפטר ביום 26.1.2022, ומשכך יורשיו נכנסו בנעליו בהליך זה (ראו החלטת בית המשפט קמא מיום 18.1.2023). למען הנוחות ואף על פי שמבחינה פורמלית ישנן שתי אישיויות משפטיות שהגישו את בקשת האישור, אתייחס מכאן ואילך למבקשת בלבד, אשר עולה כי היא זו שמובילה את ההליך הייצוגי (וראו בהקשר זה החלטתו של בית משפט קמא מיום 8.6.2023, במסגרתה מונתה המבקשת כמבקשת יחידה בהליך).

3.כאמור, בקשת האישור הוגשה בשנת 2018, וההליך בבית משפט קמא נמצא בשלבים מתקדמים, משהוגשה תשובת הבנק לבקשת האישור (להלן: התשובה), התגובה לתשובה זו (להלן: התגובה לתשובה), וכן התקיימו ארבעה דיוני הוכחות, כאשר שמיעת הראיות בבקשת האישור הסתיימה ביום 18.1.2023 (להלן: דיון ההוכחות האחרון), ונקבעו מועדים להגשת סיכומים. במהלך דיון ההוכחות האחרון, במסגרתו נחקרו המבקשת וכן עדה מטעם הבנק, נדונה מחלוקת עובדתית בין הצדדים – האם מאז מועד מתן צו האפוטרופסות למבקשת (יום 12.1.2015) ועד לפירוקו של החשבון המשותף בשלהי שנת 2018 (להלן: התקופה הרלוונטית), החשבון המשותף הוקפא, אם לאו. בעוד שהמבקשת טענה כי בתקופה הרלוונטית הבנק מנע ממנה את האפשרות לבצע כל פעולה בחשבון המשותף, הבנק דחה טענה זו, תוך שציין כי סכום של כ-160,000 ש"ח נמשך מהחשבון המשותף במהלכה (להלן: טענת הבנק בדיון ההוכחות האחרון). כך, משום שביום 9.12.2014 (טרם הוצאת צו האפוטרופסות) היו בחשבון המשותף כ-645,000 ש"ח, ואילו במועד פירוק החשבון המשותף לשני חשבונות נפרדים בשנת 2018, היו בו אך כ-489,000 ש"ח – פער אשר מצביע, לשיטת הבנק, על כך שבתקופה הרלוונטית המבקשת משכה מהחשבון המשותף את ההפרש בין הסכומים (סוגיה עובדתית זו תכונה להלן: הסוגיה העובדתית).

4.בתום שמיעת דיוני ההוכחות כאמור, בית המשפט קמא הורה לצדדים להגיש את סיכומיהם, כאשר המועד להגשת סיכומי המבקשת נקבע ליום 13.7.2023. בד בבד עם הגשת סיכומיה, הגישה המבקשת גם בקשה לצירוף ראיה מפריכה – צילום אישור יתרת החשבון המשותף נכון ליום 31.12.2014 (להלן: בקשת הצירוף ו-הראיה). נטען, כי יש בכוחה של הראיה להפריך את טענת הבנק בסוגיה העובדתית כאמור לעיל, שכן היא מוכיחה כי נכון ליום 31.12.2014, היו בחשבון המשותף כ-490,000 ש"ח בלבד. יצוין, כי המבקשת הגישה לבית המשפט, יחד עם בקשת הצירוף, גם את הראיה עצמה.

למען תצא התמונה שלמה, יצוין כי זו הבקשה השלישית להוספת ראיה המוגשת על ידי המבקשת בהליך דנן. בקשה ראשונה להוספת ראיות הוגשה ביום 29.7.2019, כ-10 חודשים לאחר הגשת התגובה לתשובה, ונדחתה ברובה ביום 13.1.2020. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שנדחתה אף היא (רע"א 1026/20, בפסקאות 16-13). בקשה שנייה להוספת ראיה הוגשה ביום 25.11.2020, לאחר שהחלה שמיעת דיוני ההוכחות, ונדחתה באותו היום, בין היתר משום שמבחינה מהותית המדובר בבקשה לתיקון בקשת האישור על דרך של הוספת ראיות, ועל כן היה מקום להגישה ככזו. בקשה כזו אכן הוגשה בהמשך, ביום 9.2.2021, ואולם גם היא נדחתה באותו יום (כלל ההחלטות כאמור ניתנו על ידי כב' השופט דורון חסדאי).

5.הבנק התנגד לבקשת הצירוף וציין, בין היתר, כי היא אינה עומדת במבחנים הקבועים בדין לשם קבלתה; כי היא נגועה בשיהוי; כי ממילא לא מדובר בראיה שיש בה כדי להשפיע על המחלוקת המרכזית שבין הצדדים; כי יש לדחותה אך מן הטעם שהראיה עצמה צורפה לבקשה; ועוד.

6.ביום 21.8.2023 דחה בית המשפט קמא את בקשת הצירוף, תוך שהובהר כי אין מדובר בבקשה לצירוף ראיה מפריכה במובנה המקובל, משהמבקשת אינה מתכוונת להגיש תצהיר עדות בגדרו תיכלל הראיה ועליו תוכל להיחקר, אלא עסקינן בבקשה להתיר צירוף ראיה לסיכומים. לגופו של עניין, בית המשפט העיר כי המבקשת לא הבהירה מדוע לא עלה בידה לצרף את הראיה מבעוד מועד לבקשת האישור עצמה, או אף בהמשך, לתגובה לתשובה. זאת, למרות שטענות הבנק ביחס לסוגיה העובדתית אינן חדשות משהן הועלו כבר בתשובה. כן סבר בית המשפט קמא כי היה מקום לדחות את הבקשה על הסף, הן משום שהמבקשת צירפה את הראיה עצמה לבקשה טרם קבלת אישורו של בית המשפט והן משום שלא צירפה תצהיר לבקשה. בנוסף, בית המשפט נדרש גם לאמות המידה הרלוונטיות ביחס לבקשה לצירוף ראיה מפריכה, וקבע כי יישומן במקרה דנן מוביל אף הוא למסקנה כי אין לקבל את הבקשה שלפניו, בין השאר, מכיוון שאין בראיה כדי לסייע לבירור עיקר המחלוקת שבין הצדדים ומחמת השיהוי שבו הוגשה הבקשה.

7.בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי טענת הבנק בדיון ההוכחות האחרון היא טענה חדשה ומפתיעה, אשר בעקבותיה הוגשה הבקשה לצירוף. זאת, משום שאומנם בתשובה הבנק התייחס ליתרת החשבון המשותף נכון ליום 9.12.2014, אך הוא לא טען במסגרתה דבר ביחס ליתרה זו נכון לסוף שנת 2014 ותחילת שנת 2015, אליה מתייחסת הראיה. בהמשך לאמור, המבקשת מדגישה כי יש בכוחה של הראיה להוכיח כי הבנק אכן הקפיא את החשבון המשותף בתקופה הרלוונטית, וכי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, הראיה נוגעת לליבת המחלוקת, משהיא נועדה לסייע בבירור הסוגיה העובדתית – אשר ניצבת בליבת הסכסוך בין הצדדים. בהמשך לכך, הוער כי בקשת הצירוף לא נגועה בשיהוי, בין היתר משום שאף על פי שדיון ההוכחות האחרון אירע ביום 18.1.2023, פרסום הפרוטוקול של דיון זה התרחש אך ביום 4.5.2023. משכך, הרי שהבקשה לצירוף הוגשה אך בחלוף חודשיים ממועד פרסום הפרוטוקול – פרק זמן שהוא סביר בהחלט. בנוסף, הודגש כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, צורף גם צורף תצהיר לבקשת הצירוף. לבסוף נטען, כי לא היה מקום לזקוף את צירוף הראיה עצמה לבקשה לחובתה של המבקשת, וזאת בין השאר משום שבית משפט קמא לא הצביע על כל מניעה שבדין לעשות כן, ומשום שהמבקשת עשתה כן בהזדמנויות נוספות בהליך באין מפריע.

8.דין בקשת רשות הערעור להידחות ללא צורך בתשובה. הלכה ידועה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בשאלה אם להתיר את צירופן של ראיות חדשות בכלל, ובמסגרת הליכים לאישור תובענה כייצוגית בפרט (רע"א 1162/15 אשכנזי נ' JAMES RICHARDSON PROPIETARY L.T.D, פסקה 5 (3.5.2015) (להלן: עניין אשכנזי); רע"א 918/19 לאומי קארד בע"מ נ' גריינר, פסקה 5 (21.5.2019) (להלן: עניין לאומי)). מדובר בסוג השאלות המצויות בליבת הפררוגטיבה הדיונית הנתונה לערכאה המבררת, ומשכך ערכאת הערעור תתערב בהן אך במקרים חריגים ומצומצמים (עניין לאומי, שם; רע"א 1739/22 לוזון נ' ש. שסטוביץ בע"מ, פסקה 9 (10.7.2022)). ויובהר, משמעותו של כלל ההתערבות האמור היא שבית משפט של ערעור אינו שואל את עצמו כיצד הוא עצמו היה נוהג ביחס לבקשה להגשת הראיה, לוּ היה שומע את התיק בערכאה המבררת, אלא אם החלטת בית המשפט קמא מצויה במובהק מחוץ למתחם ההחלטות הסבירות שהערכאה המבררת יכולה הייתה לקבל במכלול נסיבות המקרה. המקרה דנן רחוק מלהימנות בקבוצת מקרים חריגים אלה.

9.המבקשת טוענת כי הראיה נחוצה לה על מנת להוכיח את טענתה בבקשת האישור כי הבנק הקפיא את החשבון המשותף בתקופה הרלוונטית. ואולם, הלכה היא כי מקום בו המבקש לא צירף לבקשת האישור ראיות התומכות בטענות המועלות במסגרתה, אף שבשקידה ראויה היה בידו לעשות כן, יידרשו טעמים כבדי משקל על מנת להתיר לו לתקן את מחדלו בהמשך (רע"א 8562/06 לימור פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ, פסקה 8 (15.4.2007); עניין אשכנזי, בפסקה 6). בתוך כך, על בית המשפט לשקול את השלב שבו נמצא ההליך, אופייה של הראיה הנוספת; המועד בו גילה המבקש על קיומה של הראיה, או במועד שבו היה עליו לדעת על קיומה; בנימוק לאיחור בהגשתה; וכן בתרומתה של הראיה לגילוי האמת (ראו מני רבים: רע"א 9114/16 טיסונה נ' כהן, פסקה 22 (26.3.2017); רע"א 3863/22 עזבון המנוח אברהים סבאח עודה קבועה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (5.7.2022) (להלן: עניין קבועה)). יישום הלכה זו מלמד כי בנסיבות המקרה דנן, אף אם אניח (מבלי להכריע בדבר) כי ניתן היה להגיע גם להחלטה אחרת, החלטת בית המשפט קמא נופלת עמוק בתוך מתחם הסבירות. אנמק.

10.ראשית, הראיה שצירופה התבקש, הגם שנועדה לשפוך אור על הסוגיה העובדתית, איננה ניצבת במרכז המחלוקת שבין הצדדים, ועל כן מידת תרומתה לבירור ההליך היא פחותה, אם בכלל. הן בית משפט קמא והן בית משפט זה במסגרת רע"א 1026/20, סברו כי מרכז הכובד של המחלוקת בין הצדדים אינו בהשתלשלות האירועים העובדתית הנוגעת למבקשת, אלא בחובות המוטלות על הבנק, בין היתר ביחס לחובה למסור ללקוחותיו מראש מידע בדבר הפעולות הננקטות על ידו במקרה שבו נפגעת כשרותו המשפטית של מי שמחזיק בחשבון משותף עם אחר (שם, בפסקה 15). ודוק, שאלת הקפאתו של החשבון המשותף בתקופה הרלוונטית אינה המחלוקת המרכזית שבין הצדדים, אלא שאלת חוקיותה של פרקטיקה זו – ככל שהתרחשה – והחובות המשפטיות החלות על הבנק לגביה.

11.שנית, המבקשת לא העלתה הסבר מניח את הדעת לסיבה שבגינה צירוף הראיה התאפשר לה רק בשלב כה מאוחר של ההליך, אף ביחס למועד שבו לכאורה עלה הצורך בצירוף הראיה – לא פחות מחצי שנה בחלוף דיון ההוכחות האחרון (ראו והשוו: עניין קבועה, בפסקה 8; רע"א 8597/21 יעקב נ' נבואני, פסקה 16 (21.2.2022)). ויובהר, טענת המבקשת כי היה עליה להמתין לפרסום הפרוטוקול על מנת להגיש את בקשת הצירוף איננה יכולה לעמוד. המבקשת נכחה בדיון ההוכחות האחרון, וטענת הבנק שביחס אליה התבקש צירוף הראיה הועלתה במסגרת חקירת המבקשת עצמה. משכך, חזקה עליה ועל באי-כוחה כי הם שמעו והבינו את חילופי הדברים במהלכה. מעבר לכך, גם אם רצו לדייק בחילופי הדברים בדבר הסוגיה העובדתית, הרי שהם יכלו בנקל להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי, ולא להמתין פרק זמן ממושך עד לפרסום הפרוטוקול.

12.טרם סיום יובהר, כי לא נעלמה מעיניי העובדה שהמבקשת צירפה תצהיר לבקשת הצירוף, כטענתה. ברם, בהינתן האמור לעיל, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי.

13.סוף דבר: דין הבקשה להידחות. מאחר שלא התבקשה תשובה, ובשים לב לפסקה 12 לעיל, אינני עושה צו להוצאות.