רע"א 193-23 רע"א 193-23

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' וינוגרד, ש' ליבוביץ ו-ת' בר-אשר) מיום 29.11.2022 ב-ע"א 5122-11-22, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ק' מילר) מיום 6.6.2022 ב-ת"א 28130-04-21.

רקע

1.המבקשים הם אב ובתו. על פי הנטען, ביום 13.4.2014 רכש המבקש, בשם בתו, כרטיס הגרלה בתחנת "פיס" בביתר עילית. ביום 16.4.2014 נערכה הגרלת הלוטו (להלן: ההגרלה). נטען כי בשלב מסוים, לאחר ההגרלה, התברר כי הכרטיס אבד. יחד עם זאת, המבקש טוען כי הוא זוכר היטב את צירופי המספרים בכרטיס, וכי צירופים אלו מקנים לו זכייה במקום השני בהגרלה, הזכאי לפרס על סך 500,000 ש"ח.

המבקש פנה למשיב מספר פעמים, בכתב, ואף נערכו עמו מספר פגישות במשרדי המשיב. במענה לפניותיו, טען המשיב כי לא נשלח כרטיס השתתפות מזכיין הפיס שבמספרו נקב המבקש בסכום הנטען; כי מספר תעודת הזהות שמסר המבקש אינו תואם את פרטי הכרטיס הזוכה במקום השני בהגרלה; כי הכרטיס היחיד שזכה במקום השני בהגרלה נשלח מתחנה הממוקמת בקריית ביאליק, ולא בביתר עילית; וכי הזכייה נפדתה זה מכבר לזוכה הרלוונטי (ראו, בין היתר: מענה מיום 19.11.2014; מיום 3.6.2015; מיום 4.8.2015; מיום 17.8.2015; ומיום 5.7.2020).

2.ביום 13.4.2021, בחלוף 7 שנים ממועד רכישת כרטיס ההגרלה (כגרסת המבקש), הגיש המבקש לבית משפט השלום בירושלים בקשה למתן סעד זמני, במעמד צד אחד, ללא כתב טענות עיקרי (לפי תקנה 95(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או התקנות החדשות)). הבקשה הוגשה בשמו של המבקש בלבד. ככל שניתן להבין, במסגרת בקשה זו ביקש המבקש מבית המשפט להורות על בדיקה חיצונית של מחשבי המשיב, ובתוך כך לבחון "מאיפה נשלח / נפדה הכרטיס היחיד בפרס השני בהגרלת לוטו מס 2573/13 בתאריך 16/04/2014". בתוך כך, ציין המבקש כי "כרגע נשארו ימים בודדים, לפני שבע שנים מהמקרה".

3.ביום בו הוגשה הבקשה, יום 13.4.2021, בית משפט השלום קיים בה דיון במעמד צד אחד, בנוכחות המבקש ונכדו. בו ביום, ניתנה החלטת בית משפט השלום הדוחה את הבקשה (השופטת ק' אזולאי). בית משפט השלום ציין כי הבקשה לסעד זמני הוגשה ללא תביעה עיקרית וללא התחייבות עצמית, וכי בנסיבות אלו אין דרך לדעת האם יש בסעד הזמני המבוקש כדי לתמוך בסעד העיקרי שיתבקש. עוד צוין, כי לא הובהר מדוע ישנה דחיפות במתן הסעד כסעד זמני ובמעמד צד אחד, בשים לב לכך שמדובר בעניין שהחל לפני כשבע שנים, כשהפנייה האחרונה למשיב נערכה כ-10 חודשים קודם לכן (ביום 23.6.2020), וניתן לה מענה ביום 5.7.2020. לעניין זה צוין כי המבקש לא הבהיר מדוע הבקשה מוגשת באותה העת, במתכונת שבה הוגשה, למעט ציון העובדה כי בקרוב יחלפו שבע שנים ממועד ההגרלה. במכלול הנסיבות, קבע בית משפט השלום כי אין מקום להיעתר לבקשה במתכונתה (יצוין כבר עתה כי החלטה זו לא צורפה לבקשת רשות הערעור, ואף לא נזכרת בה).

4.חודש וחצי חלף ממתן ההחלטה האמורה, והמבקש לא נקט כל צעד בגדרי התיק שנפתח. ביום 27.5.2021 ניתנה החלטת בית משפט השלום (השופט מ' בורשטין) שלפיה: "התיק ייסגר ביום 15.06.2021, אלא אם תוגש בקשה או תביעה קודם לכן". בהמשך להחלטה זו הגיש המבקש מספר בקשות ומסמכים בתיק. ביום 14.6.2021 בית משפט השלום (הרשם הבכיר א' אורנשטיין) הורה למבקש להגיש כתב תביעה מתוקן (בכך התייחס בית המשפט למכתב ששיגר לו המבקש כאל כתב תביעה), בצירוף נספחים נדרשים, עד ליום 5.7.2021.

5.ביום 5.7.2021 הוגש כתב תביעה מתוקן, הפעם בשם שני המבקשים (בשונה מהבקשה לסעד זמני אשר הוגשה, כאמור, בשם המבקש בלבד). בכתב התביעה גוללו המבקשים את גרסתם העובדתית, וביקשו מבית המשפט את הסעדים הבאים: "מינוי מומחה לחקירה אצל הנתבעת אשר יהא בידו ליתן תשובות לשאלות שנשארו פתוחות ולספק מידע מהימן הן לתובעים והן לאזרח התם"; "להמציא מסמכים, ראיות ואסמכתאות בדבר ההגרלה אשר בוצעה ביום ה-16/4/2014 לרבות הכרטיס הזוכה ולרבות הכרטיס אשר מולא ונשלח ע"י התובעים ו/או בשמם"; "לזמן הנתבעת לדין ולחייבה, לשלם לתובעת את מלוא התביעה ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט ב"כ התובעת".

6.ביום 26.8.2021 הגיש המשיב בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. בבקשה נטען כי כרטיס ההגרלה ותכנית ההגרלות כוללים סעיף הקובע תקופת התיישנות מקוצרת, לפיו: "תקופת התיישנות לכל דרישה או תביעה בכל עניין הנובע מהכרטיס ו/או ההגרלה היא שישה חודשים בלבד ממועד ההגרלה", וכי מועד זה חלף עוד בשנת 2014. לחלופין, נטען כי חלפו למעלה משבע שנים ממועד הולדת עילת התביעה (מועד ההגרלה ביום 16.4.2014) ועד להגשת כתב התביעה המתוקן (ביום 5.7.2021), כך שהתביעה התיישנה גם בהתאם לסעיפים 6-5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק).

7.ביום 6.6.2022 נדחתה תביעת המבקשים על הסף מחמת התיישנותה. בית משפט השלום קיבל את טענת המשיב בדבר קיומה של תקופת התיישנות מקוצרת מוסכמת, משלא ניתן לה כל מענה מצד המבקשים, וקבע כי בנסיבות אלו, התביעה התיישנה בחלוף 6 חודשים ממועד ההגרלה.

למעלה מן הצורך, העיר בית משפט השלום כי גם בלא תקופת התיישנות מקוצרת המבקשים היו עומדים בפני "סיכון לדחיית התביעה על הסף", בשים לב לכך שהמבקשת צורפה לראשונה להליך, ללא כל בקשה מתאימה, אך ביום 5.7.2021 – בחלוף למעלה מ-7 שנים ממועד הולדת עילת התביעה. אשר למבקש, צוין כי "הדין פחות ברור", וזאת בשים לב לכך שהמסמך הראשון מטעמו – בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד – הוגש ביום 13.4.2021, שלושה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות על פי החוק. בית משפט השלום ציין כי אין בנמצא הלכה ברורה לגבי מצב עניינים זה, אך הוסיף: "ברור כי אם יקבע שסעד זמני במעמד צד אחד אינו עוצר את תקופת ההתיישנות, הרי שגם תביעתו של התובע התיישנה". בית משפט השלום נמנע מלהכריע בשאלה זו, והסתפק בקביעה לפיה מחדליהם השונים של המבקשים, ובכלל זה העובדה שלא הוגש דבר בתיק במשך חודשיים לאחר דחיית הבקשה למתן סעד זמני, היו עשויים להצדיק את מחיקת ההליך. בית המשפט דחה אף את יתר טענות המבקשים, ובהן הטענה בדבר השעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק.

8.המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים.

ביום 29.11.2022 נדחה הערעור על הסף, ללא דיון, לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות, משנקבע כי אין לערעור סיכוי להתקבל.

בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן היה להורות על דחיית הערעור לא רק מטעמי ההתיישנות המקוצרת, כפי שקבע בית משפט השלום, אלא גם על פי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק – משום שהתובענה הוגשה בחלוף למעלה מ-7 שנים מהמועד בו קמה למבקש עילת התביעה.

אגב קביעתו זו, נדרש בית המשפט המחוזי לשאלה האם יש בהגשת בקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, בלא הגשת תביעה, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. זאת, בהינתן שהבקשה לסעד זמני הוגשה שלושה ימים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, בעוד כתב התביעה העיקרי הוגש בחלוף כחודשיים מתום התקופה כאמור. בית המשפט קמא השיב על השאלה לעיל בשלילה: תחילה, בית המשפט המחוזי הפנה לסעיף 2 לחוק ההתיישנות וקבע כי המונח "תובענה" בסעיף זה מתייחס להליך עיקרי, המאפשר זכייה בסעד ממשי, ולא לבקשה למתן סעד זמני, המהווה הליך טפל לתובענה. בית המשפט המחוזי תמך מסקנתו זו גם בהגדרת המונח "תובענה" בתקנות החדשות כ-"הליך המתנהל בהתאם לתקנות אלה הנפתח בהגשת כתב תביעה"; וכן בהבחנה שהייתה קיימת בין "תובענה" לבין בקשה לסעד זמני בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הקודמות).

בצד זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי גם ללא נטיעת מסמרות בנוגע להגדרת המונח "תובענה" בחוק ההתיישנות, הרי שבנסיבות העניין, משמדובר בבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד, לא ניתן לקבוע כי הגשתה עצרה את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט המחוזי פירט כי הבקשה הוגשה והתנהלה במעמד צד אחד, בין המבקש לבית המשפט בלבד, מבלי שהבקשה או ההחלטה בבקשה הומצאו למשיב. במצב דברים זה, נקבע כי:

"חלים במלוא עוזם כל הטעמים התומכים בקבלת טענות התיישנות, ובכלל זה הטעם הראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון; התבססות הציפייה של הנתבע כי לא ייתבע בשל זניחת התביעה; האינטרס הציבורי שעניינו בהקדשת משאבי השיפוט לעניינים שבהווה; ואולי אף הטעם שעניינו בהשפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות" (פסקה 10 לפסק הדין).

בנסיבות העניין, בהן המבקש הגיש בקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, אשר נדחתה באותו היום; ומשלא הוגש כתב טענות עיקרי בהליך במשך חודשים ארוכים לאחר מכן – נקבע כי לא ניתן לראות בבקשה כאירוע העוצר את מרוץ ההתיישנות.

9.בית המשפט המחוזי ציין כי די היה בטעם זה כדי להביא לדחיית הערעור, אולם הוסיף כי הוא נוטה לקבלת גם את עמדתו של בית משפט השלום בדבר תחולתה של תקופת ההתיישנות המקוצרת מכוח הסכמת הצדדים (ראו פירוט בפסקה 11 לפסק הדין).

10.בשולי הדברים, עמד בית המשפט המחוזי על סיכוייה הנמוכים של התובענה, בהינתן שהיא מבוססת על טענת מרמה בעוד היא נשענת על עדות יחידה של בעל דין.

בקשת רשות הערעור

11.מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. לטענת המבקשים, דחיית הערעור בלא קיום דיון עולה כדי עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, נטען כי דחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות היא "חריגה וקיצונית", ואינה מוצדקת בהתחשב בטיב הבירור הנדרש בנסיבות העניין. לגופם של דברים, שבים המבקשים על טענותיהם כי בנסיבות העניין לא חלפה תקופת ההתיישנות, בין מכיוון שבית משפט השלום לא דחה את הבקשה לסעד זמני, ובין על בסיס הסייגים הקבועים בחוק. לעניין תקופת התיישנות מקוצרת, נטען כי בתקופה הרלוונטית כלל לא הודפסה על כרטיס ההגרלה תניה כאמור.

12.המשיב, מצדו, טוען כי הבקשה דנן אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". לעמדת המשיב, לא נגרם למבקשים עיוות דין באף שלב משלבי ההליך; בפרט מכיוון שהמבקש היה מיוצג על ידי עורך דין במועד הגשת הבקשה לסעד זמני, והיה מודע לתקופת ההתיישנות על פי חוק.

מלבד זאת, טוען המשיב כי הבקשה אינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות בעלות השלכות רוחב, אלא שאלות "ערעוריות" שאין מקומן להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". אשר לקביעות לעניין ההתיישנות – מצטרף המשיב למסקנות הערכאות קמא, על נימוקיהן. בהקשר ההתיישנות המקוצרת, מדגיש המשיב כי טענותיהם של המבקשים בדבר הכיתוב המופיע על כרטיס ההגרלה (וליתר דיוק – הטענה שבעת הרלוונטית, לעיתים כיתוב שכזה לא הופיע על גב הכרטיס) נטענו לראשונה בשלב הערעור, וכי הדוגמאות צורפו בלא היתר מפורש כנדרש.

דיון והכרעה

13.לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, משלא מצאתי כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, או כי קבלתה דרושה למניעת עיוות דין.

למעשה, המבקשים אינם מתמקדים בטענה לפיה בקשתם מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אלא בטיעוניהם בדבר עיוות דין שנגרם להם, כביכול, עקב דחיית הערעור על הסף. לצד האמור, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו לעניין ההתיישנות הכללית והמקוצרת, תוך התעלמות מנימוקי הערעור ומראיות שהוצגו בפניו.

לא מצאתי ממש בטענותיהם של המבקשים. אפרט.

14.ראשית, לא מצאתי ממש בטענת המבקשים בדבר עיוות דין. תקנה 138(א)(1) לתקנות מקנה לבית המשפט שלערעור סמכות לדחות ערעור בלא צורך בתשובה, וללא דיון, "אם סבר שאין לערעור סיכוי להתקבל". מדובר בחידוש לעומת התקנות הקודמות, המבטא את מגמת התקנות החדשות בדבר ייעול ההליכים וחיסכון במשאבים (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 550-549 (מהדורה שנייה, 2023)). לא מצאתי כי נפל פגם ביישום התקנה בנסיבות דנן, בפרט בהינתן הנמקתו המפורטת של בית המשפט המחוזי.

יתרה מכך, לא שוכנעתי כי דחיית התביעה והערעור על הסף מטעמי התיישנות היא אכן "חריגה וקיצונית" כנטען, או כי היא עולה כדי עיוות דין. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, המחלוקת בסוגיית ההתיישנות נסובה על שאלות משפטיות שלא הצריכו בירור עובדתי. משכך, רצוי היה להכריע בהן כבר בפתח ההליך, כעניין מקדמי, כפי שנעשה בענייננו (ראו: רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ, פסקה 20 (2.12.2020)).

15.שנית, המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו הן לעניין תקופת ההתיישנות הכללית, והן לעניין תקופת ההתיישנות המקוצרת, וכי החלטתו ניתנה תוך התעלמות מנימוקי כתב הערעור. נראה כי במישור זה, ניתן לייחס למבקשים גם טענה לפיה השגותיהם על קביעות הערכאות קמא מעוררות שאלות משפטיות החורגת מעניינם הפרטני, ועל כן מצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". יוער כי טיעוני המבקשים לעניין זה אינם נהירים ואינם מצביעים על טעות נקודתית; אולם ממילא, כפי שיבואר להלן, דעתי היא שאין בטיעונים אלה ממש.

אשר לקביעת בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין הבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות – סבורני כי בדין יסודה.

אמנם, הלכה עמנו כי מרוץ ההתיישנות נפסק עם עצם הגשת התובענה בבית המשפט, אף אם דבר הגשתה לא הובא לידיעת הנתבע באותה העת (ע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני, פ"ד יט(2) 595 (1965); טל חבקין התיישנות 131 (מהדורה שנייה, 2021)). ברם, אינני סבור שיש לראות בבקשה למתן סעד זמני שהוגשה בהליך מושא הבקשה דנן, בהיעדר תביעה עיקרית (על פי תקנה 95(ג) לתקנות), משום "הגשת תובענה".

מסקנה זו נלמדת מאופיו של ההסדר העוסק במתן סעדים זמניים טרם הגשת כתב טענות עיקרי – המעוגן בתקנה 95(ג) לתקנות. כפי שנזדמן לי לסכם אך לאחרונה ב-רע"א 1577/23 פלונית נ' פלונית (28.3.2023):

"עיקרון בסיסי הוא כי צו זמני צריך לשרת את התיק העיקרי ולהיגזר מהסעדים הנתבעים במסגרתו – ומכאן נובע גם הכלל כי בנפול התיק העיקרי, בטל מאליו גם הצו הזמני (אף אם ניתן כזה. קל וחומר אם טרם ניתן). עיקרון זה מנחה את הדין בעניין מתן סעדים זמניים.

הפרוצדורה הקבועה בתקנה 95(ג) לתקנות, מהווה חריג מסוים, מוגבל, לעקרון הבסיסי עליו עמדתי לעיל. תקנה זו מקנה לבית המשפט סמכות ליתן סעד זמני בטרם הגשת כתב תביעה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, 'ובלבד שהתביעה תוגש בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בכל מועד אחר שעליו יורה בית המשפט'.

האפשרות המוקנית בתקנה האמורה למתן סעד זמני טרם הגשת כתב תביעה, נועדה, ככלל, למקרים בהם קיימת דחיפות חריגה, כזו אשר אינה מאפשרת לבעל הדין להשלים את הכנת כתב התביעה טרם הגשת הבקשה...

לאור הכלל הבסיסי עליו עמדתי לעיל ותכליתו של החריג הקבוע בתקנה דלעיל, מחוקק המשנה התנה מתן סעד זמני כאמור בכך שתוך 7 ימים יוגש כתב התביעה (או בתוך פרק זמן אחר שיקבע בית המשפט). עוד נקבע כי ככל שניתן צו זמני טרם הגשת תביעה, ותביעה כאמור לא הוגשה בפרק הזמן הנקוב בתקנה – הצו הזמני פוקע מאליו" (שם, פסקה 9).

16.לנוכח האמור, ובנסיבות ענייננו, מקום בו הבקשה למתן סעד זמני נדחתה בו ביום שבו הוגשה, ולא הוגש כתב טענות עיקרי, בתוך 7 ימים, וגם לא במשך פרק זמן ממושך לאחר מכן – לא ניתן לייחס משמעות כלשהי לבקשה במישור מרוץ ההתיישנות.

די היה בקביעה זו על מנת לדחות את תביעת המבקשים על הסף מחמת התיישנות. משכך, איני מוצא מקום לדון בשאלה האם חלה בענייננו גם ההתיישנות המקוצרת – משזו אינה נדרשת בנסיבות העניין.

17.בשולי הדברים יוער כי המבקשים צירפו לערעור ולבקשת רשות הערעור כרטיסי הגרלה מהתקופה הרלוונטית, וטענו כי כרטיסים אלו אינם כוללים כל תניה מפורשת בדבר התיישנות מקוצרת מוסכמת. מדובר בטענה עובדתית חדשה שלא בא זכרה בפני הערכאה הדיונית, ובאסמכתאות שצורפו בלא היתר מתאים לכך. כידוע, בעל דין המבקש להסתמך בערעור על ראיה שלא הונחה בפני הערכאה הדיונית, נדרש לעשות כן במסגרת בקשה מתאימה להגשת ראיה חדשה בערעור, והוא אינו רשאי לצרפה לכתב הטענות בטרם ניתנה לו רשות לעשות כן (ראו: תקנה 144 לתקנות; רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פסקה 6 (12.1.2010); רע"א 8132/12 המפדה האזרחי בע"מ נ' נחמיאס, פסקה 8 (30.12.2012)).

18.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.