רע"א 1631/11 ספיר פולק נ. משה כהן

1.

בין הצדדים התגלע סכסוך בשאלת זהות האחראי לסילוק חוב למשיבים בקשר עם עסקת יהלומים: האם זה המבקש, אישית, או שמא חברה שבבעלותו. בית משפט השלום בתל אביב-יפו מצא, בתביעה שהגישו המערערים כנגד המשיב, כי החברה היא האחראית להחזר החוב. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קבע, לבקשת המשיבים בערעורם, כי הראיות שהונחו בפני בית משפט השלום תומכות דווקא בטענת המשיבים, לפיה המבקש הוא שהתחייב כלפיהם באופן אישי להחזיר את יתרת החוב שנותרה בגין עסקת היהלומים.

2.

המבקש איננו משלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וקורא להתערבותו של בית משפט זה במחלוקת. בבקשתו למתן רשות ערעור הוא סוקר בהרחבה את הנתונים אשר מצדיקים, לדעתו, חזרה לקביעה לפיה אין הוא אחראי אישית כלפי המשיבים. כן טוען המבקש לכשלים דיוניים בהליך בבית המשפט המחוזי, ובפרט לכך שעיקרי הטיעון ותיק המוצגים מטעם המבקש, כמו גם מסמכים נוספים מטעמו, שהוגשו על-ידו שלושה ימים לפני הדיון בערעור – לא עמדו בפני בית המשפט המחוזי בתחילת הדיון בערעור.

3.

המשיבים, שתשובתם נתבקשה על-ידי, גורסים כי אין מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ולגופם של דברים הם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

4.

דין הבקשה – להידחות . המבקש איננו משכיל להציג עילה לכך שבית משפט זה יידרש לעניינו, ייתן לו רשות ערעור ויצלול אף הוא לעומקה של המחלוקת בשאלת האחראי לסילוק החוב כלפי המערערים – האם המשיב, או שמא החברה שבבעלותו. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן אלא במקרים נדירים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית והשלכות רחבות, החורגות מנסיבותיו של המקרה הבודד (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 127-126 (1982)). המקרה הנוכחי ודאי איננו נמנה עם החריגים לכלל האמור. סברת המבקש כי היה מקום להגיע למסקנה כי לא הוא האחראי לפירעון החוב כלפי המשיבים, אין בה כדי להוציא את המכלול מתוך ד' אמותיו של הסכסוך הפרטי שבין הצדדים, ואין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור כמבוקש. אף עצם נכונותו של בית המשפט המחוזי להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום איננה עילה למתן רשות ערעור כמבוקש, ודאי כך שעה שבית המשפט המחוזי הזהיר עצמו כי התערבות מעין זו היא חריגה, וכי יש לה הצדקה במקרה דנן שעה שמקורה נעוץ היה בנתון שבית המשפט שלערעור סבר כי ניתן היה להסיק מן הראיות שהונחו בפני הערכאה הדיונית – מסקנות שונות משהסיקה (פיסקה 6 לפסק הדין).

5.

עוד אעיר כי טענתו של המבקש לכשלים דיוניים בהליך איננה מבוססת. עד כמה שניתן להבין, האחראי לכך שמסמכי המבקש לא הגיעו לעיונו של בית המשפט שלערעור במועדם, הוא המבקש עצמו – שנמנע מהגשתם במועד. איחור המשיבים בהגשת עיקרי הטיעון מטעמם לא היה בו כדי להצדיק החלטה של המבקש – אף אם בעצה אחת עם המשיבים, אך ללא אישור בית המשפט, כך נראה – להגיש את עיקרי הטיעון ותיק המוצגים מטעמו רק ביום חמישי, 23.12.2010, כאשר הדיון היה קבוע ליום ראשון, 26.12.2010. ודאי כך לגבי בקשות ותגובות אחרות, שלא היתה כל הצדקה להגשתם באיחור כה רב. הגשת כתבי בי-דין שלא במועדם איננה פררוגטיבה של הצדדים, אלא מחייבת היא את אישור בית המשפט (השוו: רע"א 3310/08 דריימן נ' עוה"ד יאיר גרין וירון פיינשטיין , בפיסקה 8 (לא פורסם, 29.1.2009)). בכל מקרה, גם אם לא עלה בידי בית המשפט המחוזי הנכבד להעמיק חקר בטענות המבקש עד לתחילת הדיון (ויוער כי בית המשפט אף ראה לנכון ליטול הפסקה בפתח הדיון על מנת לעיין בכתבי בי-הדין של המבקש), ניכר מפסק הדין המנומק היטב, המחזיק 22 עמודים, כי עד למועד כתיבת פסק הדין עלה בידי בית המשפט הנכבד לצלול לעומק טענות הצדדים ומכלול ראיותיהם, כך שלטענת המבקש בנושא זה ממילא אין עוד נפקות.

6.

בשולי הדברים אעיר, כי אף לאחר עיון בבקשה למתן רשות ערעור, התגובה לה, והנספחים הרבים לאלה, התקשיתי להתרשם כי אפילו היתה ניתנת למבקש רשות ערעור היו סיכוייו טובים להביא לשינוי מפסק דינו המנומק כדבעי של בית המשפט המחוזי הנכבד. זאת, בפרט נוכח קובץ הראיות הנרחב, כמסוכם בפיסקה 18 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המלמד לכאורה על כך שהמבקש אכן ראה בחוב כחובו שלו, ואף פעל לפרוע את החוב מכיסו.

7.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, וממילא זה דינה של הבקשה לסעד זמני שבגדרה. המבקש יישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח.