רע"א 9261/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. JOINT STOCK COMPANY COMMERCIAL BA

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 7.12.2020 בת"א 46916-12-19 (השופט

ח' כבוב – סגן נשיא), בגדרה נדחתה בקשת המבקש, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: דיסקונט ), לסלק על הסף תביעה שהגיש נגדו המשיב 1, Joint Stock Company Commercial Bank PrivatBank

(להלן: פריבטבנק ); לחלופין להורות על עיכוב הליכים עד לאחר הכרעה בהליכים תלויים ועומדים המתנהלים מחוץ לישראל.

רקע

2.

הרקע להגשת התובענה הוא מעילת ענק חוצה גבולות שהתבצעה במשך כעשור בפריבטבנק, הוא הבנק המסחרי הגדול באוקראינה, עד לשנת 2016; אז הוכרז פריבטנבק כחדל פירעון ובהמשך הולאם על-ידי מדינת אוקראינה. המעילה התגלתה לאחר שהבנק המרכזי באוקראינה ביצע פעולות ביקורת בפריבטבנק, במסגרתן נתגלה כי המשיבים הפורמליים 3-2, שהיו במועדים הרלבנטיים בעלי השליטה בפריבטבנק וכיהנו בו כנושאי משרה בכירים (להלן: בעלי השליטה ), מעלו בתפקידם וניצלו את מעמדם בבנק כדי להעביר במרמה סכומי-עתק, המוערכים במיליארדי דולרים, באמצעות מתן הלוואות הנחזות כחוקיות לחברות קש שבבעלותם או בשליטתם. על-פי הנטען, כספי המעילה נותבו לבנקים שונים ברחבי העולם, וביניהם בנק דיסקונט. לאחר הלאמת פריבטבנק, ותחת הנהלה חדשה, החלו הליכי חקירה "בסיועה של חברה בינלאומית המתמחה בחקירות חשבונאיות-פורנזיות", במסגרתם נחשפו פרטי המעילה, ועל יסוד ממצאיה הוגשו תביעות נגד בעלי השליטה וגורמים הקשורים אליהם בבתי המשפט במדינת דלוואר שבארצות הברית, באנגליה ובישראל (סעיפים 24-23 לכתב התביעה).

3.

ביום 18.12.2019 הגיש פריבטבנק תובענה כספית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בסך של 2,100,000,000 ש"ח. בתביעתו טוען פריבטבנק, כי בין השנים

2011-2007 העבירו בעלי השליטה סכומי-כסף בסך של כ-1.2 מיליארד דולר לחשבון הבנק של המשיבה הפורמלית 4 (להלן: סנט ג'ון ) שהתנהל בסניף מקומי של דיסקונט; מתוכם סכום של כ-600,000 מיליון דולר, מקורו בכספי המעילה (סעיף 27 לכתב התביעה). העברות הכספים בוצעו באופן תדיר בסכומי-עתק, לרוב במועדים עוקבים, לעיתים מספר פעמים באותו יום, ושלא בשעות הפעילות המקובלות (סעיפים 33-30 לכתב התביעה). אציין, כי בשלב זה לא ידוע מה עלה בגורלם של כספים אלה שהופקדו בדיסקונט; פריבטבנק יוצא מתוך הנחה, כי כספי המעילה הוצאו מן החשבון של סנט ג'ון – אשר פורקה מרצון בשנת 2014 – ומצאו את דרכם לבעלי השליטה.

בענייננו, כתב התובענה כולל שלוש עילות תביעה עיקריות נגד דיסקונט: הראשונה, כי דיסקונט סייע בביצוע תכנית הרמייה בכך שאיפשר את ביצוע העוולות שנעשו על-ידי בעלי השליטה; השנייה, כי דיסקונט הפר "חובות חקוקות המוטלות עליו" מכח דיני הלבנת הון; השלישית, כי דיסקונט התרשל בהתנהלותו בכך שאיפשר את העברות הכספים החשודות מבלעדי בדיקה וחקירה נאותה (סעיף 42 לכתב התביעה).

4.

עוד בטרם הוגשו כתבי הגנה בתובענה, הגיש דיסקונט בקשה לסילוקה על הסף מחמת התיישנות והעדר עילה; לחלופין ביקש לעכב את ההליכים בתובענה בשל ההליכים המקבילים שמתנהלים בבתי המשפט בדלוואר ובאנגליה. לטענת דיסקונט, אירועי המעילה התרחשו לכאורה בין השנים 2011-2007, ועל כן התביעה התיישנה זה מכבר. כך גם נטען, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר עילה וחוסר פירוט, שכן התובענה אינה מגלה עילת תביעה ביחס לדיסקונט, ואינה מייחסת לו מודעות למעשים; לחלופין נתבקש בית המשפט להורות על עיכוב הליכים עד להכרעה בהליכים הזרים התלויים ועומדים; זאת, מטעמים של חסכון בזמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות. בהקשר זה, העלה דיסקונט טענה בדבר השתק פלוגתא לא הדדי הגנתי, לפיה הממצאים שייקבעו בהליכים הזרים עשויים להוות מעשה בית-דין לגבי המשיבים בתביעה דנן, אשר מצדיק לשיטתו עיכוב הליכים בה.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

ביום 7.12.2020 דחה בית המשפט המחוזי בהחלטה מנומקת ומפורטת את הבקשה לסילוק על הסף ולעיכוב ההליכים; זאת לאחר שערך דיון בנוכחות הצדדים, במסגרתו נחקר המצהיר מטעם פריבטבנק, ולאחר שהצדדים הגישו את סיכום טענותיהם בכתב.

אשר לטענת ההתיישנות, נקבע כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהאירועים שהולידו את עילת התביעה התרחשו בשנים 2011-2007. אף על-פי כן, מצא בית המשפט כי הכרעה בטענת ההתיישנות ותחולתם של החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ), דורשת "בירור עובדתי מעמיק ומורכב" , לגבי שאלת הידיעה בפועל או בכח של פריבטבנק, שאין מקום לעשותו במסגרת בקשה לסילוק על הסף – ו" בירור זה יהווה חלק משמעותי מבירור התובענה לגופה" . בהמשך, נדחתה גם טענת דיסקונט בדבר העדר עילה. בית המשפט בחן כל אחת מן העילות שבכתב התביעה, ובשים לב להלכה הפסוקה שלפיה טענה בדבר העדר עילה נבחנת ביחס לאמור בכתב התביעה בלבד, נקבע כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר עילה.

לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת דיסקונט לעיכוב ההליך עד להכרעה בהליכים המתבררים בערכאות הזרות. תחילה צוין כי דיסקונט לא פירט בבקשה מהו השלב הדיוני שבו מצויים ההליכים המתבררים מחוץ לישראל. עם זאת, נקבע כי מן המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי על אף החפיפה המסוימת בין ההליכים, קיימת שונות הן מבחינת זהות הצדדים, היות ורק פריבטבנק ובעלי השליטה הם צדדים לכל ההליכים, הן מבחינת הפלוגתאות העומדות לדיון. לעניין זה נקבע, כי הגם שמדובר באותה פרשת מעילה, שבמסגרתה הוצאו במרמה כספים מפריבטבנק באמצעות העמדת הלוואות הנחזות כחוקיות, הרי שבכל אחת מהמדינות התבצעה המעילה באמצעות מנגנון שונה. מבלי לטעת מסמרות, נקבע כי בישראל הופעל מנגנון ייחודי של העברת כספים בהיקפי עתק ובתדירות גבוהה, במסגרתו הועברו כספי המעילה דרך חברת Divot , אשר היתה בבעלות בעלי השליטה, אל חשבון בנק קפריסאי בבעלות סנט ג'ון, ומשם לחשבון הבנק של סנט ג'ון בדיסקונט. לעומת זאת, במדינות דלוואר הופעל מנגנון מעילה אחר במסגרתו "הכספים הועברו במספר תחנות שונות והתנקזו לבסוף במספר

חברות שונות בארה"ב" , ונעשה בהם שימוש לרכישת נכסי נדל"ן ונכסים מסויימים אחרים בארה"ב; בעוד שבאנגליה הועברו הכספים על סמך חוזי הספקה פיקטיביים עם חברות שונות ממדינות שונות לסניף פריבטבנק שבקפריסין ומתוכם סכום של 1.8 מיליארד דולר הועבר אל חברות אנגליות שבשליטת בעלי השליטה. בהינתן האמור, התקבלה טענת פריבטבנק לפיה "מדובר בערוצי מעילה שונים אשר התרחשו בזמנים שונים ובחברות שונות" , המחייבים בירור עובדתי נפרד ושונה בכל מדינה, ולפיכך אין הצדקה להורות על עיכוב ההליך דנן בשלב זה. אף על-פי כן, הודגש כי מצופה מהצדדים לשוב ולעדכן את בית המשפט בהתקדמות ההליכים בערכאות הזרות, "ככל שיש בדברים שם כדי להשפיע על ההליך דנן" . לבסוף נקבע, כי במקרה דנן החשש מפני הכרעות סותרות הוא מופחת, היות שהתשתית העובדתית שפורטה בכתב התביעה נסמכת על ממצאי דו"ח שפרסמה ממשלת אוקראינה על אודות פרשת המעילה; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת פריבטבנק. שכן, דחיית ההליך "תקשה על בירור האירועים מושא התובענה" בעוד שלדיסקונט "לא יווצר קושי מהותי מהמשך קיום ההליך, במיוחד מקום בו הוא עצמו איננו נתבע בהליכים המקבילים" .

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

6.

לטענת דיסקונט, נפלו בהחלטת בית המשפט המחוזי שגגות המצדיקות מתן רשות ערעור, על אף אמות המידה המצומצמות להתערבות בהחלטות מעין אלו. הותרת ההחלטה על כנה, כך נטען, תביא לניהול הליך מיותר ולבזבוז זמן שיפוטי. אציין, כי בקשת רשות הערעור מופנית אך כלפי קביעות בית משפט קמא לעניין התיישנות התביעה ועיכוב ההליכים; תוך שצוין כי אין בכך משום ויתור על הטענה בדבר העדר עילה, ודיסקונט שומר על כל זכויותיו וטענותיו בעניין זה.

לגופם של דברים, במישור

ההתיישנות טוען דיסקונט, כי שגה בית המשפט בכך שלא הכ ריע בטענת ההתיישנות, על אף שמדובר בטענה משפטית גרידא, והגם שדיסקונט היה מוכן להניח לצורך הכרעה בטענה זו כי העובדות שנטענו בכתב התביעה הן נכונות . דיסקונט טוען כי עילות התביעה שעליהן מבוססת התביעה נגדו התגבשו לכל המאוחר בשנת 2011

– הוא מועד העברת הכספים. ממועד זה היה בידי פריבטבנק "כוח תביעה מהותי" לנקוט בהליכים משפטיים, ויש לדחות את הטענה כי כוח התביעה התגבש רק עם הלאמתו. בהקשר זה נטען, כי חריג "כוח התביעה המהותי", אשר הוכר בפסיקה, חל רק מקום בו קיימת לתובע 'מניעות שיפוטית-פסיקתית' להגיש את תביעתו, ועל כן אינו רלוונטי לענייננו. עוד טוען דיסקונט, כי ההלכה שנקבעה בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר , פ"ד נא(2) 200 (1997)) (להלן: מרכז הארגזים ), לפיה לא ניתן לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה הנתבעים לצורך מניין תקופת ההתיישנות – חלה רק ביחס לתביעת התאגיד נגד אותם נושאי משרה מעוולים ולא ביחס לתביעתו נגד צד שלישי, שלא היה צד לקנוניה. לדבריו, מסקנה זו מתחייבת גם מתכליותיו של מוסד ההתיישנות; שכן, צד שלישי "תמים"

שלא נטל חלק בקנוניה אינו צריך לשמור את ראיותיו מעבר לתקופת ההתיישנות, הוא זכאי לוודאות בנוגע לזכויותיו וחובותיו, ולהגנה על אינטרס הציפייה וההסתמכות שלו. מעבר לכך נטען, כי הנטל להוכיח, בתצהיר ובראיות, התקיימות חריגי ההתיישנות, מוטל על פריבטבנק – והוא לא עמד בו.

7.

אשר לסעד החלופי בדבר עיכוב הליכים , סבור דיסקונט כי קביעת בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לפיה אין צורך בזהות מוחלטת, ודי בכך שההליכים עוסקים בסוגיה מהותית משותפת, אשר ההכרעה בהם עשויה להשליך על היקף הדיון בהליך האחר, כדי להצדיק עיכוב הליכים; בפרט כאשר מועלית טענה בדבר השתק פלוגתא הגנתי לא הדדי. לדבריו, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לא מתקיימת חפיפה מספקת בין ההליכים הזרים להליך דנן. בתוך כך נטען, כי פריבטבנק טען בכתבי טענותיו כי במוקד שלושת ההליכים – בישראל, באנגליה ובדלוואר – פרשת מרמה אחת חוצה גבולות, שהוצאה לפועל על-ידי בעלי השליטה; כך אף צוין בהחלטת בית המשפט קמא. כמו כן, טוען דיסקונט, כי שיטת המעילה בכל אחד מההליכים היא זהה לחלוטין, במסגרתה פריבטבנק העניק הלוואות שלא כדין לחברות אוקראיניות שבשליטת בעלי החברה, אשר העבירו בתורן את הכספים לחברות off - shore בפריבטבנק קפריסין, ובעיקר לחברת divot , שהעבירו את הכספים ליעדיהם הסופיים. בדומה, כך נטען, קיימת חפיפה מהותית ומשמעותית בין החברות המעורבות בכל אחד מההליכים; וכי התביעה בישראל חופפת במידה מסוימת את תקופת הזמן של התביעה בדלוואר, שעניינה בהעברות כספים פסולות שהתרחשו בין השנים 2013-2007. נוסף על כך, טוען דיסקונט, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שזקף לחובתו את עניין אי-עדכון מצבם של ההליכים המתנהלים מחוץ לישראל, שדיסקונט אינו צד להם, וככל שהיה חסר מידע בעניין זה, הרי שיש לזקוף זאת לחובת פריבטבנק. לבסוף טוען דיסקונט, כי בית המשפט המחוזי שגה בהניחו כי המעילה אכן התקיימה, ולפיכך החשש להכרעות סותרות מופחת; שיקולי יעילות ומאזן הנוחות מצדיקים את עיכוב ההליכים.

8.

פריבטבנק טוען בתשובתו, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, ועל כן דינה להידחות. הודגש, כי כאשר עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור על החלטה שלא לסלק תביעה על הסף – היקף ההתערבות מצומצם במיוחד. בנדון דידן, כך נטען, בחן בית המשפט היטב את טענות דיסקונט, ובהחלטה מנומקת ומפורטת דחה אותן. לשיטתו, עילות התביעה נגד דיסקונט לא התיישנו, משום שעד שנת 2016 נשלט פריבטבנק בידי בעלי השליטה ועושי דברם, ורק לאחר שהשליטה ניטלה מידיהם החל פריבטבנק לגלות את הנסיבות שכמעט והביאו לקריסתו. עובדות אלו, כך נטען, מבססות הן את הטענה לגבי העדר כוח תביעה מהותי וממשי, הן את הטענה לקיומם של חריגי ההתיישנות. בנסיבות אלה, בשים לב לאופי הטענות העובדתיות המועלות, ולטיב הידיעה הנדרשת לשם תחילת מירוץ ההתיישנות, נטען כי צדק בית המשפט בקובעו כי נדרש בירור עובדתי מעמיק ומורכב לצורך הכרעה בטענה זו, אשר מקומו בהליך עצמו, וממילא לכל צד שמורות טענותיו בעניין. אשר לטענות דיסקונט בעניין הלכת מרכז הארגזים , טוען פריבטבנק כי תוצאה שפוטרת מראש את מי שסייע לנושאי המשרה המעוולים בביצוע המעילה היא "תוצאה אבסורדית" שלא ניתן לקבלה. בנוסף נטען, כי יש אינטרס ציבורי בבירור טענותיו של פריבטבנק ביחס להתנהלותו של דיסקונט בפרשה.

בנוגע לבקשה לעיכוב הליכים, טוען פריבטבנק כי בהליכים המתנהלים מחוץ לישראל, אליהם מפנה דיסקונט, נדונים ערוצי מעילה שונים ונפרדים מערוץ המעילה הייחודי הנדון בתביעה בישראל. לדבריו, בתביעה בישראל, בניגוד לתביעות הזרות, כל כספי המעילה הועברו מחשבון divot לחשבון סנט ג'ון בסניף הקפריסאי, ומשם לחשבון בסניף מקומי של דיסקונט. על-פי הנטען, דפוס פעולה זה היה אמור להדליק נורות אזהרה אצל דיסקונט, אשר בחר להתעלם מהן בפועל או בכוח. מכל מקום, נטען, כי קביעה שבהליך זר אחר ההעברות היו לגיטימיות, לא תשפיע כהוא זה על התביעה בישראל, העוסקת בכספים אחרים וב"שרשראות הברחה" שונות. נוסף על כך, נטען כי הסיכוי שייקבע בהליכים הזרים שלא התבצעה פרשת מעילה, באופן שיקים לדיסקונט טענת "השתק פלוגתא הגנתי לא הדדי", הוא אפסי, ואינו מצדיק עיכוב הליכים. לפיכך, נטען, כי בצדק נקבע שעיכוב ההליכים לא יתרום ליעילות הדיון ולא יחסוך במשאבים או בזמן שיפוטי, וכי במאזן הנוחות יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות של פריבטבנק על פני רצונו של דיסקונט לעכב את בירור ההליכים כלפיו.

9.

דיסקונט הגיש תגובה קצרה מטעמו, שבה חזר על עיקרי דבריו. בעיקר, כי ניהול ההליך יחייב השקעת משאבים יוצאי דופן בשים לב לסכום התביעה הגבוה, לתקופת הזמן לגביה מועלות טענות, ולאופייה ומורכבויותיה של התביעה. עוד נטען, כי הלכת מרכז הארגזים עוסקת רק בתביעות שהוגשו נגד אותם נושאי משרה שסרחו, ולא נגד צד שלישי שאינו מודע לפרשת המרמה. לשיטתו, יש לבחון את המקרה דנן לאור עקרונות הלכת מרכז הארגזים ולא על-פי חריג "כוח התביעה המהותי". כמו כן נטען, כי קיימת חפיפה מהותית בין ההליכים הזרים להליך בישראל ביחס לשיטת המעילה, לחברות המעורבות ולערוצי המעילה, באופן שעשוי לייתר את הדיון ולמצער להשליך על היקפו. בתוך כך נטען, כי ישנן 11 הלוואות שניתנו על-ידי פריבטבנק בסכום כולל של מאות מיליוני דולרים, אשר שימשו כמקור הן להעברות הכספים בישראל, הן להעברות הכספים בארצות הברית, ואשר עתידות להתברר בתביעה שהגיש פריבטבנק בדלוואר.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובה ובתגובה, על נספחיהן, ושקלתי את נימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, המעוגנות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. כידוע, סילוק על הסף הריהו סעד קיצוני, והוא שמור למצבים חריגים ויוצאי דופן, שבהם ניכר כי אין ולו סיכוי קלוש שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש בהתבסס על העובדות הנטענות. מידת השימוש המצומצם בסעד של סילוק על הסף בערכאה הדיונית משפיע גם על היקף ההתערבות של ערכאת הערעור, והדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר בהחלטה המורה על המשך בירור התובענה לגופה (וראו,

אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 287 (מהדורה שלוש עשרה, 2020); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ , פסקה 14 (4.6.2007); רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח

בישראל , פסקה 4 (26.12.2013) ). הנדון דידן אינו נמנה עם אותם מצבים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים התערבות

ערעורית. בית המשפט המחוזי בחן היטב את טענות דיסקונט לסילוק על הסף ולעיכוב הליכים, ולאחר שמיעת המצהיר מטעם פריבטבנק ובחינת טיעוני הצדדים, קבע כי דרוש בירור עובדתי על מנת להכריע בטענת ההתיישנות, וכי אין מקום להורות על עיכוב ההליכים. בעשותו כן, נקט בית המשפט המחוזי משנה זהירות; כפי שנפסק "אם יש ספק – אין ספק" (רע"א 6613/19 קק"ל נ' עין ורד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ ,

פסקה 14 (14.1.2020)).

11.

באשר לטענת ההתיישנות, אכן ככלל מן הראוי להקדים ולבחון טענה מקדמית זו, שעשויה להביא לסיום ההתדיינות שבין הצדדים, ובכך להביא לחסכון משאבים הן של הצדדים הן של בית המשפט (רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א. לוי

השקעות ובניין בע"מ (2.12.2020)). במקרים מתאימים אף רשאית הערכאה הדיונית לקיים מעין "משפט זוטא" בטענת ההתיישנות (ע"א 4683/16 חברת חשמל בישראל נ' עזבון אשר כהן ז"ל , פסקה 19 (23.1.2019) (להלן: עניין חברת חשמל )). ברם, בענייננו, בדין סבר בית משפט קמא כי נדרש "בירור עובדתי מעמיק ומורכב" כדי להכריע בסוגיית ההתיישנות, אשר "יהווה חלק משמעותי מבירור התובענה לגופה" . כידוע, סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מחייב נקיטת משנה זהירות תוך שמירה על איזון עדין בין צרכי התובע למימוש זכויותיו לפנות לערכאות מקום בו קיים הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה; לבין צרכי הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ליכולתו להתגונן מפני תביעה, ולהגנה על אינטרס הציפייה שלו שלא להיתבע (הנובעת מן הנחה כי הימנעות מהגשת תביעה במשך תקופה כה ארוכה מלמדת על זניחתה); לבין צרכי הציבור בתיעדוף משאבים שיפוטיים ציבוריים (ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית

נ' גיא-ליפל , פ"ד סד(2) 82, 111-110 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל )).

12.

לוז המחלוקת בין הצדדים בשאלת ההתיישנות הוא אימתי נולדה עילת התביעה של פריבטבנק. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות שאינן מקרקעין היא שבע שנים. על-פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". בהלכה הפסוקה מצינו כי "עילת התובענה" נוצרת מהמועד שבו התקיימו שלושת התנאים המצטברים הבאים: א. התגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקבלת הסעד המבוקש על-פי הדין המהותי; ב. ידיעת התובע על אודות עילת התביעה; ג. קיומו של כוח תביעה קונקרטי, המאפשר לתובע להביא את עניינו לפני ערכאה שיפוטית ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 7589/13 establishment

adoka

נ' מכון ויצמן למדע (8.6.2015); רע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ , פסקה 26 (12.6.2018)).

13.

המחלוקת במקרה שלפנַי עוסקת בעיקר בשאלת התקיימותו של התנאי השני, קרי – בשאלת ידיעתו של פריבטבנק על אודות קיומן של העובדות המהותיות המגבשות את עילת התביעה. שאלה זו היא שאלה עובדתית ביסודה, בה לרוב טוען התובע כי העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לו עקב התנהגותו הפסולה של הנתבע (סעיף 7 לחוק ההתיישנות) או "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן" (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). מצבים אלו מוסדרים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, המאפשרים לעכב את מירוץ ההתיישנות עד למועד שבו נודע לתובע על העובדות המהוות את עילת התובענה. כפי שכבר בואר בפסיקתו של בית משפט זה, סעיפים אלה שונים זה מזה במהותם: "ומקום שסעיף 7 חל – סעיף 8 איננו יכול לחול" (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ , מג(4) 861, 870 (1989); ראו גם חוות דעתי ברע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.2020)). ברם, המכנה המשותף להם הוא העיקרון הכללי של "כלל הגילוי המאוחר", הנובע מ"העדר ידיעה" מצד התובע לגבי אותן עובדות מהותיות המקימות לו עילת תביעה, ומצדיק השעיית תקופת ההתיישנות עד למועד מאוחר שבו נודעו העובדות (ראו עניין חברת החשמל לעיל, בפסקה 32; שם נקבע כי סעיף 7 לחוק ההתיישנות מהווה הסדר ספציפי לכלל הגילוי המאוחר). מצינו כי במקרים כגון דא נחלשים חלק מהרציונאלים שבבסיס דיני ההתיישנות, ואין לראות את התובע כמי "שישן על זכויותיו" או ויתר על זכות התביעה הנתונה לו; בדומה, חלוף הזמן אינו מהווה גורם המקים אצל הנתבע הסתמכות לגיטימית או ציפייה סבירה שלא להיתבע (עניין גיא-ליפל , בעמ' 117; רע"א 4828/19 שמם נ' עו"ד זאב דסברג , פסקה 11 (19.12.2019)).

14.

בענייננו, הכרעה בשאלת ידיעתו של פריבטבנק מעוררת סוגיה נוספת, והיא אימתי מוחזק תאגיד כיודע את עובדות המקרה המקימות לו עילת תביעה. כידוע, על-פי תורת האורגנים ניתן לייחס לתאגיד את ידיעתם של נושאי המשרה בו (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(4) 364 (1991)). בהתאם, מירוץ התיישנות עילת התביעה של התאגיד יחל בעת שאורגן של התאגיד ידע על קיומה של עילת התביעה, או יכול היה לדעת על אודותיה (טל חבקין התיישנות 188 (2014) (להלן: חבקין )). דיסקונט טוען, כי יש לייחס לפריבטבנק את ידיעתם של בעלי השליטה המעוולים לצורך מניין תקופת ההתיישנות בתביעה כלפיו. בפרשת מרכז הארגזים , אשר אליה התייחסו הצדדים בטיעוניהם, נבחנה השאלה אם לצורך מניין תקופת ההתיישנות ניתן לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה שהיו מעורבים בביצוע מעשים פסולים. באותו עניין נקבע, כי אין מקום לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה הנתבעים ואין לראותו כמי שידע על מעשיהם הפסולים: " 'מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ' (משלי, כח, יג [א]) ולכן לא ייתכן שידיעתו וכיסויו של החוטא על מעשיו תיחשב ל'גילוי' שממנו ואילך תימנה תקופת ההתיישנות " (עניין מרכז הארגזים , בעמ' 212). קביעה זו נועדה למנוע מצב שבו 'חוטא יצא נשכר' וליתן מענה מסוים לבעיית הנציג בדיני החברות, היינו למצבים שבהם אין זהות אינטרסים בין החברה לבין מקבלי ההחלטות בה, וקיים חשש שמא החברה באמצעות אורגניה המוסמכים תימנע מלממש את זכות התביעה שברגיל היתה מעוניינת לממשה. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א'

גרוניס בע"א 4845/04 קליין נ' בלס , פסקה 8 (14.12.2006):

" בהקשר הנוכחי, רואה אני חשיבות מיוחדת בעיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ'בעיית הנציג'. הבעיה, בתמצית, היא ניגוד עניינים הנובע מכך שלעיתים במהלך ניהול החברה, יש למקבלי ההחלטות אינטרס אישי שונה מזה של החברה עצמה [...]. במקרה שלנו מתעוררת בעיית הנציג במלוא חריפותה: שלושה חברי דירקטוריון עושים, לכאורה, לביתם בעסקאות עם החברה. האם ניתן לצפות כי החברה שבניהולם תגיש

תביעה נגד כל אחד מהם בשל הפרת חובת אמונים?! כיצד ניתן לדבר על אפשרות לחשוף את העובדות המהוות את עילת התביעה בשקידה סבירה, כאשר אלו אשר העובדות בידיעתם אינם מעוניינים, מטבע הדברים, בחשיפתן? [...]. אמצעי נוסף בו ניתן וראוי לעשות שימוש הוא עיכוב מירוץ ההתיישנות, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, כאשר בהגה החברה אוחזים נושאי משרה המונחים על ידי אינטרסים שאינם זהים לאינטרסים של החברה. ניגוד העניינים בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרה מתאים, כי לעניין התיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה".

בהתאם נקבע, כי תקופת ההתיישנות תחל להימנות מעת שאורגן אשר "ידו לא היתה במעל" ידע או היה עליו לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה; ככל שלא היה ניתן לגלות "בשקידה ראויה" את מעשיהם של נושאי המשרה המעוולים על-ידי אורגן "תמים", יחשב מועד הפירוק כמועד המוקדם ביותר שממנו תחל להימנות תקופת ההתיישנות.

"כאמור, 'ידיעת' המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה – שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא – היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ [...] בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה [ עניין מרכז הארגזים לעיל, בעמ' 213-212].

15.

בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, כי נדרש בירור עובדתי בשאלת ידיעתו בפועל או בכוח של פריבטבנק, ובכלל זאת ב" התנהלות הבנק, בעלי השליטה בו, ידיעת יתר נושאי המשרה בו, הביקורת אשר בוצעה על ידי הבנק המרכזי והליך החלפת השליטה". דיסקונט טוען כי הלכת מרכז הארגזים הוחלה עד כה רק בתביעות שהוגשו נגד נושאי המשרה שעוולו כלפי החברה ולא כלפי צד שלישי זר לחברה. מנגד, פריבטבנק טוען כי אין הצדקה לפטור מראש את מי שסייע לנושאי המשרה המעוולים בביצוע המעילה. אכן, נדמה כי סוגיית החלת הלכת מרכז הארגזים על צדדים שלישיים לחברה, טרם נדונה לעומקה בפסיקתו של בית משפט זה. עם זאת, ניתן למצוא בפסיקה התייחסויות למקרים שבהם הוחלה הלכת מרכז הארגזים ביחס לטענות התיישנות שהועלו על-ידי צדדים שלא היו בעלי תפקיד בחברה ולא שימשו כנושאי משרה בה. כך, ברע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן , פסקה 8 (2.9.2009), נדונה בקשתו של המפרק הזמני של עמותת רמת איתרי להורות לצדדים שלישיים לעמותה, ה"ה האחים אפרים ובן ציון רייך, להשיב לידי המפרק את כספי העמותה שהועברו לידיהם שלא כדין על-ידי מנהל העמותה, מר וייס. באותו עניין, הורה השופט (כתוארו אז) גרוניס על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לטענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי האחים רייך, תוך שצוין במפורש כי אין לייחס לעמותה את ידיעתו של מנהל העמותה על אודות המעשים הנטענים בתקופה שבה עמד בראשה. זאת, בשל בעיית הנציג וניגוד האינטרסים בין אלה של מנהל העמותה שנטל חלק במעשי התרמית, לבין אלה של החברה (שם, בפסקה 8). להשלמת התמונה אציין כי טענת ההתיישנות של האחים רייך נדונה ונדחתה בשנית אף במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין (ע"א 7307/11 וייס נ' רמת איתרי , פסקאות 19-17 (17.9.2013)). מבלי לטעת מסמרות, אף אני אינני שולל את האפשרות כי במצבים מסויימים שבהם מתעוררת "בעיית הנציג", הנובעת מהיותה של החברה נשלטת על-ידי נושאי משרה המעוולים כלפיה, יהא נכון שלא לייחס לה לגבי טענת ההתיישנות את ידיעתם של אלו לגבי העובדות המקימות לה עילת תביעה כלפי צד שלישי, שידע על מעשי התרמית וההונאה, או שהיה עליו לדעת על אודות מעשים אלו. ההצדקה לכך היא שבאותם מקרים מסויימים נחלשות התכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות ליתן הגנה מפני הסתמכות וציפייה לנתבעים שידעו (בכוח או בפועל) על אודות המעשים האסורים שבוצעו כלפי החברה, מחד גיסא; ומתעורר הצורך להגן על החברה שלא בחרה במודע "לישון על זכויותיה" ולוותר על זכות התביעה הנתונה לה, ואשר ניזוקה בשל התנהלות נושאי המשרה בה, שנמנעו מלמצות את הדין כלפי אחר פן יתגלו מעשיהם ברבים, מאידך גיסא.

בעניין זה אציין, כי בחלק מהמדינות בארצות הברית, שבהן אומצה דוקטרינת השליטה הנוגדת ( adverse

domination

doctrine ) , על-פיה מושעית תקופת ההתיישנות כל עוד נושאי המשרה שעוולו כלפי החברה שולטים בה (ראו, חבקין, בעמ' 189, ה"ש 101), הוכרה האפשרות להחילה גם ביחס לתביעות שהוגשו כלפי צדדים שלישיים שלא נטלו חלק בתרמית (ראו למשל: Admiralty Fund v. Peerless Ins . Co ., 143 Cal.App .3d 379 ( Cal. Ct. App. 1983) , בו נקבע כי דוקטרינת השליטה הנוגדת חלה בתביעות נגד חברת ביטוח לשיפוי מכוח פוליסה אשר כללה כיסוי ביטוחי בגין מעשי מעילות של עובדים; Warfield v. Carnie , (N.D. Tex . Apr. 13, 2007) , בו הוחלה דוקטרינת השליטה הנוגדת בתביעה שהוגשה כלפי צדדים שלישיים להונאת "פונזי" אשר קיבלו רווחים מהתרמית; Mosesian v. Peat, Marwick, Mitchell & Co. , 727 F.2d 873 (9th Cir. 1984) , שם הוכרה האפשרות להחיל את דוקטרינת השליטה הנוגדת בתביעות נגד רואה החשבון המבקר, הגם שבאותו עניין נדחתה תביעת בעל התפקיד מהטעם שלא הוכחה "שליטה נוגדת").

16.

מכל מקום, אינני סבור כי בקשת רשות הערעור דנן, שעניינה בדחיית בקשה מקדמית לסילוק על הסף, היא האכסניה המתאימה להכריע באופן עקרוני בסוגיה זו. בניגוד לטענת דיסקונט, שאלת ידיעתו בכוח או בפועל של פריבטבנק, לרבות ידיעת יתר נושאי המשרה בו על אודות פרשת המרמה, כמו גם התנהלות דיסקונט וידיעותיו, מהוות סוגיות עובדתיות המחייבות הכרעה על-יסוד תשתית עובדתית-ראייתית מספקת, שיש בהן כדי להשליך על גורל טענת ההתיישנות. ראוי אף לציין כי החלטה זו אינה סוף פסוק בנוגע לטענת ההתיישנות. כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא "הנתבעים [דיסקונט -נ' ס'] רשאים לשמור טענותיהם לשלב מתקדם יותר בהליך בו תונח לפני בית המשפט תשתית עובדתית רחבה יותר" . לאמור, טענת ההתיישנות נדחתה לעת הזו, ויהיה ניתן להעלותה בשלבים מתקדמים בהליך (וראו גם תקנות 41 ו-43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, על-פיהן רשאי בית המשפט להורות בכל עת על סילוק תובענה על הסף); באפשרות דיסקונט אף להשיג על מה שנקבע בשלב הערעור בזכות על פסק הדין, ככל שיוגש. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה לסילוק על הסף תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או עלולה לגרום נזק של ממש לדיסקונט או להוביל לניהול הליך מיותר או בדרך שגויה, באופן המצדיק מתן רשות ערעור.

17.

אין בידי להעתר גם לסעד החלופי שהתבקש לעיכוב הליכים עד להכרעה בהליכים המשפטיים המקבילים המתבררים מחוץ לישראל. הגם שמעיון בכתבי הטענות שהוגשו עולה כי אכן קיימת חפיפה מסוימת בין ההליכים השונים, והגם שסכום התביעה הריהו בשיעור לא גבוה – הסמכות להורות על עיכוב הליכים היא החלטה דיונית מובהקת, המסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת, וכלל נקוט בידינו כי לא בנקל תיטה ערכאת הערעור להתערב בהחלטות אלו אלא במקרים חריגים בלבד (רע"א 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' KIA

MOTORS

CORPORATIONS

, פסקה 16 (27.6.2012) ; רע"א 1767/16 דליאור יהלומים בע"מ

נ' LIFE

DIAMOND

CUTTING

WORKS

( PTY )

LTD. , פסקה 7 (8.5.2016) ) . המקרה שלפנַי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. בית המשפט המחוזי בחן את כל השיקולים הרלבנטיים לגבי עיכוב הליכים ובהחלטה מנומקת דחה את בקשת דיסקונט. בית המשפט היה ער לדמיון שבין ההליכים השונים אך סבר שקיימים שיקולים אחרים, וביניהם זהות בעלי הדין, השלב הדיוני המקדמי שבו מצויים ההליכים המקבילים המתנהלים מחוץ לישראל, ומאזן הנוחות הנוטה כלפי פריבטבנק – המצדיקים שלא להורות על עיכוב ההליכים. החלטה זו אינה מגלה טעות המצדיקה התערבות בה, ולא מתן רשות ערעור. הדברים נכונים ביתר שאת, לאור הוראתו של בית המשפט המחוזי כי הצדדים יעדכנו בכל הנוגע להתקדמות הליכים אלו, "ככל שיש בדברים שם כדי להשפיע על ההליך דנן" ; כך שלא רק שלא נשללה מדיסקונט האפשרות כי בנסיבות המתאימות תעמוד לו טענת השתק פלוגתא הגנתי לא הדדי בקשר עם ההכרעות שיתקבלו בהליכים הזרים המתנהלים מחוץ לישראל, אלא שגם לא נשללה ממנו האפשרות להגיש בקשה חדשה לעיכוב הליכים, ככל שההתקדמות בהליכים הזרים תצדיק זאת.

סוף דבר

18.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. נוכח התוצאה אליה הגעתי בבקשת רשות הערעור מתייתר הצורך לדון בבקשה שהגיש פריבטבנק "למחיקת תגובת המבקש לתשובה לבקשת רשות הערעור"; וזו נדחית.

דיסקונט יישא בהוצאות פריבטבנק, בסך של 7,500 ₪.