רע"א 2187/16 עזבון המנוח נחום גולה באמצעות נעימה גולה נ. עו"ד מתי עצמון

לפנַי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקבי ) מיום 24.1.2016 (להלן: ההחלטה ) בהפ"ב 16265-07-15 ובהפ"ב 53778-07-15. במסגרת ההחלטה נדחתה בקשת המבקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.12.2015, בו הוחלט על ביטול פסק הבוררות שניתן במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים (להלן: פסק הדין ).

רקע והליכים קודמים

1.בין נחום גולה ז"ל (להלן: המנוח ), לבין המשיב, עורך דין עצמון, אשר ייצג את המנוח בעניינים שונים (להלן: המשיב ), התגלעה מחלוקת ביחס לשכר טרחת המשיב וביחס לסכומי כסף שקיבל המשיב בנאמנות עבור המנוח.

הצדדים החליטו ליישב את המחלוקת ביניהם בהליכי בוררות לפני עו"ד אופיר עוזרי (להלן: הבורר ). ביום 13.4.2015 ניתן פסק הבוררות (להלן: פסק הבוררות ). בפסק הבוררות נקבע כי מתוך סכומי הכסף שקיבל המשיב בשם המנוח, נותר סך של 240,306 ש"ח שלא הועברו לידי המנוח, וכי מתוך סכום זה זכאי המשיב לשכר טרחה בסך של 76,776 ש"ח. אשר על כן, נפסק כי על המשיב להשיב למנוח סך של 163,529 ש"ח. ביני וביני, ביום 11.7.2014, הלך המנוח לבית עולמו, ומשכך יוצג הוא באמצעות נעימה גולה בשם עזבונו (להלן: העזבון ).

2.ביום 8.7.2015 הגיש העזבון לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישור פסק הבוררות. המשיב, מצידו, הגיש ביום 27.7.2015 בקשה לביטולו (להלן: הבקשה לביטול ). ביום 22.11.2015 הגיש העזבון תגובה לבקשה לביטול, בגדרה עתר, בין היתר, לסילוק הבקשה לביטול על הסף ולביטול פסק הבוררות. זאת, בטענה שרק לאחר הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות נודע לעזבון כי בידי המשיב מסמכים משפטיים בעניינו של המנוח, אשר היו - ועודם - רלבנטיים להליך הבוררות. משכך, פסק הבוררות ניתן בלי שהיה לפני הבורר מלוא המידע הצריך להכרעה, באופן שגרם למנוח לעיוות דין. בהחלטתו מיום 30.11.2015 (להלן: ההחלטה הראשונה ), קבע בית המשפט המחוזי כי בשים לב לעמדות הצדדים, נראה כי יש לבטל את פסק הבוררות. על כן, ביטל את הדיון שנקבע לפניו והוסיף כי "אם לא תוגש התנגדות משכנעת עד 9.12.15, צפוי שתוצאת ההליכים שעל הפרק תהיה כנ"ל [...]". ביום 9.12.2015 הגיש העזבון את עמדתו, בגדרה ביקש, בין היתר, כי בית המשפט יורה על "ביטולו החלקי של פסק הבורר ועל תיקונו...". בהחלטה מיום 10.12.2015 (להלן: ההחלטה השנייה ) המליץ בית המשפט לצדדים להסכים לביטול פסק הבוררות בכפוף להעברת סכום כלשהו לעזבון ולניהול הליך בוררות חדש לגבי הסכומים השנויים במחלוקת. בסיפא להחלטה השנייה קבע בית המשפט כי "אם לא תוגש התנגדות משכנעת עד 23.12.15, אראה בכך הסכמה לסיום ההליכים דנן באופן שצוין לעיל". המשיב הודיע ביום 20.12.2015, כי הוא מסכים להצעת בית המשפט, ואילו העזבון לא הגיש תגובה כלשהי מטעמו.

3.ביום 24.12.2015 ניתן פסק הדין, בו נקבע כי בהמשך להחלטות הקודמות ולהודעת המשיב - פסק הבוררות מבוטל; על המשיב לשלם לעזבון סך של 113,144 ש"ח; והצדדים רשאים לנקוט הליכים חדשים ביחס לסוגיות שנותרו במחלוקת ביניהם. בו ביום הגיש העזבון בקשה לביטול פסק הדין, בה נטען, בין היתר, כי פסק הדין ניתן בלי לקבל את תגובתו להחלטה השנייה, ובלי שהייתה לו הזדמנות להשיב להודעת המשיב מיום 20.12.2015 אשר לא הומצאה לו.

בהחלטה מיום 24.1.2016 נדחתה בקשת העזבון לביטול פסק הדין. נקבע כי אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק, שכן הן בהחלטה הראשונה והן בהחלטה השנייה נקבע כי מי מבעלי הדין אשר מתנגד להמלצת בית המשפט יהא רשאי להגיש "מה שימצא לנכון", ללא קשר לתגובת הצד השני, ומשכך, לא היה באי המצאה כדין של הודעת המשיב לידי העזבון כדי לאיין את חובתו להגיש עמדתו ככל שהתנגד להמלצת בית המשפט. עוד נקבע, כי לא עלה בידי העזבון להראות כי תצמח לו תועלת מביטולו של פסק הדין, מאחר ששני הצדדים ביקשו, למעשה, לבטל את פסק הבוררות; במסגרת פסק הדין חויב המשיב בהשבה חרף ביטול פסק הבוררות; ממילא צפויים הצדדים לנהל הליכים נוספים, ופסק הדין מאפשר להם לעשות כן.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות העזבון

4.לטענת העזבון, היה על בית המשפט לקבל את בקשתו לביטול פסק הדין מחובת הצדק, מאחר שנשללה ממנו זכות הגישה לערכאות והוא לא קיבל את יומו בבית המשפט. זאת, בין היתר, מאחר שפסק הדין ניתן בלי להתחשב בכך שהודעת המשיב מיום 20.12.2016 לא הומצאה לו. עוד טוען העזבון כי מתן פסק דין בהליך המרצת פתיחה בלי לקיים דיון במעמד הצדדים עובר לנתינתו נוגד את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) ומהווה פגם היורד לשורשו של ההליך, מה גם שעל פי תקנה 522(א) לתקנות חובה על מצהיר בהליך עיקרי להתייצב לחקירת הצד שכנגד, אלא אם האחרון הודיע כי הוא מוותר על החקירה . לחילופין, טוען העזבון כי היה על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על ביטול פסק הדין על סמך הטענות שהעלה בכתבי בי הדין שהוגשו מטעמו. לבסוף, טוען העזבון כי היה על בית המשפט להורות על תיקון פסק הבוררות ולא על ביטולו, כמצוות סעיף 26(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

אשר על כן, עותר העזבון לביטול ההחלטה, להחזרת התיק לדיון בבית המשפט המחוזי ולמתן רשות להשיב לתגובת המשיב. לחילופין, עותר הוא להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בהליך בסדר דין רגיל.

דיון והכרעה

5.דין הבקשה להידחות אף בלי להיזקק לתשובת המשיב.

6.הלכה היא כי אין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים , המעוררים שאלה עקרונית שהיא בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז

(6) 605, 615 (2003); רע"א 863/09 גור נ' הורן את ליבוביץ בע"מ , פסקה 7 (29.7.2009); רע"א 1539/10 בנייני טופז (1986) בע"מ נ' אשבן צמרות בע"מ , פסקה 11 (24.6.2010)]. למעלה מכך, הבקשה אינה עומדת באמות המידה המקובלות בפסיקתו של בית משפט זה בקשר למתן רשות ערעור על החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, וכל טענות העזבון הן טענות קונקרטיות הנטועות בעניינם הפרטני של הצדדים [השוו: ע"א 3725/08 חזן נ' חזן , פסקה 48 (3.2.2011)]. כך במיוחד שעה שבית המשפט המחוזי התיר לצדדים ללבן את הסוגיות שנותרו במחלוקת ביניהם במסגרת הליכים חדשים [השוו: רע"א 7209/14 משה נ' לשכת עורכי הדין , פסקה 10 (10.2.2015) (להלן: עניין משה )].

7.אף לגופו של עניין, סבורני כי לא התקיימו בענייננו התנאים לקיומה של עילת ביטול מחובת הצדק. מעיון בהחלטה השנייה עולה כ י היה על העזבון להגיש את עמדתו ביחס להמלצת בית המשפט עד לתאריך שנקב בו בית המשפט, קרי עד ליום 23.12.2015. העזבון לא הגיש את עמדתו עד למועד זה, ואף לא קיבל מבית המשפט ארכה להגשתה. משכך, מנוע הוא מלטעון לפגיעה בזכותו להגיש את עמדתו [השוו: רע"א 3310/08 דריימן נ' גרין , פסקה 8 (29.1.2009); רע"א 4085/14 דוכנוב נ' אור עידו החזקות בע"מ , פסקה 15 (9.7.2014) (להלן: עניין דוכנוב )]. זאת ועוד, דומה כי העזבון העלה את כלל טענותיו ביחס להמלצת בית המשפט - הן בגדר הודעתו מיום 9.12.2015 והן בגדר כתבי בי הדין הרבים שהגיש - וכי בית המשפט לא ראה לקבלן. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי הפגיעה בזכותו הנטענת להשיב לתגובת המשיב להחלטה השנייה הובילה לפגיעה כלשהי בזכות מהותית שלו [השוו: רע"א 8765/15 פרנקפורט נ' עו"ד יניב אינסל , פסקה 6 (13.3.2016)].

8.אשר לטענה בעניין החובה לקיים דיון במעמד הצדדים. אכן, זה מכבר נפסק כי לשון התקנות, ובפרט תקנה 256 לתקנות (כמו גם הוראת תקנה 522(א) לתקנות), מחייבות עריכת דיון בהמרצת פתיחה [ראו: רע"א 6678/09 ספדיה נ' גלעד , פסקאות 8-6 (25.8.2011) (להלן: עניין ספדיה ); רע"א 4540/12 שוויקי נ' שוויקי , פסקה 8 (11.7.2012)]. עם זאת, הדעת נותנת כי חובה זו נועדה להגן על טובת המשיב בהמרצת פתיחה שלא יינתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה. בענייננו, הגיש העזבון תשובה להמרצת הפתיחה שהוגשה מטעם המשיב לביטול פסק הבוררות, בגדרה עתר אף הוא, בין היתר, לביטולו של פסק הבוררות. ודוק, עם הגשת תשובת העזבון להמרצת הפתיחה התברר כי הסעד המבוקש על ידי כל אחד מהצדדים - זהה. בנסיבות אלה, ומשעמדת העזבון הייתה לנגד עיני בית המשפט, ואף התקבלה בפסק הדין, לא ניתן לומר כי נפגעו זכויותיו כתוצאה מאי-קיום דיון בהליך, כמו גם כתוצאה מכך שלא השיב לתגובת המשיב. בנסיבות אלה, אין העזבון יכול להיבנות מעילת הביטול מחובת הצדק.

9.אף לא שוכנעתי כי נפל פגם בהימנעות מהפעלת שיקול דעת בית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין. עיון בכתבי בי הדין אשר הוגשו מטעם העזבון בבית המשפט המחוזי מעלה כי העזבון לא השיג על ביטול הדיון שנקבע בהמרצת הפתיחה, כשלעצמו. כל שטען בהקשר זה הוא כי לא היה מקום להיעתר לבקשת המשיב לבטל את הדיון זמן כה קצר לפני המועד שנקבע. ודוק, טענת העזבון לפגיעה בזכויותיו כתוצאה ממתן פסק הדין בלי לקיים דיון, הועלתה לראשונה בגדר בקשת רשות הערעור שלפנַי.

לא למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי אף התריע לפני הצדדים, הן בגדר ההחלטה הראשונה והן בגדר ההחלטה השנייה, כי ככל שלא תוגשנה עמדותיהם עד למועד מסוים - יוציא תחת ידו פסק דין שבו יורה על ביטול פסק הבוררות. דרך פעולה כזו הוכרה בפסיקת בית משפט זה כאפשרית [ראו: עניין ספדיה , פסקה 11; עניין משה , פסקה 11; השוו גם: עניין דוכנוב , פסקה 15].

10.טענה נוספת שהעלה העזבון היא כי היה מקום לאפשר לו להשיב להודעת המשיב שהוגשה בהתאם להחלטה השנייה. אולם, החלטה זו לא ניתנה בהמשך לבקשה כלשהי מטעם מי מהצדדים, כי אם לאחר שהתברר כי אף העזבון מעוניין בביטול פסק הבוררות. על כן ברי כי היה על העזבון להגיש את עמדתו עד לתאריך שנקב בו בית המשפט. העזבון לא הגיש עמדתו עד למועד זה, ואף לא קיבל מבית המשפט ארכה להגשתה, ומשכך, מנוע הוא מלטעון לפגיעה בזכותו להגיש את עמדתו [השוו: עניין דריימן , פסקה 8(א); עניין דוכנוב , פסקה 15]. זאת ועוד, דומה כי העזבון העלה את כלל טענותיו ביחס להמלצת בית המשפט המחוזי - הן בגדר הודעתו מיום 9.12.2015 והן בכתבי בי הדין הרבים שהגיש - וכי בית המשפט לא ראה לקבלן. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי הפגיעה הנטענת בזכותו הדיונית הובילה במקרה דנן לפגיעה כלשהי בזכות מהותית שלו [השוו: רע"א 8765/15 פרנקפורט נ' עו"ד יניב אינסל , פסקה 6 (13.3.2016)].

11.עוד טען העזבון כי היה על בית המשפט המחוזי להורות על תיקון פסק הבוררות, ולא על ביטולו. טענה זו מופנית כלפי פסק הדין גופו, ולא כלפי ההחלטה, אף שהעזבון הבהיר, בהמשך להחלטת הרשמת ל' בנמלך מיום 11.4.2016, כי בקשת רשות הערעור מופנית כלפי ההחלטה [וראו גם את החלטות הרשמת ל' בנמלך מיום 20.7.2016 ומיום 27.11.2016]. לכך אין מקום. ככל שחפץ העזבון להשיג על פסק הדין היה עליו לפעול להגשת בקשת רשות ערעור בתוך המועד הקבוע לכך בדין או לקבל ארכה להגשת בקשה כאמור [השוו: רע"א 2525/13 ארחה נ' עו"ד ארז חבר , פסקה 4 (8.7.2013)]. למעלה מן הצורך יוער כי על פי לשונו של סעיף 24 לחוק הבוררות לבית המשפט מסור שיקול דעת לבחור בין הסעדים המנויים בסעיף זה מקום שבו מצא כי מתקיימת אחת מעילות הביטול [ראו: רע"א 1407/09 MICHRAZ 95 REALTY LTD.

נ' שרם , פסקה 17 (22.6.2009); רע"א 3764/12 עיריית שדרות נ' אבנר אשר אדריכלים בע"מ , פסקה 15 (8.7.2012); רע"א 9719/16 אביב ושות' חברה קבלנית לעבודות ציבוריות ועבודות בנין בע"מ נ' ידידיה כהן (1996) בע"מ , פסקה 38 (18.1.2017)]. לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין החלטתו של בית המשפט המחוזי לוקה בחוסר סבירות המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

12.אף לא מצאתי להיעתר לבקשתו החלופית של העזבון להורות לבית המשפט המחוזי להעביר את הדיון לפסים של סדר דין רגיל, ואף זאת מן הטעם שלערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בשאלה אם תובענה ראויה להתברר בהמרצת פתיחה או בסדר דין רגיל ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בכך, אלא מטעמים כבדי משקל, אשר אינם מתקיימים בענייננו [ע"א 17/84 מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל אינק. נ' החברה אי.טי.טי. שאוב לורנץ - בטריבסגזלשפט מ.ב.ה. , פ"ד מא(2) 417, 418 (1987); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 723 (מהדורה שתים עשרה, 2015)].

13.אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.