רע"א 1582/12 כרמל אולפינים בעמ נ. תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בעמ (בפירוק)

1.

בבית המשפט המחוזי מרכז מתבררת תביעה כספית שהגישה המשיבה (להלן: הקונה ) נגד המבקשת (להלן: המוכרת ) ביום 7.11.07 (ת"א 1115-11-07), העומדת על כ-49 מיליון ש"ח. המוכרת היא יצרנית ויבואנית האתילן היחידה בארץ. הקונה ייצרה בעיקר חומר הידוע בשם PVC , ולשם ייצורו רכשה מהמוכרת אתילן. תמצית טענת הקונה בתביעתה הנ"ל היא שהמוכרת גבתה ממנה עבור האתילן שנרכש בין השנים 2000-1993 מחיר גבוה ממה שהותר על-פי דין.

2.

עוד קודם להגשת התביעה הנ"ל, בשנת 2001, הגישה המוכרת נגד הקונה תביעה על סך של כ-5.5 מליון ש"ח בשל סירובה של האחרונה לשלם למוכרת את מלוא התמורה עבור האתילן שרכשה בשנת 2001, על יסוד טענת קיזוז שהעלתה הקונה. בגדר טענת קיזוז זו העלתה הקונה את הטענה שלפיה המוכרת דרשה עבור האתילן מחיר גבוה מזה שהיתה רשאית לדרוש, בהיות מחיר האתילן תחת פיקוח על-פי דין. במקביל הגישה הקונה תביעה שכנגד, בגדרה עתרה לסעד הצהרתי בקשר עם מחירי האתילן בשנים הרלבנטיות (ת"א 2296/01).

3.

התביעה העיקרית בת"א 2296/01 נמחקה לאחר שהקונה שילמה למוכרת את הסכום הנתבע (ושאותו ביקשה תחילה לקזז). באשר לתביעה שכנגד, הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 23.7.07, לפיו תמחק התביעה שכנגד ולקונה תעמוד האפשרות להגיש תביעה חדשה (בכפוף לאישור בית משפט של פירוק). הוסכם גם, כי "באשר לטענת ההתיישנות - תישמר לתובעת המקורית [המוכרת בענייננו - צ.ז] הזכות להעלות טענה זו, רק ככל שהייתה קיימת לה אל מול הבקשה לתיקון כתב התביעה שכנגד..." (נספח 7 לבקשה).

4.

כאמור, ביום 7.11.07 הגישה הקונה תביעה כספית נגד המוכרת, שעיקרה הוא גביית מחירי יתר תמורת אספקת אתילן בין השנים 2000-1993. בין יתר טענות ההגנה שהעלתה המוכרת, הועלתה גם טענת התיישנות של התביעה כולה. טענה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט קמא מיום 25.1.12. בית המשפט בחן את טענת ההתיישנות לפי מתווה ההסדר הדיוני שהושג בהליך הקודם וקבע, כי אילו הקונה היתה מבקשת לתקן את כתב התביעה שכנגד (שהוגש בהליך הקודם), באופן שייכלל בה גם סעד כספי (ויש להניח שהבקשה היתה מתקבלת) הרי שטענת ההתיישנות של המוכרת היתה נדחית נוכח הוראותיו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (תביעה שכנגד וקיזוז). הוסבר, כי, לכאורה , עילת התביעה ככל שהיא נוגעת לתקופה שמעל שבע שנים ממועד הגשת התביעה שכנגד (בהליך הקודם) - התיישנה, אולם כיוון שהתובענה הוגשה במסגרת תביעה שכנגד, אין מגבלת ההתיישנות חלה עליה. לפיכך, מכוח ההסדר בין הצדדים, גם התביעה הנוכחית לא התיישנה. כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

5.

בבקשה מלינה המוכרת על דחיית טענת ההתיישנות בכל הנוגע לעילות תביעה שמקורן בעסקאות שנערכו משנת 1993 ועד ליום 26.11.94 בלבד ואינה מבקשת לערער על דחיית טענת ההתיישנות בנוגע לכל התקופה (סעיף 17 לבקשה). נטען, כי יש מקום להכריע בבקשה כבר עתה, שכן אחרת עלול להתנהל הליך מיותר, שיש קושי לבררו נוכח חלוף הזמן.

6.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחותה, בלי שנתבקשה תגובה ובלי שאתייחס לגופן של הטענות.

כאמור, המוכרת טוענת שישנה חשיבות לדון בבקשתה כבר עתה כדי ש"יתייתר הצורך לדון בטענות תא"ל [הקונה - צ.ז] שעניינן התקופה שמתחילת שנת 1993 ועד 26.11.94" (סעיף 39 לבקשה). אכן, הצדקה אפשרית לקבלת רשות ערעור על החלטת ביניים נובעת מן החשש שאם תדחה הבקשה עלול להתקיים הליך מיותר (ראו סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984); רע"א 1795/12 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 8.3.2012) פסקה 5 - להלן: עניין פלוני ). אך הצדקה זו אינה יכולה לעמוד למבקשת בענייננו, מן הטעם, שגם לשיטתה, קבלת בקשתה לא תייתר את הליך בירור התובענה, שכן לבית המשפט קמא תיוותר ממילא מלאכת הבירור וההכרעה בנוגע לתביעת הקונה ביחס לתקופה שבין 26.11.94 לבין שנת 2000. מסקנה זו גם מרככת את טענת המוכרת בנוגע לקושי בבירור המצב המשפטי והעובדתי ממרחק השנים, שהרי משימה זו, בכל מקרה, עדיין עומדת לפתחו של בית המשפט קמא (למצער משנת 1994).

7.

זאת ועוד - כאמור, מדובר בתובענה שהוגשה לפני כחמש שנים, המהווה גלגול נוסף של מחלוקת שלגביה התנהלו הליכים כבר בשנת 2001 והמתייחסת לשנות ה-90 של המאה שעברה. קבלת בקשת המוכרת ומתן רשות ערעור, פרושה שבירור התובענה יידחה עוד, מה גם שכיוון שקבלת טענות המוכרת תביא לדחיית חלק מהתביעה נגדה, יתכן שראוי שהשגותיה יידונו על ידי מותב תלתא. נמצא, שגם מבחינת שיקולי יעילות וניהול תקין של ההליך, אין כל מקום לקטוע עתה בירור תובענה, שממילא אמורה להמשיך ולהתברר (גם לשיטת המוכרת).

8.

אין גם להתעלם מכך שייתכן שבסופו של יום תידחה התביעה נגד המוכרת לגופה, ונושא ההתיישנות כבר לא יהיה אקטואלי. מדוע שערכאת הערעור תעסוק עתה בסוגייה שיש אפשרות שהעיסוק בה יתייתר.

9.

בהערת אגב אציין, כי החלטת בית המשפט המחוזי בטענת ההתיישנות אינה אלא החלטת ביניים, והלכה היא שגם אם נפסק, במסגרת החלטת ביניים, כי תובענה מסויימת לא התיישנה, אין בית המשפט מנוע לחזור ולהידרש לשאלה האמורה, ואף להגיע למסקנות שונות, אם מתקיימות נסיבות שתצדקנה הערכה מחודשת של העניין (כגון אם במהלך שמיעת הראיות, כאשר מתבררת התובענה לגופה, מתבררות עובדות נוספות שיכולות לשפוך אור על סוגיית ההתיישנות (ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב פ"ד כח(2) 228, 234 (1974); ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי פ"ד נו(4) 505, 508 (2002)). בענייננו מסקנת בית המשפט לעניין ההתיישנות התבססה על נימוקים משפטיים ולא ברור אם יכול להיווצר מצב שיצדיק בחינה מחודשת של הסוגיה, אך עדיין מדובר בהחלטת ביניים שאינה יוצרת סופיות, וגם מטעם זה אין מקום למתן רשות ערעור.

10.

מעבר לכך, נראה כי יש מקום להזכיר שהכלל ביחס לבקשות רשות ערעור על החלטות ביניים, כפי שנתבקשה בענייננו הוא, ש"ככלל, יידונו השגות הצדדים על 'החלטות אחרות' (החלטות ביניים) של הערכאה הדיונית במסגרת הערעור על פסק הדין" (עניין פלוני והאסמכתאות שהובאו שם ). בענייננו לא עלה בידי המוכרת להצביע על טעם המצדיק חריגה מכלל זה, ועל כן על המוכרת להמתין לסיום ההליך (שכאמור, ימשיך להתקיים ממילא), וככל שיהיה בכך צורך, להגיש ערעור על פסק הדין הסופי, שבמסגרתו תוכל להעמיד לדיון גם את סוגיית ההתיישנות. יפים לענייננו דבריו של השופט (כתוארו אז) גרוניס ברע"א 4348/03 קופת חולים מכבי נ' חכם (לא פורסם, 25.5.2004):

"לאור הזמן הרב שחלף מאז שהוגשה התביעה, מן הראוי כי יחדלו הצדדים מאחיזתם בפרוזדור ויכנסו אל הטרקלין. מהותם והגיונם של הליכים מקדמיים כגון בקשות לסילוק על הסף הינו ייעול ההליך השיפוטי. הליכים אלה נועדו לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה כאשר בעטיה של טענת משפטית או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא שייערך דיון בכל השאלות השנויות במחלוקת (ראו למשל: ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים

שבירו בע"מ , פ"ד נד(4) 464, 478), לא כך מצב הדברים כאן. בית המשפט המחוזי לא סיים את הדיון בטענותיה של המבקשת... וברי כי טענותיה של המבקשת... יישמרו לה אם וכאשר יפסוק בית המשפט המחוזי לטובת המשיבים ויוגש ערעור על פסק הדין".

אשר על כן הבקשה נדחית, משלא נתבקשה תשובה - אין צו להוצאות.