רע"א 1577-23 רע"א 1577-23

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.1.2023 (כב' השופטת י' בלכר) ב-ת"א 55150-01-23. בהחלטה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, לפני הגשת כתב תביעה, אשר ימנע את מימוש הזכויות בנכס מושא הבקשה במסגרת תיק הוצאה לפועל שמתנהל נגד המשיב 3.

רקע והחלטת בית המשפט המחוזי

1.עניינו של ההליך במימוש נכס מסחרי בעיר חולון (להלן: הנכס), לטובת המשיבה 1, במסגרת תיק הוצאה לפועל נגד המשיב 3. ביום 26.7.2020 נרשם בנסח הרישום עיקול על הנכס, לפי צו הוצאה לפועל; וביום 9.8.2020 נרשמה הערה על מינוי כונס נכסים (המשיב 2 בהליך דנן).

2.ביום 23.1.2023 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שימנע את מימוש הזכויות בנכס על ידי כונס הנכסים.

במסגרת זו טענה המבקשת כי היא בעלת זכויות במחצית הנכס מכוח נישואיה עם המשיב 3, ומכוח הסכם ממון שנחתם ביניהם בשנת 2016 (ואושר בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה ביום 19.7.2016; תמ"ש 41106-04-16, השופטת ק' גיל). יצוין כי בנסח הרישום נרשמה, ביום 20.7.2020, הערה לטובת המבקשת על צורך בהסכמה לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין).

עוד יוער כי ההחלטות השונות שהתקבלו במסגרת הליך ההוצאה לפועל, אשר המבקשת אינה צד לו, לא הונחו בפני בית המשפט המחוזי, ואינם מונחים גם לפניי בהליך דנן.

3.בהחלטתו מיום 23.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת. בהחלטה נקבע כי הבקשה חסרה תשתית עובדתית הכרחית – לא ברורים פרטי הליך ההוצאה לפועל, היסוד למינוי כונס הנכסים והיקף סמכותו, והאם המבקשת נקטה בהליכים מאז שהוטל העיקול על הנכס בשנת 2020 ועד למועד הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני. לעניין זה הודגש כי המבקשת לא צירפה פרטים ומסמכים חיוניים רבים, לרבות החלטות רשם ההוצאה לפועל.

לכך הוסיף בית המשפט המחוזי כי לא מצא הצדקה ליתן סעד זמני טרם הגשת תביעה, משהבקשה אינה מגלה דחיפות, וכן בהינתן כי: "הבקשה כפי שהוגשה כה חסרה, עד שאינה יכולה לעמוד על רגליה ואינה מגלה כל עילה".

לבסוף, ובשולי ההחלטה, ציין בית המשפט המחוזי כי: "מתעוררת גם שאלת הסמכות העניינית" – והכוונה היא לשאלה האם הבקשה מצויה בגדרי סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה.

לנוכח התוצאה, הורה בית המשפט המחוזי על סגירת התיק.

4.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, אף היא במעמד צד אחד.

5.למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 30.1.2023 פנתה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה דומה למתן צו מניעה זמני (תמ"ש 73103-01-23). למחרת היום נמחקה הבקשה (השופטת ק' גיל), בהחלטת "פתקית", משום שהבקשה הוגשה גם נגד המשיבים 1 ו-2, שאינם בני משפחתה של המבקשת, ומבלי שניתנה רשות לצרפם. המבקשת לא הגישה בקשה מתוקנת, וביום 8.2.2023 נמחק ההליך בבית המשפט לענייני משפחה.

כמו כן, ובמסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, המבקשת פנתה בשתי בקשות לעיון חוזר, אשר נדחו אף הן בהחלטות "פתקית" מיום 26.1.2023 ומיום 2.2.2023 (השופטת י' בלכר).

בקשת רשות הערעור

6.בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי רשם ההוצאה לפועל, אשר הורה על מינוי כונס נכסים למימוש הנכס, התעלם מהיותו של הנכס בבעלות משותפת של המבקשת והמשיב 3, וכן מההערה הרשומה לטובתה לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין.

כמו כן, לטענת המבקשת, קמה לה זכות להגיש עמדה בהליך למימוש הנכס מכוח זכויותיה בו; בעוד כונס הנכסים לא יידע אותה בדבר הליכי הכינוס וזאת על אף ההערה הרשומה לטובתה בנסח הרישום. לטענת המבקשת, על אף שהעיקול נרשם כבר בשנת 2020, רק לאחרונה נודע לה על ההליך למימוש הנכס, ועל כן פנתה רק עתה בבקשה למתן צו מניעה.

כן נטען כי על מנת לממש את זכותו של המשיב 3 בנכס יש לעתור לפירוק שיתוף, ובמסגרת זו הייתה ניתנת למבקשת זכות סירוב ראשונה לרכישת חלקו של המשיב 3 בנכס.

לצד זאת טוענת המבקשת, בלא כל פירוט, כי שגה בית המשפט בסוברו כי אין לו סמכות לדון בתביעה, ובסגירת התיק.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

8.הבקשה שבפניי היא למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני. הבקשה למתן צו מניעה זמני הוגשה לבית המשפט המחוזי טרם הגשת כתב טענות עיקרי, על פי תקנה 95(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). אלא מאי, כתב טענות עיקרי כאמור לא הוגש עד למועד זה. לעמדתי, יש בכך כדי להצדיק את דחייתה של הבקשה שבפניי, על הסף.

9.עיקרון בסיסי הוא כי צו זמני צריך לשרת את התיק העיקרי ולהיגזר מהסעדים הנתבעים במסגרתו – ומכאן נובע גם הכלל כי בנפול התיק העיקרי, בטל מאליו גם הצו הזמני (אף אם ניתן כזה. קל וחומר אם טרם ניתן). עיקרון זה מנחה את הדין בעניין מתן סעדים זמניים.

הפרוצדורה הקבועה בתקנה 95(ג) לתקנות, מהווה חריג מסוים, מוגבל, לעקרון הבסיסי עליו עמדתי לעיל. תקנה זו מקנה לבית המשפט סמכות ליתן סעד זמני בטרם הגשת כתב תביעה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, "ובלבד שהתביעה תוגש בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בכל מועד אחר שעליו יורה בית המשפט". האפשרות המוקנית בתקנה האמורה למתן סעד זמני טרם הגשת כתב תביעה, נועדה, ככלל, למקרים בהם קיימת דחיפות חריגה, כזו אשר אינה מאפשרת לבעל הדין להשלים את הכנת כתב התביעה טרם הגשת הבקשה (וראו: בר"ע 59/73 לוי נ' מיכלין, פד"מ כז(1) 827, 829 (1973)). לאור הכלל הבסיסי עליו עמדתי לעיל ותכליתו של החריג הקבוע בתקנה דלעיל, מחוקק המשנה התנה מתן סעד זמני כאמור בכך שתוך 7 ימים יוגש כתב התביעה (או בתוך פרק זמן אחר שיקבע בית המשפט). עוד נקבע כי ככל שניתן צו זמני טרם הגשת תביעה, ותביעה כאמור לא הוגשה בפרק הזמן הנקוב בתקנה – הצו הזמני פוקע מאליו.

כך נפסק לעניין זה, בקשר לתקנה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי הישנות (תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); והדברים יפים לענייננו:

"מהותם של סעדים זמניים היא להבטיח את קיומו של ההליך הראשי והאפקטיביות של פסק הדין שיינתן בו. לכן, דרך המלך היא נתינת סעדים זמניים לאחר הגשת התובענה [...] במקרים חריגים, הכיר מחוקק המשנה בהליך המעניק סעדים זמניים גם טרם הגשת התובענה, אולם לאור הרציונאלים העומדים בבסיס הסעד הזמני, נקבע שסעד זמני שניתן טרם הגשת התובענה, מותנה בהגשת התובענה תוך 7 ימים" (רע"א 1741/16 מרק נ' ביטון, פסקה 2 (4.4.2016)).

בענייננו, כאמור, תביעה לא הוגשה – לא בחלוף 7 ימים מדחיית הבקשה לסעד זמני (ביום 23.1.2023), ולא בכלל.

בהינתן האמור, ולנוכח תכליתה של תקנה 95(ג) לתקנות, אין מקום כלל להידרש לבקשה שלפניי: הכלל הבסיסי בדבר הצורך בתיק עיקרי לשם מתן סעד זמני עומד גם כעת. הגשת הבקשה לסעד זמני לפי תקנה 95(ג) אינה מייתרת את הצורך בתיק עיקרי שבמסגרתו יינתן הצו המבוקש, אלא מקנה ארכה מיוחדת למקרים דחופים (וכלל אין זה ברור כי המקרה דנן אכן מקרה דחוף המצדיק זאת). בענייננו, ארכה מיוחדת זו מוצתה זה מכבר, ותיק עיקרי אין.

בבקשת רשות הערעור מבוקש כי אעניק למבקשת את שבית המשפט המחוזי מנע ממנה – צו מניעה זמני. אלא שגם לו דעתי הייתה כי הצדק עם המבקשת (ולא כך הדבר, כפי שיובהר להלן), הרי שאין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור וליתן צו מניעה זמני כמבוקש, בהיעדר תיק עיקרי שהצו יינתן במסגרתו.

10.זאת ועוד. תקנה 95(ג) לא נועדה להקנות למבקש את הברירה לבחור, לאור האופן בו החליט בית המשפט בבקשתו לצו זמני, האם להגיש את התביעה או לא.

הכרה באפשרות להמשיך ולהימנע מהגשת התביעה עד שתוכרע בקשת רשות לערער על דחיית הבקשה לסעד זמני, תעמוד בניגוד לאמור לעיל.

גם טעמי מדיניות משפטית ראויה מצדיקים אפוא את דחיית הבקשה דנן, על הסף.

11.בלא לגרוע מהאמור לעיל, ומעבר לצורך, אוסיף ואציין כי המקרה דנן איננו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים. זאת, בהינתן ההלכה שלפיה התערבות ערכאת הערעור שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם ההחלטה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים (רע"א 1288/20 דאון נ' ברם, פסקה 7 וההפניות שם (17.3.2020)).

המבקשת אינה מצביעה במסגרת בקשת רשות הערעור על נזק ממשי ובלתי הפיך שייגרם לה ככל שלא יינתן צו מניעה זמני. לעניין זה יודגש כי עסקינן במימוש נכס נדל"ן עסקי-מסחרי, ולא נטען כי למבקשת זיקה מיוחדת אליו, או כי לא יהיה ממי להיפרע ככל שתתקבלנה טענות המבקשת. די באמור כדי לדחות את הבקשה.

12.עוד למעלה מן הצורך יוער כי אף לגופם של דברים, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. כידוע, בעל דין המבקש סעד זמני נדרש להצביע על התקיימותם של שני תנאים מצטברים: סיכויי ההליך טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובתו (תקנה 95(ד) לתקנות).

בענייננו, נראה כי יש בסיס לקביעת בית המשפט המחוזי בקשר לסיכויי ההליך, ולו מהטעם של סמכות עניינית (סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בתי המשפט לענייני משפחה)). ויודגש, לעניין הטענה כי בית המשפט לענייני משפחה דחה בקשה של המבקשת למתן סעד זמני – זו לא נדחתה מחמת היעדר סמכות עניינית, אלא בשל העובדה שצורפו לתביעה משיבים שאינם קרובי משפחתה של המבקשת ומבלי שניתנה לכך רשות (סעיף 6(ו) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה).

יוער, ובפרט לעניין טענת המבקשת בנוגע להערה שנרשמה לטובתה לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין – כי אין באמור לעיל משום הבעת עמדה לגבי סיכוייו של כל הליך אחר, ככל שתנקוט בו המבקשת, על פי כללי הסמכות העניינית.

גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, וזאת מהטעמים שפורטו בפסקה 11 לעיל.

13.נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא הוגשו תגובות מטעם המשיבים (הבקשה הוגשה במעמד צד אחד) – אין צו להוצאות.