רע"א 6455-23 רע"א 6455-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר מ' רניאל) מיום 1.8.2023 בת"א 989-08-23, בה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני שיורה על עיכוב הליכי מינוי כונס נכסים לבית המגורים נושא ההליך, במסגרת תיק הוצאה לפועל 525128-02-18 (להלן: הליך ההוצאה לפועל), וזאת עד להכרעה בתביעה המתבררת בבית משפט קמא.

רקע והשתלשלות העניינים

1.ההליך המתנהל בבית משפט קמא הוא תביעה לסעד הצהרתי אותו הגישה המבקשת, בה היא עתרה כי בית המשפט יצהיר כי בית המגורים הבנוי על מגרש המהווה מחצית מחלקת מקרקעין בקרית אתא הידועה כגוש 11039 חלקה 52 (להלן: בית המגורים ו-המגרש, בהתאמה), הוא בבעלותה.

על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 1993 רכשה המבקשת ביחד עם בעלה המנוח את המגרש. המבקשת ובעלה ניסו כבר בשנת 1996 לקבל הלוואה לצורך בניית בית על המגרש, אולם בעלה חלה ולא אושרה להם הלוואה. לטענת המבקשת, היא ביקשה לבנות בית במגרש גם לאחר מות בעלה בשנת 2000, אולם בשל גילה – סורבה בקשתה לקבלת משכנתה. משכך, הציע לה בנק הפועלים (הוא המשיב 2, להלן: הבנק) להעביר את הזכויות במגרש על שם בנה (הוא המשיב 1, להלן: הבן), וכי הלוואת המשכנתה תאושר לו.

ביום 22.3.2015 נכרת הסכם מכר ללא תמורה בין המבקשת לבנה (אשר צורף כנספח 5 לבקשת רשות הערעור. להלן: הסכם המכר); וביום 15.10.2015 נרשם הבן כבעלים של המגרש. לטענת המבקשת, היא זו המתגוררת בפועל בבית המגורים ללא הבן, והיא זו הפורעת את הלוואת המשכנתה. לכתב התביעה צירפה המבקשת פירוט העברות מחשבון הבנק שלה, המעיד לטענתה כי שילמה תשלומי משכנתה לבנק.

2.הליכי ההוצאה לפועל כנגד הבן – לימים נקלע הבן לחובות, אשר הובילו בין היתר ביום 22.2.2018 לפתיחת תיק ההוצאה לפועל בגין חוב מזונות שהוא חב לגרושתו (היא המשיבה 3, להלן: בת הזוג) עבור ילדתם המשותפת, ולרישום עיקול על בית המגורים בגין חוב זה (להלן: העיקול הרשום). יצוין כי יתרת חוב המזונות בתיק עומדת על סך של כ-144,000 ₪. בהחלטה מיום 2.2.2023 נקבע לבן צו תשלומים חודשי בסך של 500 ₪, וזאת בנוסף לדמי המזונות החודשיים שהוא משלם העומדים על סך של 2,500 ₪.

ביום 1.5.2023, הגישה בת הזוג בקשה למינוי בא-כוחה ככונס נכסים (הוא המשיב 4. להלן: כונס הנכסים) על מנת לפעול למימוש העיקול הרשום. בקשות נוספות למינוי כונס נכסים הוגשו על-ידיה גם במהלך החודשים שלאחר מכן. בהמשך לכך, הגישה המבקשת בקשה במסגרת הליך ההוצאה לפועל, בה היא טענה כי כמי שרכשה את המגרש ומשלמת את הלוואת המשכנתה – היא הבעלים של המגרש. היא ביקשה כי ההליך יעוכב ב-60 יום כדי לאפשר לה להגיש תביעה מתאימה בנדון.

בהחלטת לשכת ההוצאה לפועל, נקבע כי על המבקשת להפקיד ערבון על סך 50,000 ₪ בתוך עשרה ימים לצורך עיכוב ההליך; וכי עליה לצרף מסמכים התומכים בטענותיה. לאחר שהמבקשת צירפה את המסמכים האמורים, ניתנה ביום 19.7.2023 החלטה (כב' הרשמת ד' פסו-ואגו) לפיה אין די במסמכים שהוגשו כדי לבסס את טענות המבקשת באופן המקנה סמכות לרשם ההוצאה לפועל. בהמשך לכך, ומשלא הופקד עירבון, מונה ביום 30.7.2023 המשיב 4 ככונס נכסים.

3.ביום 1.8.2023 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבים 3-1 לבית המשפט המחוזי בחיפה, בה עתרה כי בית המשפט יצהיר שבית המגורים הוא בבעלותה. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני שיורה על עיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל המתנהל בעניינו של הבן, ובתוך כך על עיכוב בקשתה של בת הזוג למינוי כונס נכסים על בית המגורים.

החלטת בית משפט קמא

4.בהחלטה מיום 1.8.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשה לסעד זמני, וזאת בלא שהתקיים דיון בנוכחות הצדדים ובלא שהתבקשו לבקשה תגובות.

ראשית, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לומר שסיכויי התביעה טובים. בית המשפט ציין כי העובדה שתשלומי המשכנתה הועברו מחשבונה של המבקשת, אינה מביאה למסקנה לפיה היא הבעלים "האמתיים" של המגרש. כן נקבע כי אין מקום לתת צו מניעה זמני בתביעה בה טוענת המבקשת כי כרתה הסכם למראית עין עם הבן וכי קבלת הלוואת המשכנתה בוצעה תוך הצגת מצג שווא.

באשר למאזן הנוחות, נקבע כי ממילא יהיה על כונס הנכסים שמונה להתחשב בזכויותיה של המבקשת בחלקה, בין אם מדובר בבעלות ובין אם בזכויות מסוג שונה ה"עולות על זכויות של שוכרת לזמן קצוב". עוד הבהיר בית המשפט כי מבקשת המבקשת עולה כי היא אינה יכולה להפקיד סכום בגובה יתרת חוב ההוצאה לפועל (שכזכור עומד על למעלה מ-140,000 ₪) אשר יבטיח את זכויותיה של בת הזוג, וגם מסיבה זו אין מקום לתת צו זמני.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. יצוין כי בהחלטה מיום 28.8.2023 ניתן על-ידי צו ארעי, לפיו הליך כינוס הנכסים יעוכב עד למתן החלטה אחרת.

5.לשלמות התמונה יצוין כי ביום 20.8.2023 הגישה המבקשת לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטה נושא בקשת רשות הערעור (להלן: הבקשה לעיון חוזר). בבקשה זו, טענה המבקשת כי בניגוד לאמור בהחלטה מיום 1.8.2023, כונס הנכסים לא מצא לנכון להתחשב בזכויותיה והגיש בקשה להנפקת הודעת פינוי בין הימים 14.9.2023-1.9.2023. בהחלטה מיום 20.8.2023 דחה בית משפט קמא (כב' השופטת ע' חן-ברק) את הבקשה לעיון חוזר, בקבעו כי היא אינה מגלה שינוי נסיבות המצדיקות את העיון מחדש.

עוד יצוין כי בחודש אוגוסט 2023 הגיש הבן הצעת הסדר מטעמו בתיק ההוצאה לפועל, בה הציע להגדיל את צו התשלומים לתשלומים חודשיים בסך 6,500 ₪ כנגד עיכוב הליך כינוס הנכסים, וזאת בנוסף לתשלומי המזונות השוטפים בסך 2,500 ₪ (להלן: ההצעה להסדר חוב). ביום 27.8.2023 דחתה לשכת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת מ' דלל-איינשטיין) את הבקשה. בהחלטה נקבע כי צו פריסת חוב אינו מונע נקיטת הליכים נוספים כגון עיקול מקרקעין לשם מימוש פסק הדין, ואין כל מניעה להיפרע מנכסיו של הבן לשם כך.

טענות הצדדים

6.המבקשת טענה ראשית כי בית משפט קמא כלל לא קיים דיון במעמד הצדדים, בניגוד לקבוע בדין וללא כל סיבה מוצדקת. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי סיכויי התביעה אינם גבוהים כבר בשלב ראשוני זה ומבלי לקיים דיון. אף הקביעה לפיה הלוואת המשכנתה ניתנה לאחר שהוצג לבנק מצג שווא, היא טענה שגויה. זאת מאחר שלגישת המבקשת, היא והבן פעלו בהתאם להצעת הבנק.

המבקשת הוסיפה וטענה כי היה על בית משפט קמא לבחון גם את תום ליבה של בת הזוג. לטענתה, בת הזוג לא פעלה למימוש העיקול הרשום במשך שנתיים, על אף שבתקופה זו לא שילם לה הבן מזונות כנדרש. רק לאחר שהבן הגיש בקשה להפחתת דמי מזונות, היא החלה לפעול למינוי כונס נכסים, למרות שידעה שהמבקשת היא הבעלים של המגרש, ומתוך רצון להפעיל לחץ על הבן.

לעניין מאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי העובדה שבת הזוג חיכתה שנתיים על מנת לפעול למימוש העיקול הרשום, כאשר במהלך כל התקופה הזו לא שולם לה דבר בגין חוב המזונות, מוכיחה כי הנזק שייגרם לה באם תתקבל הבקשה לסעד זמני אינו משמעותי. מנגד, הנזק שייגרם למבקשת – אישה בת 72 ללא יכולת כלכלית אשר אינה בקו הבריאות – באם תפונה מבית המגורים בו היא גרה והוא יימכר, הוא נזק משמעותי ובלתי הפיך. המבקשת מדגישה כי תביעתה הוגשה מיד לאחר שהתקבלה ההחלטה על מינוי כונס נכסים.

לגופו של עניין, טענה המבקשת כי היא אמנם הסכימה לרשום את הזכויות במגרש על שם הבן, אך הייתה סבורה כי רק מחצית מהזכויות יירשמו על שמו. עוד היא טענה כי כבר בשנת 2017 היא פנתה לסיוע המשפטי כדי להגיש תביעה בנושא, אך זו לא הוגשה מסיבות שאינן ידועות לה. בנוסף, לשיטת המבקשת, ישנה דרך פוגענית פחות להשיג את מטרת פסק הדין, וזאת על ידי קבלת ההצעה להסדר חוב שהגיש הבן.

7.בת הזוג וכונס הנכסים סבורים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, וסומכים ידיהם על החלטת בית משפט קמא. לטענתם, התביעה אותה הגישה המבקשת היא ניסיון לסייע לבן לסכל את הליך כינוס הנכסים תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. הם הוסיפו וטענו כי הבן עושה שימוש במבקשת ובמספר ה"עוסק מורשה" שלה לצרכיו העסקיים, תוך עירוב נכסים והברחתם ובחוסר תום לב.

עוד טענו המשיבה וכונס הנכסים כי סיכויי התביעה קלושים. לטענתם, למבקשת אין עוד זכויות במגרש, לאחר שהיא העבירה את כל הזכויות לבן עוד בשנת 2015, תוך שהצהירה כי היא מבינה את השלכות המכירה. המגרש רשומה כיום על שם הבן, כאשר בהתאם לדין, הרישום מהווה ראייה חותכת לתוכנו. העובדה כי המבקשת מתגוררת בבית המגורים אינה מקימה לה זכויות במגרש, והיא לכל היותר מחזיקה בו ברשות. המבקשת לא צירפה מסמכים להוכחת טענותיה, לרבות הסכם המשכנתה או כל מסמך אחר המעיד על זכויותיה במגרש. המבקשת אף לא הוכיחה כי היא משלמת באופן סדיר את הלוואת המשכנתה, שכן לבקשה דנן צורפו ראיות ל-8 העברות בלבד מתוך 72 תשלומים חודשיים ממועד נטילת המשכנתה.

באשר למאזן הנוחות, נטען כי למבקשת יש לכל היותר זכויות של שוכרת בבית המגורים. זכויות אלה יילקחו בחשבון במסגרת הליך כינוס הנכסים. למבקשת לא צפוי להיגרם נזק, שכן בניגוד לאופן בו היא מתארת את עצמה, היא מנהלת עסק והיא משלמת באמצעות ה"עוסק המורשה" לבנה שכר עבודה חודשי בסך של 5,000 ₪.

מנגד, בת הזוג אינה מקבלת את תשלום המזונות המגיע לה. בת הזוג אינה צריכה להסתפק בתשלומים חודשיים של 500 ₪ כאשר בבעלותו הבלעדית של הבן יש נכס שניתן להיפרע ממנו. היתרה מהמכירה תושב לידיו, באופן שיותיר יתרה שדי יהיה בה לרכישת דירה ראויה. העובדה שהבן עומד בתשלום דמי המזונות ובצו התשלומים, אין בה כדי למנוע את פירעון מלוא חוב העבר מנכסיו.

8.בת הזוג וכונס הנכסים הוסיפו וטענו כי תביעת המבקשת, לצד הבקשה לסעד זמני, הוגשה בשיהוי רב. הבעלות במגרש נרשמה על שמו של הבן עוד בשנת 2015, והטענה היחידה של המבקשת לעניין זה נוגעת לפנייתה הנטענת לסיוע המשפטי להגשת תביעת בנושא בשנת 2017. המבקשת לא הסבירה מדוע היא לא פעלה עד לימים אלה להשבת זכויותיה במגרש. עוד צוין כי בשנת 2019 נרשמה הערת אזהרה על שמו של הבן במגרש בעקבות תיק הוצאה לפועל אחר שהתנהל בעניינו, וזו בוטלה רק בשנת 2022. כבר אז צריכה הייתה המבקשת לפעול להכרה בזכויותיה הנטענות.

9.הבן טוען בתגובתו כי הוא עומד בתשלומים שנקבעו במסגרת חוב המזונות כפי שנפסקו לו, ומשכך אין סיבה לממש את העיקול על בית המגורים בו מתגוררת אימו. עוד ציין הבן כי הוא הציע, בנוסף להצעת הסדר החוב, כי ימומשו כספי הפנסיה שלו לתשלום החוב – והצעה זו טרם נבחנה על ידי לשכת ההוצאה לפועל. עוד טען הבן כי במסגרת ההסכמה שלו עם אמו, הוא התקשר עימה גם בהסכם לפיו היא תתגורר בבית המגורים עד סוף ימיה ללא תמורה (מכוח תוספת להסכם המכר שצורפה על ידיו כנספח לתשובתו לבקשת רשות הערעור דנן, שתכונה להלן: התוספת להסכם המתנה).

10.בתגובה לבקשת רשות הערעור, הודיע הבנק כי הוא מותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט; תוך שהדגיש כי אם ימומש בית המגורים, יהיה זה תוך שמירת זכויותיו כנושה ראשון ומובטח.

11.בישיבת יום 29.10.2023, חזרו באי כוח הצדדים על טענותיהם. ב"כ המבקשת טענה כי במגרש ישנם שני בתי מגורים נפרדים כאשר הבן הוא בעל זכויות במחצית הנכס, וכי היא הייתה סבורה כי רק רבע מהזכויות הועברו אליו. עוד נטען כי נעשתה טעות בהעברת הזכויות וכי כך ציין גם מי שהיה בא כוחה של המבקשת במועד הרלוונטי. ב"כ המבקשת הוסיפה כי בית המגורים נבנה עבור המבקשת ולפי צרכיה, וכי לכן ייגרם לה נזק משמעותי ובלתי הפיך אם בית המגורים יימכר.

12.כונס הנכסים שהוא ב"כ בת הזוג חזר והדגיש מנגד כי המגרש רשום במרשם המקרקעין על שמה של המבקשת מזה כ-8 שנים; וכי המבקשת הפנתה ל-8 תשלומי משכנתה בלבד ששולמו על ידיה בלבד, מתוך 72 תשלומים ששולמו בסך הכל. על כל פנים, גם תשלום המשכנתה אין בו כדי להפוך את המבקשת לבעלת המגרש.

עוד נטען כי המבקשת העלתה גרסה עובדתית נוספת לפיה היא התכוונה להעביר לבן מחצית מהזכויות, גרסה המהווה הודאת בעל דין לפיה הבן הוא בעל מחצית מהזכויות במגרש. די בכך כדי להצדיק את מימוש בית המגורים לצורך פירעון חוב המזונות של הבן.

כונס הנכסים אף הדגיש כי גם אם בית המגורים ימומש, תוכל המבקשת לטעון לזכויות כדיירת בבית. יתרה מכך, היא גם תוכל – לאחר המימוש – לעשות שימוש ביתרת הסכום שיתקבל כדי לרכוש לעצמה דירת מגורים אחרת.

ב"כ הבנק חזר אף הוא על עמדתו לפיה הוא מותיר את ההחלטה בבקשה דנן לשיקול דעתו של בית המשפט. יחד עם זאת, הוא הוסיף והבהיר כי מי שביקש את המשכנתה הוא הבן, וכי הבן הוא היחיד הרשום כבעל המגרש. עוד הוא הפנה להסכם המכר (שצורף לבקשת רשות הערעור כנספח 5 לה), שמסעיף 2 בו עולה כי המבקשת העניקה את המגרש לבן במתנה. יוער כי בתגובה הפנתה ב"כ המבקשת את בית המשפט לסעיף 3 לאותו הסכם, בו צוין כי המבקשת העניקה במתנה מחצית מזכויותיה במגרש בלבד.

דיון והכרעה

13.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

14.בהתאם להלכה הפסוקה, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב ביחס להחלטות שעניינן מתן סעד זמני. ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות מסוג זה, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו מהעת האחרונה: רע"א 1215/23 מימוני גרינר נ' בול מסחר והשקעות בע"מ, פסקה 9 (22.2.2023); רע"א 4999/23 ג'רוס נ' עזבון המנוח ג'רוס ז"ל, פסקה 16 (29.8.2023) (להלן: עניין ג'רוס); רע"א 6483/23 קבוצת טלאור כראדי בע"מ נ' החברה הכלכלית ללוד בע"מ, פסקה 6 (3.9.2023)). כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי המקרה דנן אינו אחד המקרים החריגים המצדיקים התערבות.

15.כזכור, טענתה הראשונה של המבקשת נגעה לכך שבית משפט קמא קיבל החלטה בבקשה בלא לבקש את תגובת הצד שכנגד ובלא לקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים. ככלל, כך קובעות התקנות, צריכה בקשה לסעד זמני להידון במעמד בעלי הדין (ראו: תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי)). יחד עם זאת, בית המשפט רשאי במקרים חריגים לדחות בקשה לסעד זמני בלא לבקש תשובה ובלא לקיים בה דיון, כאשר הבקשה לסעד זמני אינה מגלה עילה על פניה (ראו למשל: רע"א 1556/21 עירון נ' בר-אור, פסקאות 20-19 (22.4.2021); רע"א 42/22 אונומרה ייבוא וייצוא בע"מ נ' שופרסל בע"מ, פסקה 10 (13.3.2022); רע"א 8339/21 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ, פסקה 9 (21.6.2022)). במקרים כאלה, כאשר בית המשפט סבור שאין טעם בבקשת תגובה מהמשיב ובקיום דיון – הוא רשאי כאמור לדחות את הבקשה על הסף. התקנות אינן מסייגות בהקשר זה בקשות לסעדים זמניים.

אכן רצוי בדרך כלל לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשות שעניינן סעד זמני – ודאי כאלה הנוגעות לפינוי מבית מגורים – אולם אין הכרח בכך. אין לכן מקום לקבל את הבקשה רק מטעם זה. אם במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור הנוכחית יסתבר כי אין למבקשת טענות שדי בהן כדי להצדיק מתן סעד זמני שימנע את המשך מימוש המגרש – לא יהיה מקום בנסיבות המקרה דנן להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך קיום דיון במעמד הצדדים.

16.לכן, יש לבחון את הבקשה לגופה, וזאת תוך מתן משקל לשני השיקולים העיקריים הנוגעים לבקשות לסעדים זמניים: השיקול של סיכויי התביעה – קרי בחינת קיומן של ראיות לכאורה לקיום עילת תביעה, ובהתאם לכך – האם מעוררת התביעה שאלה רצינית לדיון או שמא המדובר בתביעת סרק (ראו: תקנה 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי); והשיקול של מאזן הנוחות – במסגרתו על בית המשפט לבחון האם במכלול הסיכונים והסיכויים, אי מתן הסעד עלול להסב נזק למבקש הסעד, שיהיה גדול מהנזק שעלול להיגרם לצד שכנגד אם יינתן הסעד הזמני (ראו: תקנה 95(ד)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי). בין שני השיקולים הללו מתקיימת "מקבילית כוחות"; אף שלשיקולי מאזן הנוחות ניתנת עדיפות (ראו: רע"א 1215/23 מימוני גרינר נ' בול מסחר והשקעות בע"מ, פסקה 10 (22.2.2023); רע"א 1708/23 אשמי נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 13 (7.5.2023) (להלן: עניין אשמי); עניין ג'רוס, בפסקה 17). נבחן את השיקולים הללו להלן.

17.סיכויי התביעה – כאמור, סיכויי התביעה בשלב זה נבחנים באופן לכאורי בלבד, כפי שהסיכויים נראים בנקודת הזמן הנוכחית. טענות המבקשת נסמכות כאמור בין היתר על ראיות לפיהן היא רכשה את המגרש יחד עם בעלה עוד בשנת 1993; על הגרסה לפיה היא העבירה את הבעלות בה לבן רק לצורך קבלת משכנתה ובהתאם לעצת הבנק; ועל ההעברות הנטענות שהיא ביצעה על חשבון פירעון המשכנתה.

טענות אלה יצטרכו כמובן להתברר במסגרת הדיון בתביעה לגופה. אולם, לצורך בחינת סיכויי התביעה יש להביא בחשבון את העובדה שאין חולק כי המבקשת התקשרה עם בנה בהסכם המכר מכוחו היא העניקה לו את הבעלות במגרש ללא תמורה. מכוח הסכם זה, המגרש רשום לכן היום על שמו של הבן, והוא רשום כך מזה כשמונה שנים – מבלי שהמבקשת ביקשה לפעול כדי לשנות רישום זה.

זאת ועוד – עמדתה של המבקשת בישיבת יום 29.10.2023 (שהועלתה על ידיה גם בבקשה עצמה, בסעיף 12 בה), לפיה היא התכוונה להעביר לבן בעלות במחצית המגרש בלבד – מצדיקה אף היא את המסקנה לפיה הבן צריך היה להיות, לגישתה שלה, בעלים של מחצית המגרש. אם אלה הם פני הדברים, הרי שאין זה מן הנמנע לממש למצער את חלקו של הבן בבית המגורים.

יוער כי המבקשת הפנתה בטענתה בהקשר זה לסעיף 3 להסכם המכר, בו צוין כי "המתנה היא 1/2 מהזכויות בנכס המקרקעין הידוע כגוש 11039 חלקה 52". על פני הדברים – אין להסיק מכך את שמבקשת המבקשת, כי הבן הוא בעלים של מחצית המגרש, אלא כי ניתנות לו זכויות במחצית מחלקה 52. זאת מאחר שכאשר המבקשת ובעלה רכשו את המקרקעין, הם רכשו אותם יחד עם זוג נוסף (ראו את הסכם המכר מיום 8.11.1993, שצורף כחלק מנספח 6 לבקשה) ומכאן שהמבקשת הייתה בעלים של מחצית מהזכויות בחלקה 52 (כפי שאף עולה מהמבוא להסכם המכר), והיא יכלה להעביר לידי הבן רק את הזכויות הללו.

מעבר לכל אלה, יש לציין את האמור בתוספת להסכם המתנה, שצורפה כאמור על ידי הבן לתגובתו לבקשה הנוכחית. בתוספת זו מצוין כי הבן מתחייב לאפשר לאמו, המבקשת, לגור בבית המגורים לכל ימי חייה ללא תמורה. כן הוא התחייב לשלם לשני אחיו סכום של 100,000 ₪ לכל אחד עם לכתה של המבקשת לבית עולמה. התחייבויות אלה מחזקות אף הן את הסברה כי בית המגורים אכן עבר לבעלותו של הבן; זאת לפחות לכאורה ונכון לשלב זה של הדיון.

המסקנה מהאמור היא כי הסיכוי שהמבקשת תצליח להוכיח כי היא בעלת הזכויות היחידה במגרש וכי לבן אין בו זכויות, הוא סיכוי נמוך. זאת הן מאחר שהבן רשום כבעלים של המגרש ולמבקשת אין זכויות רשומות בה; הן מאחר שהיא הוכיחה כי היא שילמה רק חלק קטן מתשלומי משכנתה (שגם בהם אין כדי להקנות לה בעלות); והן ובעיקר מאחר שלגישתה שלה, היא אכן התכוונה להעביר זכויות לבן, אלא שהוא היה אמור להיות בעלים של מחצית הזכויות במגרש בלבד, ורק בשל טעות של עורך הדין נעשה הרישום כפי שנעשה.

18.מאזן הנוחות – בית משפט קמא היה סבור כי מאחר שהמבקשת אינה יכולה להעמיד ערבות בגובה שיעור חוב המזונות של הבן כלפי בת הזוג; ומאחר שממילא יהיה על כונס הנכסים להתחשב בזכויות המבקשת בבית המגורים – ככל שהוא ימצא שישנן כאלה – מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה.

בפסיקה נקבע זה מכבר כי כאשר הסעד הזמני נועד לעכב פינוי או מימוש של מקרקעין, ובפרט כשמדובר בבית מגורים, מאזן הנוחות נוטה ככלל לטובת מבקש הסעד. זאת, לנוכח הקושי שעשוי להתעורר בהשבת המצב לקדמותו אם לא יינתן הסעד הזמני, והמבקש יזכה בסופו של דבר בהליך העיקרי (ראו: רע"א 3452/21 קחטן נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 15 (7.7.2021); עניין אשמי, בפסקה 15; עניין ג'רוס, בפסקה 20). עוד נקבע כי בית המשפט ישקול את נסיבות המקרה לגופו, בין היתר לנוכח התמשכות הליכי הגבייה והתנהלות המבקש; קיומו של שעבוד על הנכס לטובת המשיב; הגילאים של החייב ובני המשפחה הגרים עמו, נסיבותיהם האישיות ומצבם הבריאותי; וכן, חלופת דיור שקיימת למבקש (ראו: עניין אשמי, בפסקה 15 וההפניות שם).

19.אכן, מימוש בית המגורים הוא צעד שעשוי להיות בלתי הפיך. יחד עם זאת, דחיית הבקשה הנוכחית לא תשלול מהמבקשת את האפשרות להעלות טענות ביחס לזכויותיה בבית המגורים (בין כבת רשות מכוח ההסכם שלה עם הבן או מכל טעם אחר); למכירה אפשרית של בית המגורים כתפוס או כל טענה אחרת. אם טענות אלה יתקבלו, המבקשת לא תצטרך להתפנות מבית המגורים, והיא תוכל להמשיך לגור בו. אינני מחווה דעה ביחס לטענות כאלה – שייבחנו על ידי הערכאות הרלוונטיות בהתאם למכלול נסיבותיהן. ככל שהתקבלו החלטות בהקשר זה (או יתקבלו בעתיד), שלא יתאמו את עמדת המבקשת – היא תוכל כמובן לפעול ביחס לכך בהתאם לזכויותיה הדיוניות.

יתרה מכך, מול זכויותיה הנטענות של המבקשת בבית המגורים, יש להביא כמובן בחשבון גם את זכויות בת הזוג וזכויותיה של הבת המשותפת של הבן ובת הזוג למזונותיה. הגם שהבן משלם לאחרונה את דמי המזונות, הוא צבר חוב מזונות שהוא המקור להליכים נושא הבקשה דנן, חוב שמשמעותו שתשלומים שהיה עליו לשלם למזונותיה של בתו – לא שולמו על ידיו במועד.

אינני סבורה – כפי שטענה המבקשת – כי יש לזקוף לחובת בת הזוג את העובדה שהיא ביקשה לממש את בית המגורים רק כאשר הבן הגיש בקשה להפחתת דמי מזונות. העובדה שהבן חויב לשלם לבת הזוג מזונות מעידה על הצורך שלה בסכומי הכסף שנפסקו לזכותה ולא הגיעו לידיה, ורצונה לדאוג לצרכיה של הבת המשותפת שלה ושל הבן, הוא צורך אמתי ולגיטימי.

עוד יובהר כי בפני המבקשת (כמו גם בפני הבן) עומדת תמיד האפשרות לשלם את החוב נושא תיק ההוצאה לפועל. מובן כי תשלום חוב זה – אם ייעשה – יביא לביטול הליכי מכירת בית המגורים שנועדו רק לצורך פירעון חוב המזונות של הבן.

20.המסקנה מכל האמור לעיל היא כי סיכויי התביעה להתקבל במלואה אינם גבוהים, ומאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לזכות המבקשת – ולכן אינני סבורה כי זהו אחד מהמקרים החריגים בהם מוצדקת התערבות של ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. משכך, בקשת רשות הערעור נדחית.

אני מחייבת את המבקשת בהוצאות המשיבים 4-3 (כונס הנכסים ובת הזוג) בסכום כולל של 2,500 ₪.