רע"א 3217/20 עמוס גבעון נ. נעמי וייל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מרים אילני ) בה"פ 18430-02-20 מהימים 15.3.2020 ו-25.4.2020, שעניינן בקשת המבקש למתן סעד זמני; וכן על החלטותיו מהימים 22.4.2020 ו-4.5.2020, שעניינן בקשת המבקש למחוק כתב טענות שהגישו המשיבים 2-1.

1.

בין המבקש, עו"ד עמוס גבעון (להלן: " המבקש "), לבין המשיבים 2-1, עוה"ד נעמי וזאב וייל (להלן: " המשיבים "), נתגלע סכסוך בקשר עם ייצוגם של המשיבים 5-3 (להלן: " התובעים ") בתביעת רשלנות רפואית שהגישו בשנת 2010 לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א (מחוזי י-ם) 32939-01-10 פלונית (קטינה) נ' בית החולים מקאסד (23.3.2015) (להלן: " תביעת הרשלנות ")). בעקבות זאת, ביום 6.2.2020 הגיש המבקש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשיבים. בתמצית, המבקש טען כי לאחר שהגיש בשנת 2010 את תביעת הרשלנות בשמם של התובעים והחל לטפל בתיק, קיבל ביום 17.2.2013 מכתב מהמשיבים, אשר נשלח לכאורה בשמם של התובעים, המודיע לו על הפסקת טיפולו בתביעה וייצוגם של התובעים, ללא כל נימוק. למכתב צורפו ייפויי כוח החתומים לכאורה על ידי התובעים (להלן: " ייפויי הכוח "). כן הופיעה על ייפויי הכוח גם חתימתו של המשיב 2, כמי שאימת את החתימות. טענתו העיקרית של המבקש היא כי חתימות התובעים המופיעות על גבי ייפויי הכוח זויפו על ידי המשיבים, במטרה להשתלט על הייצוג בתיק ולגרוף את התקבולים שהיו צפויים להתקבל בגינו.

2.

ביום 18.2.2020, הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני (להלן: " הבקשה לסעד זמני "). במסגרת הבקשה, עתר המבקש כי בית המשפט יורה למשיבים להפקיד את ייפויי הכוח המקוריים במזכירות בית המשפט, וזאת על מנת " למנוע מהם לערוך שינויים נוספים במסמכים או להשמידם " ו" לאפשר למומחים לכתבי יד לבחון את החתימות 'המקוריות' שבמחלוקת וביניהם המומחה מטעם המבקש " (עמ' 1 לבקשה לסעד זמני). ביום 4.3.2020 הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לסעד זמני, במסגרתה טענו כי נוכח הזמן הרב שחלף, לא אותרו ייפויי הכוח המקוריים. עם זאת, נטען כי נמצאים ברשותם כתבי ויתור על סודיות רפואית מקוריים, בני זמנם של ייפויי הכוח, אשר נושאים את חתימת התובעים, וככל שיורה על כך בית המשפט, ניתן יהיה להציגם לפני המומחים חלף ייפויי הכוח. ביום 12.3.2020 הגיש המבקש תגובה לתשובה, במסגרתה טען כי לתשובת המשיבים לא צורף תצהיר התומך בטענות העובדתיות שהוצגו בו, ובכלל זאת בטענה כי ייפויי הכוח המקוריים לא אותרו, וזאת בניגוד להוראת תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות "). כן טען המבקש כי בתשובתם, לא התייחסו המשיבים לטענותיו כי ייפויי הכוח מזויפים. ביום 15.3.2020 נתן בית המשפט קמא החלטה בפתקית, הקובעת כי " לא ניתן להורות על מתן סעד זמני להצגת ייפויי הכוח המקוריים אם אלה אינם בנמצא " (להלן: " ההחלטה הראשונה "). עם זאת, ציין בית המשפט קמא כי על המשיבים לבסס טענה זו בראיות מתאימות עד ליום 1.4.2020.

3.

ביום 24.3.2020 הגישו המשיבים את תשובתם להמרצת הפתיחה, בצירוף תצהירה של המשיבה 1 (להלן: " התשובה המקורית "). בפתח התצהיר, ציינה המשיבה 1 כי התצהיר ניתן בשמה ובשמו של המשיב 2, שהוא בן זוגה, וזאת מפאת נכותו והפגיעה הקוגניטיבית ממנה הוא סובל, אשר אינם מאפשרים לו לערוך תצהירים ולחתום עליהם. במסגרת התצהיר, הצהירה המשיבה 1 כי לא עלה בידה לאתר את ייפויי הכוח המקוריים. ביום 23.4.2020 הגיש המבקש בקשה למתן החלטה בבקשה לסעד זמני, במסגרתה טען, בין היתר, כי במסגרת תצהירה לא הצהירה המשיבה 1 באופן מפורש כי ייפויי הכוח אינם מזויפים.

4.

ביום 25.4.2020 נתן בית המשפט קמא החלטה בפתקית הדוחה את הבקשה לסעד זמני (להלן: " ההחלטה השנייה "). במסגרת ההחלטה, ציין בית המשפט קמא כי לאחר שהצהירה המשיבה 1 כי לא עלה בידה לאתר את ייפוי הכוח המקוריים, אין מקום להורות על סעד זמני להצגתם. עוד העיר בית המשפט קמא כי אין בטענתו של המבקש, לפיה המשיבה 1 לא הצהירה כי ייפויי הכוח אינם מזויפים, כדי לשנות מההחלטה. זאת משום שהוצהר על ידה כי המשיב 2, אשר על פי הנטען הוא זה שאימת את ייפויי הכוח, אינו במצב קוגניטיבי המאפשר לו להגיב לטענות אלו. בשולי הדברים, ציין בית המשפט כי אין באמור כדי לחסום את המבקש מלהעלות במסגרת התיק העיקרי טענות לעניין מקום הימצאם של ייפויי הכוח המקוריים או הגורם להיעלמותם, כמו גם ביחס להשלכות הנובעות מכך.

5.

ביני לביני, ביום 29.3.2020 הגישו המשיבים תשובה משלימה להמרצת הפתיחה, בצירוף תצהיריהם של התובעים (להלן: " התשובה המשלימה "). בפתח התשובה, צוין כי על אף שבהחלטתו מיום 12.2.2020 הורה בית המשפט קמא למשיבים להגיש תשובה להמרצת הפתיחה עד ליום 1.4.2020, האחרונים הקדימו להגיש את תשובתם (שהוגשה כאמור ביום 24.3.2020) נוכח המצב השורר במדינה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה. ואולם, היות שרק לאחר הגשת התשובה המקורית הומצאו להם תצהיריהם של התובעים, ביקשו המשיבים להשלים את תשובתם.

6.

בעקבות זאת, ביום 22.4.2020 הגיש המבקש בקשה למחיקת התשובה המשלימה, במסגרתה טען כי על פי תקנה 256 לתקנות, המשיבים לא היו רשאים להגיש כל כתב טענות או תצהיר נוספים, מבלי לקבל את רשותו של בית המשפט (להלן: " בקשת המחיקה "). עוד באותו יום, נתן בית המשפט קמא החלטה בפתקית הדוחה את בקשת המחיקה, וזאת היות שלא מצא " כי בהשלמת התשובה [להמרצת הפתיחה] חודש ימים לאחר הגשת התשובה המקורית, כאשר לא נעשתה כל פעולה בתיק בתקופה זו, נפגעה זכות מהותית או דיונית של [המבקש]" (להלן: " ההחלטה השלישית ").

7.

מספר ימים לאחר מכן, ביום 26.4.2020, הגישו המשיבים בקשה לתיקון טעות אשר נפלה בהחלטה השלישית, לאור הקביעה כי התשובה המשלימה הוגשה חודש ימים לאחר הגשת התשובה המקורית, בעוד שלמעשה זו הוגשה 5 ימים בלבד לאחר הגשת התשובה המקורית. כן ציינו המשיבים כי היות שהן התשובה המקורית והן התשובה המשלימה הוגשו בטרם המועד שקבע בית המשפט קמא, יש לראותן כמקשה אחת. ביום 4.5.2020 הגיש המבקש תגובה לבקשה האמורה, במסגרתה ציין כי בעוד שאין לו התנגדות לתיקון ההחלטה, הוא מתנגד בתוקף לבקשת המשיבים לראות את התשובה המקורית והתשובה המשלימה כמקשה אחת, וזאת מהנימוקים שהעלה במסגרת בקשת המחיקה. באותו יום נתן בית המשפט קמא החלטה בפתקית המורה על תיקון ההחלטה השלישית (להלן: " ההחלטה הרביעית ").

8.

במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, מלין המבקש על 4 ההחלטות האמורות. באשר ל החלטה הראשונה , טוען המבקש כי מאחר שהמשיבים לא צירפו לתשובתם לסעד הזמני תצהיר לתמיכה בטענותיהם העובדתיות, היה על בית המשפט קמא לסלק את תשובתם על הסף ולקבל את הבקשה לסעד זמני. לשיטתו, שגה בית המשפט קמא עת איפשר למשיבים להשלים את תשובתם ולתמוך את טענותיהם בראיות מתאימות. כן נטען כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא חייב את המשיבים בהוצאות בגין אי-צירוף תצהיר לתשובתם לבקשה לסעד זמני. באשר ל החלטה השנייה , נטען כי שגה בית המשפט קמא עת דחה את הבקשה לסעד זמני, שכן המשיבים כלל לא הציגו ראיות לביסוס טענתם כי לא נמצאו ייפויי הכוח המקוריים. לשיטת המבקש, הצהרתה של המשיבה 1 כי לא עלה בידה לאתר את ייפויי הכוח איננה מספיקה להוכחת הטענה, והיה עליה לפרט אילו מאמצים נעשו לאיתורם. כן נטען כי נמנעה מהמבקש הזכות לחקור את המשיבה 1 ביחס לתצהירה, בטרם תוכרע הבקשה לסעד זמני. לבסוף, טען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא העניק חשיבות לעובדה שהמשיבים נמנעו מלהצהיר במפורש כי ייפויי הכוח אינם מזויפים.

לעניין ה החלטות השלישית והרביעית , טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא עת דחה את בקשת המחיקה, וקיבל את בקשת המשיבים לראות בתשובה המקורית ובתשובה המשלימה כמקשה אחת. בהקשר זה, חזר המבקש על הטענה לפיה בהתאם לתקנה 256 לתקנות, המשיבים לא היו רשאים להגיש כל כתב טענות או תצהירים נוספים מעבר לתשובה המקורית ולתצהיר שצורף לה, מבלי לקבל את רשותו של בית המשפט קמא. לשיטתו, בכך היה די על מנת למחוק את התשובה המשלימה. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהמשיבים לא הציגו כל טעם המצדיק את הגשתה. כן נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, נפגעה זכות מהותית של המבקש, שכן בהחלטותיו איפשר למשיבים לערוך מקצה שיפורים. לבסוף, טוען המבקש כי למצער היה על בית המשפט קמא לחייב את המשיבים בהוצאות בגין התנהלותם.

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

10.

באשר ל החלטות הראשונה והשנייה , הרי שמדובר בהחלטות הדוחות בקשה למתן סעד זמני. כידוע, לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וזאת לאור יכולתה להתרשם באופן ישיר מהצדדים. משכך, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בעניין זה, אלא במקרים חריגים (ראו, למשל: רע"א 2553/20 אביב נ' סמדג'ה , פסקה 18 (7.6.2020); רע"א 2701/20 ידיד נ' עו"ד ידיד , פסקה 15 (5.5.2020); רע"א 7618/19 Weight Watchers International, Inc

נ' שומרי משקל בע"מ , פסקה 13 (24.12.2019)). לא מצאתי כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור, ודי בכך על מנת לדחות את הבקשה. לכך אוסיף בקצרה, כי טרונייתו של המבקש ביחס לדחיית הבקשה לסעד זמני אינה ברורה לי. ודוק, לאחר שהצהירה המשיבה 1 בפני בית המשפט קמא כי ייפויי הכוח אינם בנמצא, לא ברי כיצד יכול היה בית המשפט להיעתר לבקשת המבקש ולהורות על הגשתם. אכן, הלכה היא כי הימנעות מהבאת ראיה עשויה לשאת בצידה, במקרים מסוימים, משקל ראייתי הפועל לחובת הנמנע מהבאתה ותומך בגרסתו של בעל הדין שכנגד (ראו לעניין זה: ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ , פסקה 26 (27.7.2008). כן ראו: ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 27 (19.3.2017); רע"א 7933/15 פישר נ' מילוא תמיר , פסקה ח' (13.12.2015); רע"א 2939/13 פלדמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקה י"ז (19.5.2013)). ואולם, כפי שהעיר בית המשפט קמא במסגרת ההחלטה השנייה, למבקש שמורה הזכות לטעון את טענותיו לעניין זה במסגרת ההליך העיקרי, וככל שיעלה בידו להראות כי הסברם של המשיבים לאי-הצגת ייפויי הכוח איננו אמין דיו, הרי שבהתאם לכלל האמור, יהא בכך כדי לפעול לחובתם.

11.

בדומה, לא מצאתי כי קיימת הצדקה להתערבות בהחלטות השלישית והרביעית . החלטות אלו הן החלטות דיוניות מובהקות העוסקות באופן ניהול ההליך. לא אחת עמד בית משפט זה על כך שהחלטות כגון דא מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה נוגדת את הדין או טומנת בחובה עיוות דין לאחד הצדדים (ראו: רע"א 198/20 פוטשניק נ' MORBY , פסקה 14 (10.6.2020); רע"א 1706/20 אשקר נ' פאהום , פסקה 11 והאסמכתאות שם (4.6.2020)). בענייננו, הוגשה התשובה המשלימה ימים ספורים לאחר הגשת התשובה המקורית, ובטרם חלוף המועד בו הורה בית המשפט קמא למשיבים להגיש את תשובתם להמרצת הפתיחה. משכך, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטות האמורות אשר יש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

12.

ויובהר, זכותו של בעל דין לעמוד על קיום סדרי הדין על כל תג ותג הקבוע בהם, וזאת גם אם יש שיראו בדקדקנות שכזו משום נוקדנות. ואולם, אין לבעל דין זכות כי הסעד בגין כל הפרה והפרה של סדרי הדין יהיה אחד – קבלת מלוא טענותיו לגופו של עניין. לבית המשפט מסורה הסמכות לקבוע מהן התוצאות של אי-עמידה בכללי סדר הדין, ובעשותו כן פתוחה לפניו משרעת רחבה של אפשרויות, אשר הבחירה ביניהן מחייבת הפעלת שיקול דעת שיפוטי. בית המשפט קמא לא התעלם מטענותיו של המבקש להפרות כאלה או אחרות של סדרי הדין (אי-הגשת תצהיר, הגשת תשובה משלימה ללא בקשת אישור וכיו"ב), אלא התאים לכל הפרה והפרה את הסעד הראוי בנסיבות העניין (דרישה לביסוס הטענות עד למועד נקוב, מתן אישור בדיעבד וכיו"ב). משכך, לא היה כל מקום להגשת בקשת רשות הערעור שלפניי – עניין המחייב פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה.

13.

סוף דבר : דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.