רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. א.לוי השקעות ובניין בע"מ

זו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

הבקשה דנן

8.

בבקשת רשות הערעור טוען הבנק כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, ושב, בעיקרו של דבר, על הטענות שטען בהליך קמא.

בין יתר טענותיו, טוען הבנק כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לערוך בירור עובדתי של טענות הצדדים בסוגיית ההתיישנות, הרי שטענתו לפיה התקלה האמורה פורסמה בפומבי עוד בשנת 1991 עולה ממסמכי התביעה עצמה, כך שהיא אינה שנויה במחלוקת. משכך, נטען כי אין הצדקה להותיר את ההכרעה בטענת ההתיישנות להמשך בירור התביעה לגופה.

הבנק מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי הטענה לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא נזנחה אף שלא הועלתה בכתב התביעה מטעם החברה, ובכך שהתעלם מטענת הבנק כי החברה הייתה צריכה לתמוך את טענותיה העובדתיות בתצהיר.

9.

בתשובתה לבקשת רשות הערעור, שבה גם החברה, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי, ומציינת כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטה שמשמעותה היא המשך בירור התביעה חלף סילוקה על הסף, למעט בנסיבות חריגות אשר מקרה זה אינו בא בגדרן.

בתוך כך, מדגישה החברה כי טענתה לפיה דבר התקלה בתוכנות הבנק התגלה רק שנים לאחר שהתקלה אירעה בפועל, נתמכה בתצהיר שהוגש במסגרת המרצת הפתיחה וצורף כנספח מטעם הבנק עצמו לבקשה לסילוק על הסף. כמו כן, שבה החברה ועומדת על כך שההכרעה בטענת ההתיישנות מחייבת שמיעת ראיות ובירור עובדתי שראוי שייעשו במסגרת בירור התביעה לגופה.

דיון והכרעה

10.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, ולאחר שנתתי לבעלי הדין הזדמנות לטעון בעניין החלתה של תקנה 410 לתקנות, ושוכנעתי כי לא תפגענה זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם להוראת תקנה זו, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור של הבנק כאילו ניתנה בה הרשות לערער והוגש ערעור על-פיה. אקדים ואומר כי אני סבורה שדין ערעורו של הבנק להתקבל חלקית, הכול כפי שיבואר להלן .

11.

השאלה המתעוררת לעתים קרובות במקרים שבהם מוגשת בקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות, היא האם יש להכריע בטענת ההתיישנות בשלב המקדמי, טרם בירור התביעה לגופה, או שמא יש לבררה במהלך בירור התביעה ולהכריע בה בהמשך ההליך.

12.

לצורך מענה לשאלה האמורה יש להזכיר מושכלות ראשונים, ולעמוד בקצרה על תכליותיו של מוסד ההתיישנות. לאחר שאלו יהיו פרושות לפנינו, נשוב ונבחן את שאלת העיתוי להכרעה בטענת התיישנות, כאשר הקווים המנחים בהקשר הזה יבקשו להגשים את התכליות האמורות באופן המיטבי.

תכליותיו של מוסד ההתיישנות ועיתוי ההכרעה בטענת התיישנות

13.

בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל , פ"ד סד(2) 82, 104-103 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל )), צוינו חמש תכליות עיקריות של מוסד ההתיישנות: הראשונה , היא תכלית ראייתית. ההתיישנות נועדה למנוע הכבדה יתירה על הנתבע בשל שמירת ראיותיו לאורך זמן, מתוך הנחה כי במהלך השנים ומטבע הדברים מסמכים הולכים לאיבוד; זיכרון העדים ביחס לאירוע הנדון הולך ונחלש; עדים עלולים ללכת לבית עולמם, ועוד כיוצא באלה. התכלית השנייה היא אינטרס הנתבע לוודאות בנוגע לזכויותיו וחובותיו בכל עת, באופן שיאפשר לו לכלכל את צעדיו מבלי שיהא עליו להקצות משאבים לשם ניהול תביעות עתידיות הנוגעות לאירועים נושנים. התכלית השלישית נועדה להגן על אינטרס הציפייה וההסתמכות של הנתבע, אשר נשען על ההנחה לפיה התובע ש"ישן על זכויותיו", זנח את תביעתו או ויתר עליה. התכלית

הרביעית נועדה לממש את האינטרס הציבורי בכך שמשאביה המוגבלים של מערכת המשפט יוקצו לבירור עניינים שבהווה, תחת בירור אירועי עבר נושנים. התכלית החמישית נוגעת להשפעה החורגת של מוסד ההתיישנות על רווחתם של פרטים רבים בחברה. כך למשל, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים (ראו גם:

ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ , פ"ד לח(4) 554, 559-558 (1984) ; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נד(2) 535, 554 (2000);

ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקא , פ"ד נז(1) 289, 302-300 (2002);

ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ , פסקה 15 לפסק דינו של השופט ג'ובראן

(31.8.2008);

רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת , פסקה 29 לפסק דינה של השופטת ברלינר

(20.6.2010);

טל חבקין התיישנות 32-22 (2014) (להלן: חבקין )) .

14.

נדמה כי, ככלל, לשם הגשמה מיטבית של תכליות אלה של מוסד ההתיישנות, יש לברר את טענת ההתיישנות דווקא בשלב מקדמי של ההליך, וטרם בירור התביעה לגופה. כך, ככל שטענת ההתיישנות תימצא מוצדקת כבר בשלב המקדמי, ייחסכו מהנתבע הצורך לשמור לאורך זמן על משאבים עודפים לטובת ניהול ההליך המשפטי, והצורך לאתר ראיות ישנות לצורך תמיכה בהגנתו (ראו: חבקין , בעמודים 87-86) . כמו כן, בירור טענת ההתיישנות בשלב מקדמי אף עולה בקנה אחד עם התכלית שנועדה להגן על אינטרס הציפייה וההסתמכות של הנתבע לכך שהוא לא יצטרך להתגונן (לגופו של עניין) בפני תביעות שהתיישנו, כמו גם עם תכליותיו הציבוריות של מוסד ההתיישנות, בין היתר בחיסכון במשאבים. למעשה, המחסום הדיוני מפני ניהול תביעות שהתיישנו ימלא את ייעודו באופן מיטבי ככל שהוא אכן יחסום את עצם ניהולן של התביעות, ולא רק את תוצאותיהן אשר יתבררו בסוף ההליך (ראו והשוו: ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל , פסקה 19 (23.1.2019); ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ , פ"ד נד(4) 464, 479 (2000); רע"א 4348/03 קופת חולים מכבי נ' חכם , פסקה 7 (25.4.2004); ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה , פסקאות 3-2 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (11.6.2009); עניין גיא-ליפל , בעמוד 101; רע"א 1582/12 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ (בפירוק) , פסקה 10

(15.3.2012); חבקין , בעמוד 85)).

15 .

לא בכדי, אפוא, נקבע כי טענת התיישנות הינה טענת סף , וכי על הנתבע להעלותה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות), שאם לא כן, ייחשב כמי שוויתר על טענת ההתיישנות וייווצר מחסום דיוני מלהעלותה. הפסיקה עמדה על כך שאחד מן הטעמים העומדים בבסיס כלל זה הוא מניעת ניהול הליכי סרק בבירור התביעה לגופה ובזבוז זמן שיפוטי יקר מקום שבו מתברר כי דין התביעה ממילא להידחות מחמת התיישנותה (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן , פ"ד נח(4) 769, 785-784 (2004); ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד , פסקה 13

(18.7.2005); ע"א 9392/10 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רסולי , פסקה 7 (4.7.2013); ראו גם חבקין , בעמודים 101-99).

16.

ואולם , על אף האמור, הפסיקה קבעה כי לא בכל מקרה תתברר טענת ההתיישנות בסמוך להעלאתה על-ידי הנתבע, וכי בנסיבות מסוימות, בהן נדרש בירור עובדתי לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות – ההכרעה בטענה זו תידחה להמשך ההליך.

בתוך כך, נקבע כי מקום בו מתבקשת דחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות, הנחת המוצא תהיה כי העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות ואינן שנויות במחלוקת. במצב דברים זה, ההכרעה בטענת ההתיישנות אכן תתקבל בשלב מקדמי של ההליך (ראו והשוו:

ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם , פסקה 13 (8.8.2010) (להלן: עניין גנאים ); ע"א 9063/12 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' Harvey Delson

(5.9.2017), פסקה 22

(להלן: עניין ריכטר ); רע"א 1857/13 טנוס נ' טנוס , פסקה 7 (2.4.2013)). לצד זאת, נקבע כי במקרים שבהם סבור בית המשפט כי נדרש בירור עובדתי לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות, הנטייה תהיה להורות על בירורה בהמשך ההליך, עם בירור התביעה לגופה ( עניין ריכטר , ב פסקה 22 ; עניין גיא-ליפל , בפסקה 27; רע"א 1101/20

שירותי בריאות כללית נ' פלוני , פסקה 23

(21.5.2020 ( ;

חבקין , בעמוד 86).

17.

ואולם, כפי שיובהר להלן, לא כל בירור עובדתי הנדרש לשם הכרעה בסוגיית ההתיישנות מצדיק דחייה של ההכרעה להמשך ההליך. למעשה, יש להבחין בין מקרים שבהם לשם הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי אשר אינו חופף לבירור העובדתי של התביעה לגופה (להלן:

בירור עובדתי ייחודי ), לבין מקרים שבהם לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי החופף לבירור שממילא צפוי להתקיים במסגרת בירור התביעה לגופה (להלן:

בירור עובדתי חופף ). אבהיר דבריי.

הבחנה בין בירור עובדתי ייחודי לבין בירור עובדתי חופף

18.

כאמור, ככלל, לשם הגשמה מיטבית של תכליות מוסד ההתיישנות, יש לברר את טענת ההתיישנות בשלב מקדמי של ההליך, וטרם בירור התביעה לגופה. ואולם, במקרים שבהם לשם הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי אשר חופף לבירור שייעשה ממילא במסגרת הדיון בתביעה לגופה – קיימים אינטרסים שעניינם הוא יעילות הדיון וחסכון במשאבים המצדיקים את דחיית ההכרעה בסוגיית ההתיישנות עד לבירור התביעה גופה. כך למשל, במקרה בו לשם הכרעה בטענת ההתיישנות יש צורך לחקור עדים אשר ממילא צפויים להעיד בעת בירור התביעה לגופה או להציג מסמכים אשר צפוי כי ישמשו כראיות גם בהמשך ההליך, יהיה זה משום בזבוז של משאבי המערכת השיפוטית כמו גם משאבי הצדדים להביא ראיות אלה פעמיים במסגרת הליך שיפוטי אחד. משכך, וחרף התכליות של מוסד ההתיישנות המעודדות דיון מקדמי בטענת ההתיישנות, במקרים שבהם תיפגם היעילות הדיונית בשל ההכרעה המקדמית בטענת ההתיישנות – יש להימנע מכך, ולדון בטענת ההתיישנות בהמשך ההליך במסגרת בירור התביעה לגופה.

19.

לשם הבהירות ויישום פשוט של העקרונות האמורים, אציע להבחין בין ארבעה מצבים עיקריים בהם נטענת טענת התיישנות:

(א) מצב בו בירור טענת התיישנות אינו מצריך שום בירור עובדתי ;

(ב) מצב בו נדרש בירור עובדתי ייחודי ;

(ג) מצב בו נדרש בירור עובדתי חופף ;

(ד) מצב בו הבירור העובדתי של התביעה לגופה עשוי

להקרין על בירור שאלת ההתיישנות, אך אין וודאות בנדון (להלן: חפיפה פוטנציאלית ).

20.

להלן אדון בכל אחד מהמצבים האמורים :

(א) ככל שלשם בירור טענת הסף לא נדרש

בירור עובדתי , והנתבע מוכן להניח לשם הכרעה בטענת ההתיישנות שהעלה כי עובדות כתב התביעה נכונות, רצוי לדון בטענת ההתיישנות בשלב המקדמי, ובטרם הדיון בתביעה לגופה. כפי שצוין לעיל, במצב בו לא נדרש כל בירור עובדתי מקדים, ההכרעה בטענת ההתיישנות בשלב המקדמי עשויה לחסוך משאבים הן מהצדדים והן מבית המשפט, והיא עולה בקנה אחד עם תכליות מוסד ההתיישנות כאמור.

בהקשר זה יצוין כי ככל שנדרש בירור של סוגיה משפטית לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות, אף אם מדובר בסוגיה מורכבת, רצוי להכריע בה כבר בפתח ההליך, שכן ככלל, הבירורים העובדתיים והמשפטיים של התביעה לגופה לא צפויים להשליך במקרה כזה על טענת ההתיישנות (לצד האמור, אעיר כי בנסיבות חריגות שיקולי יעילות עשויים להצדיק דחייה של דיון בשאלות משפטיות שמעוררת טענת סף להמשך ההליך, ראו לדוגמה: רע"א 5270/08 סונול ישראל בע"מ נ' סאפד דיבלופנטס לימטיד , פסקה 6 (19.11.2008)).

(ב) בדומה לכך, אף במצב שבו נדרש בירור עובדתי כדי להכריע בסוגיית ההתיישנות, אך מדובר בבירור ייחודי , אשר אינו חופף לבירור העובדתי שיידרש במהלך הדיון בתביעה לגופה, הרי שככלל, יש להעדיף את קיום הדיון כבר בשלב המקדמי ולהכריע בטענת ההתיישנות בטרם הדיון בתביעה לגופה (ראו והשוו: עניין גנאים , בפסקה 18 ).

(ג)

מצב אפשרי נוסף הוא כזה שבו לשם בירור סוגיית ההתיישנות נדרש בירור עובדתי, אך בירור זה חופף באופן מלא או חלקי לבירור שממילא יידרש במסגרת בירור התובענה לגופה. במצב של בירור חופף , ידוע לבית המשפט עוד בשלב המקדמי כי לשם בירור שאלת ההתיישנות יהיה צורך בבחינת ראיות (מסמכים, עדויות וכיוצ"ב), אשר ממילא יהיה צורך בבחינתן גם בהמשך ההליך. במצב זה, קיימים אינטרסים נוגדים המצדיקים סטייה מברירת המחדל והימנעות מדיון בטענת התיישנות כטענה מקדמית, כמפורט לעיל (ראו והשוו:

רע"א 6770/01 קי.בי.ע. קבוצת בוני ערים בע"מ נ' מועצה אזורית באר טוביה , פסקה 5 (14.10.2001); רע"א 4329/14 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ברעד נכסים והשקעות בע"מ , פסקה 9 (27.1.2015)).

ואולם, גם בהקשר זה, ראוי לסייג את האמור, ולהותיר שיקול דעת בידי בית המשפט הדן בתובענה לקבוע בנסיבות בהן הבירור החופף הינו נקודתי או צר מאוד בהשוואה לבירור התובענה כולה, כי אז יהיה זה יעיל יותר לדון בטענת ההתיישנות בכל זאת בשלב מקדמי, חרף החפיפה האמורה.

(ד)

המצב הטיפוסי האחרון הוא מצב שבו לבית המשפט יש יסוד סביר להניח , אשר לא עולה בהכרח כדי ידיעה, כי בירור עובדתי של התביעה לגופה עשוי לשפוך אור על בירור שאלת ההתיישנות. זהו מצב של חפיפה פוטנציאלית של הבירור העובדתי. כבר נקבע בפסיקה כי בבוא בית המשפט להכריע בטענת התיישנות, עליו להיות משוכנע כי יש בידו מכלול הנתונים הדרושים להכרעה מושכלת (ראו: עניין גנאים , בפסקה 13; חבקין , בעמוד 86). לפיכך, בנסיבות של חפיפה פוטנציאלית בהן בית המשפט מעריך כי במהלך ניהול התביעה לגופה יתווספו נתונים אשר ישליכו אף על שאלת ההתיישנות, ככלל יהיה זה ראוי לדחות את ההכרעה בטענת ההתיישנות לשלב בירור התביעה גופה (ראו למשל: רע"א 3310/08 דריימן נ' גרין , פסקה 9 (29.1.2009)).

21.

לסיום, יצוין כי ההבחנה המוצעת בין ארבעת המצבים הטיפוסיים המפורטים לעיל וההתייחסות לכל אחד מהם הובאו אך כ"קווים מנחים" להתמודדות עם השאלה בדבר עיתוי ההכרעה בשאלת ההתיישנות. השיקול המנחה המרכזי ביחס לשאלה זו הוא, כאמור, טיבו של הבירור העובדתי הנדרש לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות, ככל שבירור שכזה אכן נדרש, היינו – האם ועד כמה ניתן לתחמו לבירור סוגיית ההתיישנות במנותק מן הבירור העובדתי של התובענה לגופה. על שיקול זה להיות מיושם בשים לב לנסיבותיו הפרטניות של כל עניין ועניין ולאור תכליותיו של מוסד ההתיישנות המפורטות לעיל.

מן הכלל אל הפרט

22.

כאמור, טענת הבנק בענייננו היא כי התביעה, שעילתה נוצרה לפני עשרות שנים (בשנות השמונים של המאה הקודמת), התיישנה זה מכבר, ומשכך יש לדחותה על הסף. החברה טענה בתשובתה לבקשת סילוק התביעה על הסף כי תביעתה לא התיישנה נוכח תחולתם של החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.

בית המשפט המחוזי קבע כי לשם הכרעה בשאלה אם החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק (התיישנות שלא מדעת) חל על המקרה הנדון, יש לברר את טענת הבנק לפיה דבר התקלה שאירעה במחשביו פורסם ברבים כבר בשנת 1991 וכן את טענת החברה לפיה היא למדה על התקלה רק בשנת 2015. בירורים עובדתיים אלה, כך נקבע, יתבררו בהמשך ההליך, בדיון בתביעה גופה, ומשכך – ממילא נדחתה אף ההכרעה במכלול השאלות שהתעוררו בדבר תחולתו של החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות.

23.

לאור הקווים המנחים אשר פורטו לעיל, נראה כי הבירור העובדתי הנדרש לשם הכרעה בשאלת תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות נופל בקטגוריה של בירור ייחודי , אשר, כאמור, אינו חופף לבירור העובדתי הנוגע לתביעה לגופה. כך, השאלות אם דבר התקלה פורסם ברבים בשנת 1991, ואם התובעת הייתה יכולה בזהירות סבירה למנוע את העלמת העובדות המהוות את עילת התובענה מעיניה, הן שאלות שעל פני הדברים אינן חופפות לבירורים העובדתיים הנדרשים לשם בירור המחלוקות העובדתיות בתביעה לגופה, אשר עניינה בגביית חיובי יתר של ריבית בשל תקלה במחשבי הבנק . לפיכך, נדמה כי ניתן לברר ולהכריע בטענת ההתיישנות בשלב המקדמי טרם ניהול ההליך.

בנוסף לכך, נדמה כי בירור עובדתי ייחודי זה הוא צר וממוקד, באופן המגביר את ההצדקה למצותו בתחילת ההליך (מבקשת רשות הערעור עולה כי טענת הבנק לפיה המידע בדבר התקלה היה ידוע כבר בשנת 1991, נסמכת לכאורה אך על מסמך בודד שצורף לכתב התביעה מטעם החברה). בנסיבות אלה, ובהינתן שבין מועד היווצרות עילת התביעה הלכאורית ובין מועד הגשת התביעה חלפו עשרות רבות של שנים (ולמעשה כמעט 40 שנה), נראה כי יש לברר את טענת ההתיישנות ואת תחולתו של סעיף 8 כבר עתה, בשלב המקדמי בו מצוי ההליך (אלא אם כן, בסופו של דבר בית המשפט המחוזי יסבור כי מדובר בבירור חופף לבירור התביעה גופה).

24.

באשר לטענת החברה לפיה התביעה לא התיישנה בשל תחולתו של סעיף 7 לחוק – נראה כי הטענה מעוררת שאלות שבעובדה ובמשפט. לפיכך, בית המשפט המחוזי ישוב וישקול, בהתאם לעקרונות והקווים המנחים המפורטים לעיל, מהו השלב הראוי לדון בטענה זו. אציין כי ככל שבית המשפט המחוזי יסבור כי קיימת חפיפה בין הבירור העובדתי הנדרש לשם הכרעה בתחולת סעיף 7 לבין בירור התביעה לגופה, באופן שיצדיק את דחיית הדיון בטענה זו לשלב מאוחר יותר, אזי נראה כי יהיה זה יעיל יותר לדחות אף את בירור תחולת סעיף 8 לאותו שלב, ומכל מקום בית המשפט המחוזי ינהג בעניין זה כחכמתו.

25.

אשר על כן, אני מורה על קבלת הערעור במובן זה שבית המשפט המחוזי ישוב ויקבל החלטה חדשה בשאלה באיזה שלב בהליך ראוי להכריע בטענת ההתיישנות ובתחולתם של סעיפים 7 ו-8 לחוק על ענייננו, וזאת בהתאם למפורט לעיל.

26.

בשולי הדברים אעיר כי לא ראיתי להיענות ל בקשת הבנק למתן רשות להגיש תגובה לתשובת החברה לבקשת רשות הערעור, וזאת בין היתר לנוכח התוצאה האמורה.

27.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.