רע"א 3310/08 נחשון דריימן נ. עו"ד יאיר גרין וירון פיינשטיין

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא ), אשר דחה את בקשת המבקשים לסלק על הסף בקשה שהגישו המשיבים לחיוב המבקשים מכוח סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה ) בהקשר לפעילויות שלהם כמנהלים בחברת Jerusalem Enterprises Inc. (בפירוק) (להלן: החברה ).

רקע

2.

החברה היא חברה זרה, שבנתה את מלון "פנינת ירושלים", ונתונה תחת צו פירוק שניתן נגדה בבית המשפט המחוזי בירושלים בחודש יולי 2000. המשיבים משמשים כמפרקיה של החברה, והמבקשים היו בעלי השליטה בה ומנהליה. המשיבים הגישו כאמור לבית המשפט של הפירוק בקשה להצהיר על המבקשים כאחראים לחיובים שונים ולחייבם עקב כך בפיצויים והשבה לחברה, זאת מכוח הוראות סעיפים 373 ו-374 לפקודה (להלן: בקשת המשיבים ). המשיבים ייחסו למבקשים פעולות פסולות שונות שבוצעו, לטענתם, בתשע פרשיות נפרדות, בגינן קמה למבקשים, לפי הנטען, חובת השבה ופיצוי לחברה בסכומים המצטברים כדי עשרות מיליוני ש"ח. המבקשים הגישו בקשה לסילוק בקשת המשיבים על הסף, בגורסם כי חלה התיישנות לגבי חמש מן הפרשיות, וכי טענות המשיבים אינן ראויות להתברר במסגרת ההליך המהיר והמקוצר של בקשה למתן הוראות, כי אם על דרך של תובענה רגילה.

3.

בית המשפט המחוזי, בהחלטה מפורטת, דחה את טענת ההתיישנות. כן קבע כי אין מניעה לברר את בקשת המשיבים במסגרת של בקשה למתן הוראות.

4.

המבקשים הגישו בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה. בבקשתם פרסו המבקשים, על פני 33 עמודים, את נימוקיהם לכך שהחלטת בית המשפט המחוזי, על שני חלקיה, שגויה. בשולי בקשתם הדגישו את הטעמים המצדיקים, לשיטתם, מתן רשות לערער על ההחלטה כבר בשלב זה. מעבר לכך, לטענתם, לא ניתנה להם הזדמנות כדין להשיב לתגובת המפרקים לבקשת המחיקה, בטרם נמסרה ההחלטה. באשר להתיישנות טוענים המבקשים כי המדובר בסוגיה רבת חשיבות, שכן הנמקתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו יש בה כדי לערער ואף לאיין את מוסד ההתיישנות. באשר לדרך הדיונית בה תידון בקשת המשיבים טוענים המבקשים כי זו תפגע בזכויותיהם הדיוניות בלא הצדקה.

5.

ביני לביני החליט בית המשפט הנכבד קמא בתאריך 17.12.08 כי התיק ייקבע להוכחות לתאריך 8.3.09, והורה למבקשים להגיש את תגובתם לתסקיר שהגישו המפרקים עד לתאריך 6.2.09. המבקשים הגישו איפוא בקשה דחופה לעיכוב ביצועה של החלטה זו, או של ההחלטה המקורית, נשוא הבקשה שלפניי (אליה אתייחס בקצרה בסעיף 12 שלהלן). התפתחות זו המחישה כי הגיעה שעת הכרעה במכלול, ולכך יוקדש ההמשך.

דיון והכרעה

6.

להלן אבחן את השגותיהם של המבקשים בכל אחת משלוש הסוגיות שהעלו בבקשתם, ראשון–ראשון ואחרון–ואחרון.

א.

הטענה בדבר אי-מתן הזדמנות להגשת תגובה

7.

לטענת המבקשים, חרג בית המשפט המחוזי מהוראת תקנות 241(ג1) ו-241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), החלות על הענין מכוח האמור בתקנה 2 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות הפירוק ), ולפיהן החלטה בבקשה בכתב תינתן למיצער על יסוד הבקשה, התשובה לה, ותשובת המבקשים לתשובה. בהקשר זה אומרים המבקשים שלא ניתנה להם ההזדמנות למסור את תשובתם לתשובה לבקשה לסילוק על הסף. ואלו העובדות הרלבנטיות לסוגיה זו:

(א)

הבקשה לסילוק על הסף הוגשה בתאריך 7.1.08.

(ב)

המשיבים מסרו את תשובתם לבקשה בתאריך 10.2.08.

(ג)

בית המשפט הורה לצדדים, בתאריך 12.2.08, להודיעו תוך 10 ימים אם ניתן להחליט בבקשה על סמך הכתובים.

(ד)

המשיבים הביעו את הסכמתם לכך בתאריך 17.2.08. המבקשים מצידם הודיעו, ביום א', ה-24.2.08 (דהיינו ביום האחרון למנין עשרת הימים הנ"ל, בהתחשב ביום השישי והשבת), כי אף לדידם אין כל מניעה להכרעה על סמך הכתובים שבפני בית המשפט, שהם – על פי הודעתם: "הבקשה, התגובה לה ... והתשובה לתגובה (אותה עתידים המבקשים להגיש עד ליום 15.3.08, זאת בהתאם להסכמתו האדיבה של ב"כ המפרקים)".

(ה)

החלטת בית המשפט הנכבד ניתנה בתאריך 11.3.08, עוד בטרם נמסרה התשובה מטעם המבקשים.

נוכח האמור בס"ק (ה) שלעיל, לשיטת המבקשים דין החלטתו של בית המשפט הנכבד להתבטל, ולו מן הטעם שניתנה טרם שהוגשה תגובתם. הם מבססים טיעונם זה על האמור ב-רע"א 8978/06 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ

(לא פורסם, 5.12.04) ו-רע"א 202/04 בן עמי נ' בנק הפועלים בע"מ

(לא פורסם, 3.2.05).

8.

ברגיל, טענה כי נמנעה ממבקש (כמשמעו בתקנה 241 לתקנות) זכות התגובה לתשובת המשיב (כמשמעו בתקנה הנ"ל), יכולה להביא לתוצאה של ביטול ההחלטה השיפוטית שניתנה עובר להגשת תשובה כאמור (ראו: עניין עצמון ועניין בן עמי שלעיל. השוו לאחרונה מקרה קיצוני עוד יותר: רע"א 6713/08 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' שיף (לא פורסם, 19.1.09)).

חרף האמור, לא מצאתי, בנסיבות המיוחדות שבפנינו, כי יש מקום לבטל את ההחלטה ולהחזיר לבית המשפט המחוזי את הדיון בבקשה לסילוק על הסף, וזאת משני טעמים:

(א)

ראשית , המועד לפי דין להגשת תשובה מטעם המבקשים לתשובת המפרקים היה תאריך 20.2.08 (עשרה ימים מקבלת תשובת המשיבים – תקנה 241(ג1) לתקנות). מגיש בקשה שלא מסר את תשובתו במועד, ולא הוארך לו המועד להגשת התשובה בידי בית המשפט, מנוע מלטעון לפגיעה בזכותו להגישה. אמנם, המבקשים ציינו בהודעתם אגב אורחא ומבלי ליטול רשות כי הם "עתידים" להגיש את תשובתם בתאריך 15.3.08, על יסוד הסכמתו האדיבה של ב"כ המפרקים (ומכאן אי-הנוחות המסוימת במתן ההחלטה, נשוא הבקשה שלפניי, קודם למועד האמור). ברם, אין זו הפררוגטיבה של בעלי הדין להחליט על הארכת מועד הקבוע בדין, אלא שומה עליהם לבקש

מראש

ומבעוד מועד מבית המשפט ליתן להם ארכה כאמור, מטעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 528 לתקנות). כאשר אין נוקטים בדרך זו – ואפילו נעשה הדבר בהסכמה בין בעלי הדין – עלולות לקרות תקלות מהסוג עליו מלינים עתה המבקשים, ואולם בנסיבות שכאלו אין כדי להקנות סעד מן הדין.

(ב)

שנית (וזאת אני מעיר על מנת להפיס דעתם של המבקשים) – לא התרשמתי כי למבקשים נגרם נזק כתוצאה ממתן ההחלטה קודם למסירת תשובתם, שכן מבקשת רשות הערעור שהגישו בפניי לא ראיתי כי היו באמתחתם טענות נוספות על בקשתם המפורטת לסילוק על הסף, שהיה בהן כדי לשנות מלכתחילה את החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד (במנותק מן השאלה האם החלטתו של בית המשפט המחוזי נכונה לגופה, אם לאו).

ב.

הטענה בדבר התיישנות חלק מן הפרשות

9.

בית המשפט הנכבד קמא קבע כי אין מקום לטענת ההתיישנות, שהועלתה כנגד חלק מן הפרשות המיוחסות למבקשים. המבקשים עותרים להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה האמורה, במועד הנוכחי.

דין הבקשה למתן רשות ערעור בענין זה להידחות כבר מן הטעם שאין המבקשים מציגים בבקשתם המפורטת כל הצדקה לבחון את ההחלטה לעת הזו, במקום להותיר את בחינתה לעתיד, לשלב הערעור (אם יוגש). במקרה דנן לא עומד למבקשים אחד מן השיקולים המרכזיים היכול לסייע למבקש מתן רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה מקדמית שלו לסילוק תביעה על הסף, והוא – כי אם תינתן הרשות ויתקבל ערעורו, ייתר הדבר את המשך ההתדיינות ויחסוך מזמנם של בית המשפט ובעלי הדין. בענייננו, קבלת טענת ההתיישנות ממילא לא היתה מייתרת את המשך הדיון, כי אם אך מצמצמת את היקפו, שכן טענת המבקשים להתיישנות התייחסה רק לחלק מן הפרשיות בהן מייחסים המשיבים אחריות למבקשים, מכח סעיף 373(א) ו-374 לפקודה ומכל מקום נושאים מסוימים הם שלובים (ראו: סעיף 10 להחלטה).

למעלה מן הצורך גם אדגיש כי ממילא אין הצדקה להתערב בהחלטה בהיבט נוסף: החלטת בית המשפט בענין זה היא בעיקרה החלטה דיונית , אשר פועלה המעשי הוא לאפשר למשיבים להמשיך לעת הזו בבירור בקשתם כולה. בית המשפט שלערעור לא ייטה להתערב בהחלטות מסוג זה, אלא במקרים חריגים, שאינם מתקיימים כאן (השוו: רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ ואח' נ' אהובים (לא פורסם, 18.5.06); רע"א 1995/00 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מלר לופו (לא פורסם, 12.7.00)). יתר על כן, אין מניעה, כאמור, להעמיד החלטה זו לביקורת ערעורית במקרה הצורך אף בסיום ההליכים.

בשולי הדברים אציין כי אף שבית המשפט המחוזי הנכבד סבור היה שיש בפניו כבר עתה את מלוא הנתונים הנדרשים לשם הכרעה בסוגית ההתיישנות, הרי שייתכן כי במהלך ההתדיינות בבקשת המשיבים יתבררו עובדות ונסיבות חדשות, אשר יהיה בהן כדי להצדיק את בחינתה מחדש של החלטת הביניים האמורה. במיוחד נכונים הדברים בהקשר לטענת התיישנות שנדונה בגדר ההחלטה, שהיא בדרך כלל תלוית עובדות ונסיבות, ובמקרים המתאימים רק לאחר שמיעת כל הראיות ניתן להכריע בה סופית (השוו: רע"א 944/90 חב' גוש 11183 חלקה 32 בע"מ נ' אברמצ'יק (לא פורסם, 1.3.90); רע"א 6770/01

קי.בי.ע. קבוצת בוני ערים בע"מ נ' מועצה אזורית באר טוביה (לא פורסם, 14.10.01); רע"א 3356/05 יד לאברהם פלר ז"ל נ' סלאמה , בפסקה 5 (לא פורסם, 22.6.05)).

דין הבקשה למתן רשות ערעור, ככל שהיא נוגעת לסוגית ההתיישנות – להידחות איפוא.

ג.

השגות המבקשים על קיום הדיון בבקשת המשיבים בדרך של בקשה למתן הוראות

10.

בית המשפט המחוזי הנכבד בחן ביסודיות ובפירוט רב את השאלה האם בקשת המשיבים ניתנת לבירור בדרך של בקשה למתן הוראות, או שמחייבת היא את העברתה לפסים של תובענה רגילה (סעיפים 20-16 להחלטתו). לאחר שהדריך עצמו היטב בהלכות הנוהגות בעניין זה, מסקנתו היתה כי ראוי לקיים את ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות, תוך שהוא מוסיף כי "כל בקשה להוספת תצהיר מטעם המבקשים תשקל לגופה" (סעיף 20 להחלטתו).

לא מצאתי הצדקה להתערב גם בהחלטתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד. ככלל, כפי שנאמר לגבי סעיפים 373 ו-374 לפקודה:

"סעיפים אלה יוצרים מסגרת דיונית מיוחדת לתביעה לחיוב אישי של נושאי משרה בחברה שבפירוק. יתרונה של מסגרת דיונית זו הוא שמאפשרת היא דיון יעיל ומהיר יחסית. היא נועדה להקל על מצוקת נושי החברה שבפירוק, תוך העדפת האינטרס הציבורי שבהחשת הליכי הפירוק על פני האינטרס האישי של נושאי המשרה שהתביעה נגדם תתברר לפי כל סדרי הדין הרגילים (ראו, רע"א 294/88 רכטר נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין והשקעות בע"מ , פ"ד מו(1) 362, 369; ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (טרם פורסם) בפסקאות 10-9 לפסק הדין). יחד עם זאת, נקבע כי על בית המשפט להבטיח כי גם במסגרת דיונית זו יתנהל ההליך באופן הוגן וראוי ביחס לכל בעלי הדין (ראו, רע"א 3578/96 שפירא נ' כהן

(לא פורסם)) " (רע"א 3319/06 כונס הנכסים הרשמי נ' ג'ברה , פסקה 5

(לא פורסם, 28.1.07).

עיינו לאחרונה גם: רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד נס , פסקאות 8 ו-9 (לא פורסם, 19.8.08; להלן: עניין כלל ). יוער כי ב עניין כלל הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף, שטרם הוכרעה.

מובן שלבית המשפט נתון בדרך כלל שיקול דעת רחב בבואו להחליט האם לברר את המחלוקת בהליך של מתן הוראות, או שמא להפנותה לפסים של תובענה רגילה, ובית המשפט שלערעור לא יתערב דרך כלל בהחלטה מסוג זה (ראו: רע"א 261,259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב , פ"ד נה(3) 385, 395 (2001) ; ע"א 8800/01 כץ נ' Jerusalem Enterprises Inc . , פ"ד נח(6) 901, 910 (2004)).

11.

המבקשים מציגים דוגמאות שונות מן הפסיקה, בהן נקבע כי דרך ראויה לדון בתביעת מפרק נגד צד שלישי, היא בתובענה רגילה ולא בבקשה למתן הוראות, לרוב מחמת מורכבות בירורה של המחלוקת העובדתית בין הצדדים (ביניהם: עניין כץ הנ"ל, ובש"א 23800/05, פש"ר 1364/04 (מחוזי – ת"א) עו"ד וינרוט נ' לייזר מודלינג ישראל ליאור בע"מ (לא פורסם, 13.11.06)). ברם, אין הנדון דומה לראיה: אין דינן של תביעות שמבקש מפרק להביא נגד צדדים שלישיים (כב עניין כץ הנ"ל), או תביעות המופנות נגד בעלי מניות אך בדרך של הרמת מסך כאמור בסעיף 6 ל חוק החברות, התשנ"ט-1999 (כב עניין וינרוט הנ"ל), כדין תביעה להצהיר על אחריות אישית של דירקטור או לצוות על כפיית תשלום, לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה, שדינן ככלל בירור מהיר (וראו ההבחנה בסוגיה זו ב עניין וינרוט הנ"ל, בסעיף 3(ג) להחלטת כב' סגנית הנשיא, השופטת ו' אלשיך ). הוראת תקנה 51 לתקנות הפירוק, שעניינה בהגשת בקשות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה לבית המשפט של הפירוק, אך מחזקת מסקנה זו.

עוד אוסיף כי בעניין

כלל נפסק כדלקמן:

"אכן, על מנת להכריע בשאלת התאמתה של התובענה להידון בגדר הליך לפי סעיף 374 לפקודה, נדרש בית המשפט לבחון ולנתח את היקף המחלוקת העובדתית הניטשת בין בעלי הדין כפי שעולה היא מכתבי טענותיהם. עם זאת, אין הוא רשאי למנוע מבעלי הדין העלאת טענות עובדתיות רלוונטיות אשר עשויות לתמוך בעמדתם, מתוך מטרה לצמצם את גדר המחלוקת. כמו כן, בשלב מקדמי בו טרם נשמעו ההוכחות, אין באפשרותו של בית המשפט להכריע באופן סופי ביחס למחלוקות העובדתיות שבין בעלי הדין" ( שם , בפסקה 9).

לאור הלכה זו, לא התרשמתי כי המבקשים השכילו להציג בשלב זה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד ראיות וטעמים מספיקים לביסוס קביעה לפיה המחלוקת העובדתית היא כה סבוכה, עד שלא ניתן יהיה לבררה בהליך של בקשה למתן הוראות, או שלמבקשים ייגרם עיוות דין קשה כתוצאה מן הדרך הדיונית בה בחר בית המשפט המחוזי ללכת. ואולם, כפי שהבהרתי לעיל, גם הנושא האמור נחתך עד הנה בהחלטת ביניים וככזה הוא ניתן לשינוי, ככל שייראה הדבר לבית המשפט של הפירוק (השוו לאפשרות להעביר המרצת פתיחה לפסים של תובענה רגילה, בכל שלב של הדיון – תקנה 258 לתקנות; עיינו: רע"א 818/08 חצרוני נ' סביוני טופז

בע"מ (לא פורסם, 15.1.09) ).

סוף דבר

12.

לאור כל האמור לעיל – דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

ככל שהדברים נוגעים לבקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה תאריך 19.1.09: חרף דחיית הבקשה למתן רשות ערעור, ועל מנת לאפשר למבקשים להיערך כראוי להגשת תשובה לבקשת המפרקים (כאמור בבקשתם החלופית, בגדרה של הבקשה לעיכוב ביצוע) – הרי שהמבקשים יוכלו למסור את תשובתם ואת תצהיריהם, עד שבעה ימים לפני המועד הקבוע כיום לדיון, הוא תאריך 6.3.09 (בהתאם לקבוע בתקנה 51(ג) לתקנות הפירוק), וזאת אני מורה על מנת לחסוך בהליכים נוספים לענין זה.

למען הסר ספק, מובהר בזאת כי אין בכל האמור לעיל כדי למנוע מן הצדדים לבקש מבית המשפט הנכבד של הפירוק לשוב ולקבוע דיון קדם משפט לצורך בירור האפשרות להגיע להסדר (חלף הדיון שהיה קבוע לתאריך 24.12.08, ובוטל), שהרי תמיד הסדר משום דרכי שלום – עדיף.

המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בבקשה זו, בסך 15,000 ש"ח.