רע"א 9196/20 יהודה בני נ. רונן זיו

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל ) בהפ"ב 20704-10-20 מיום 29.11.2020 ומיום 6.12.2020.

הרקע לבקשה

1.

ביום 31.1.2020 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי להטלת עיקול זמני על כספי המשיב המצויים בידי צד ג' (להלן: הבקשה הראשונה ). הבקשה נשענה על הסכם הלוואה מיום 2.12.2018 אשר לטענת המבקש נחתם בין הצדדים (להלן: הסכם ההלוואה או ההסכם ), אשר צורף לבקשה, ועל פיו הלווה המבקש למשיבים סך של 1,000,000 דולר ארה"ב. בהסכם ההלוואה נקבע כי במקרה של מחלוקת בין הצדדים ימונה בורר מוסכם. לטענת המבקש, ההלוואה לא הוחזרה, למעט סך של 100,000 דולר ארה"ב אשר הוחזר בתשלומים; כי כספי ההלוואה הועברו בנוכחות הבורר; כי נעשתה פניה לבורר על מנת שיכריע בסוגיה; וכי הטלת העיקול הזמני חיונית לצורך שמירת זכויות המבקש. הבקשה נדחתה משלא צורפו לה ראיות כנדרש. על כן הוגשה בקשה נוספת לה צורפו ראיות שונות (להלן: הבקשה השנייה ) וביום 18.10.2020 נעתר לה בית המשפט המחוזי, והורה על עיקול זמני כמבוקש.

2.

לאחר הטלת העיקול הזמני, הוגשה בקשה מטעם המשיבים לביטול העיקול בה נטען בין היתר כי הסכם ההלוואה מזויף; כי המבקש לא גילה לבית המשפט כי בין הצדדים התנהלה תכתובת בה נטען על ידי בא-כוח המשיבים כי ההסכם זויף; כי כלל לא הוכח קיומו של הסכם בוררות וממילא בהעדר הסכם בוררות מוכח אין מקום להטלת עיקול; כי המבקש לא אמר אמת בתצהירו בנוגע למועד הפנייה לבורר; וכי בקשת העיקול השנייה כלל לא הומצאה לידי המשיבים.

3.

ביום 29.11.2020, לאחר שהתקיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, הורה בית המשפט על ביטול העיקול הזמני. זאת בעיקר בשל מכתבו של בא-כוח המשיבים אל בא-כוח המבקש מיום 12.10.2020 בו נטען כי ההסכם זויף. נקבע כי אי-גילוי טענה מהותית זו מצדיק דחיית הבקשה על הסף, אף ללא התייחסות לשאר רכיבי הבקשה.

4.

המבקש, אשר לא אמר נואש, הגיש ביום 2.12.2020 בקשה נוספת להטלת עיקול זמני (להלן: הבקשה השלישית ). המבקש טען בבקשה זו כי רופאו הפגמים אשר נפלו בבקשה הקודמת וכי לאור הראיות החדשות שצירף, יש מקום לקבל את הבקשה. ביום 6.12.2020 קבע בית המשפט כי לאור העובדה שבקשת המבקש נדחתה מטעמים שביושר, אין מקום בנסיבות העניין לדון בבקשה חדשה בקשר להטלת אותו עיקול, שאם לא כן "נרוקן את סוגיית תום הלב מכל תוכן".

5.

מכאן לבקשה שלפנַי, בה מצביע המבקש בעיקר על חולשתה של טענת הזיוף אשר לטענתו אין בה ממש, ואשר לא היה בה, לטענתו, כדי להביא לדחיית בקשתו על הסף בשל חוסר תום לב. בכל מקרה, לא היה מקום לדחות את בקשתו השלישית על הסף.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

כלל הוא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ובכללם צווי עיקול זמניים, בין היתר לאור יכולתה להתרשם באופן ישיר מהצדדים. משכך, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בעניינים כגון דא, וזאת למעט במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 1760/15 הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קישטן (2012) בע"מ , פסקה 9 (2.4.2015) (להלן: עניין הנדלניסט ); רע"א 2553/20 אביב נ' סמדג'ה , פסקה 18 (7.6.2020); רע"א 3217/20 עו"ד עמוס גבעון נ' עו"ד נעמי וייל , פסקה 10 (16.6.2020); רע"א 5065/20

פלונית נ' פלוני , פסקה 4 (2.9.2020))).

7.

לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני, סיכויי התביעה להתקבל ומאזן הנוחות, מצטרפים שיקולי יושר וצדק ובתוך כך גם תום לבו של מבקש הסעד (ראו למשל: רע"א 7476/19 שחאדה נ' רשות הפיתוח , פסקה 10 (8.1.2020); רע"א 4218/19 פנחסוב נ' ב.ס.ד דירות מגורים בע"מ , פסקה 10 (27.6.2019); וראו גם: תקנה 95(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 אשר צפויות להיכנס לתוקף בעוד יומיים). בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה למתן סעד זמני, אם מצא כי מבקש הסעד התנהג בחוסר תום לב, אף אם לפי מבחני סיכויי ההליך ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ , פסקה 14 (12.1.2010); רע"א 3071/10 רידר נ' ל. רפאל חברה לבניין בע"מ , פסקה 14 (20.5.2010); רע"א 6178/20 אהרן נ' קלוטילד , פסקה 7 (7.9.2020)).

8.

בענייננו במסגרת החלטתו מיום 29.11.2020 הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, בהדגישו את אופן התנהלותו של המבקש, כי אין מקום למתן הסעד הזמני המבוקש. זאת בהינתן העובדה שהמבקש נמנע מלגלות כי לטענת המשיבים הסכם ההלוואה עליו הושתתה בקשת העיקול, מזויף. בנסיבות אלו, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי האמורה. טענות המבקש במסגרת הבקשה שלפנַי, כי אין ממש בטענת הזיוף או כי המשיבים לא פירטו על אודותיה במסגרת המכתב שנשלח לבא-כוחו של המבקש ביום 12.10.2020, אין בהן כדי להקהות את העוקץ מהתנהלותו הבלתי תקינה וכדי לבסס את טענתו כי שגה בית המשפט בקביעתו כי הוא פעל בחוסר תום לב. השאלה האם טענת הזיוף נכונה לגופהּ אם לאו, אינה רלוונטית לעניין זה. שכן חוסר תום הלב של המבקש טמון בעצם הסתרת המידע הנוגע לטענת המשיבים לזיוף ההסכם. זאת בהינתן חובת ההגינות הרחבה המוטלת על בעל דין המבקש סעד זמני במעמד צד אחד והחובה המוגברת הרובצת עליו לספק את מלוא הנתונים הרלוונטיים לעניינו של הצד האחר, כאשר הם מצויים בידו (רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ , פ"ד נה(4), 433, 443-442 (2001); בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון , פסקה 10 (5.6.2006); ע"א 3906/04 אחים שמא שירותים בע"מ נ' עיריית תמרה (7.6.2004); 3491/10 ש.א.א. פתרונות בניה מתקדמים בע"מ נ' נגבה פרו בע"מ , פסקה 3 (13.5.2010)). בנסיבות העניין, גם לא נפל פגם בהחלטה לדחות על הסף את הבקשה השלישית. טענת המבקש "לתיקון הפגמים" במסגרת בקשה זו אינה ממן העניין, שעה שבקשתו השנייה נדחתה, כאמור, מטעמים של חוסר תום לב בהליך אשר אינו ניתן ל"ריפוי". ההליך המשפטי שאחד ממרכיביו העיקריים הינו תום לב, אינו הליך של "נסה ושגה" ואם שגית נסה בשנית. מה גם שלא נמצא בטענת המבקש "לתיקון הפגמים" דבר שיש בו כדי לרפא את הפגם האמור.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.