פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1407/09
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשים:
1.
MICHRAZ 95 REALTY
LTD.
2. בני כהן
נ ג ד
המשיב:
משה שרם
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.1.2009 בה.פ. 909/08 שניתן על ידי כבוד
השופטת
מ' אגמון-גונן
בשם המבקשים:
עו"ד א' בר אליעזר,
עו"ד ר' בר זוהר
בשם המשיב:
עו"ד ב' לוי
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.1.2009 בה.פ. 909/08 (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן ), אשר הורה על ביטול פסק הבוררות שניתן על ידי השופט בדימוס יעקב שמעוני ביום 1.9.2008 (להלן – פסק הבוררות ).
הסכסוך
1.
בחודש יוני 1998 התקשרו הצדדים בהסכם שמכוחו רכש המשיב מהמבקשים בניין ברחוב 95 בעיר ניו-יורק שבארה"ב (להלן – הבניין ). כחצי שנה לאחר ההתקשרות בהסכם האמור, בחודש נובמבר 1998, התקשרו המבקשים בהסכם עם נטליה סורקין (להלן – סורקין ), במסגרתו התחייבו למכור לסורוקין את הזכויות בבניין.
הטעמים שהביאו להתקשרות בהסכם עם סורקין שנויות במחלוקת, כאשר לטענת המבקשים נובע הדבר מכך שהמשיב לא קיים את התחייבויותיו על פי ההסכם עימו ולא שילם את התמורה במועדה ואילו לטענת המשיב, מדובר בעסקה נוגדת. הן המשיב והן סורקין נקטו בצעדים משפטיים בארה"ב, בעקבותיהם התקשרו המבקשים והמשיב בשני הסכמים במטרה ליישב את הסכסוך ביניהם. במסגרת ההסכם הראשון מבין השניים, סיכמו המבקשים והמשיב לפעול ל"סילוק" העסקה עם סורקין ולמכור את הבניין בשוק החופשי, כאשר מתוך תמורת המכירה ינוכה סכום של 500,000 דולר ארה"ב שישולם למשיב והיתרה תחולק בשווה בין הצדדים. עוד סיכמו ביניהם הצדדים כי המבקש יבקש מבית המשפט בארה"ב ליתן צו שמסדיר את זכויותיו של המשיב בבניין ואשר דוחה את טענותיה של סורקין וכי המבקש יפעל לכך שתביעותיהם של המשיב וסורקין תתבררנה בנפרד ושבית המשפט בארה"ב יאכוף את ההסכם המקורי עם המשיב.
2.
מכאן ואילך מתפצלות גרסאותיהם של הצדדים. מחד, טוענים המבקשים כי עקב היעדרותו של המשיב מן הדיונים בארה"ב לא ניתן היה להכריע לטובתו ובנסיבות אלה, לא נותר בידם אלא להסכים למכירתו של הבניין לסורקין, כאשר הדבר נעשה בהסכמת בא כוחו של המשיב בארה"ב. מאידך, טוען המשיב כי הוא פעל לאיתור רוכש פוטנציאלי לבניין לצורך הוצאתו לפועל של ההסכם עם המבקשים ואף מצא רוכש שמוכן היה לרכוש את הבניין תמורת סך של 1,100,000 דולר ארה"ב, ואולם המבקש הופיע בבית המשפט בארה"ב וביקש למכור את הנכס דווקא לסורקין, כאשר כתוצאה מכך ניתן צו לפיו עבר הבניין לבעלות סורקין. באופן זה, טוען כל צד כי הצד השני הוא שהפר את ההסכמים שנכרתו בין הצדדים.
הבוררות
3.
לאר האמור לעיל, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המבקשים, בטענה כי הפרו את ההסכמים עימו. התביעה עברה להתברר במסגרת הליך בוררות לפני השופט (בדימוס) יעקב שמעוני (להלן – הבורר ) אשר לגביו הוסכם כי יתנהל בהתאם לדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין וכי פסק הבוררות שינתן יהיה מנומק.
4.
הליך הבוררות בין הצדדים נמשך שנים רבות (לטענת המבקשים נמשך הליך זה שמונה שנים ואילו לטענת המשיב נמשך הליך זה חמש שנים), במהלכן התקיימו ישיבות בוררות רבות והעידו עדים רבים מטעם שני הצדדים.
בין היתר העיד מטעם המשיב עד בשם מייקל יודין, איש עסקים אמריקאי, אשר הגיע במיוחד מארה"ב לצורך עדותו במסגרת הליך הבוררות בין הצדדים (להלן – יודין ). במסגרת עדותו, העיד כי הסכים בלחיצת יד עם המבקש לרכוש את הבניין תמורת 1,100,000 דולר ארה"ב ואף הציע לשלם מקדמה בסך 10% מהמחיר, כאשר בסופו של יום הודיע לו המשיב כי קיימת בעיה בנוגע למכירת הבניין ולפיכך לא תצא העסקה אל הפועל. יודין, אשר לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, נחקר במסגרת חקירה ראשית, נגדית וחוזרת, במהלכן נשאל שאלות רבות על ידי הצדדים ועל ידי הבורר עצמו.
5.
ביום 1.9.2008 נתן הבורר את פסק הבוררות. פסק הבוררות השתרע על פני כעשרה עמודים ובמסגרתו קבע הבורר כי תכלית ההתקשרות בין הצדדים הייתה הפקת רווח ממכירתו של הבניין לצד שלישי בסכום העולה על סכום התמורה שנקבע בהסכם שבין המבקשים לסורקין, תוך חלוקת הרווח בין הצדדים וקבע כי על פי חומר הראיות שהובא בפניו לא הביא המשיב קונה כאמור לבניין כאשר אילו היה מובא קונה כאמור, סביר להניח כי המבקשים היו משתפים פעולה עם מכירת הבניין לאותו קונה. מפאת חשיבותן של קביעות אלה, אביאן כלשונן:
"התכלית של ההתקשרות בין הצדדים שבפני היתה להפיק רווח ממכירת הבניין לצד שלישי בסכום הרבה יותר גבוה מן התמורה שנקבעה בהסכם הרכישה של סורקין ולהתחלק ביניהם בהפרש.
[...]
התובע [ המשיב – י.ד. ] העיד שהיה לו מישהו שהסכים לשלם עבור הבניין מליון ומאה אלף דולר. עוד ציין בעדותו שאותו אלמוני גם צפוי לבוא לארץ ולהעיד על כך. עדות שכזו לא הובאה בפני.
אינני מקבל את גרסתו התמוהה של התובע שלפיה אותו אלמוני הסכים אפילו לתת מקדמה על חשבון הרכישה של הבניין וכי העסקה לא יצאה אל הפועל מפני שכהן דחה הצעה זו...
[...]
על פי התרשמותי, לו היה קונה שכזה, הנתבעים [ המבקשים – י.ד. ] היו משתפים פעולה במכירת הבניין אליו."
[עמודים 7-8 לפסק הבוררות]
6.
לאור האמור לעיל, קבע הבורר כי משעה שלא הובא קונה כאמור, הרי שלא היתה על המבקשים חובה להמתין עוד לקונה כזה וכי המבקשים לא הפרו את ההסכמים עם המשיב כשמכרו את הבניין בסופו של יום לסורקין:
"בנסיבות אלו, שלא נמצא קונה במחיר שמותיר רווח בידי הצדדים וכוונתם היתה כפי שצויין בהסכם מיום 12 ספטמבר 2000, למכירה מידית [...] לא היתה חובה על הנתבעים להמתין עוד, כשמצד אחד לא היה כל קונה ומצד שני הנתבעת 1 היתה חשופה לבדה לתביעת סורקין."
[עמוד 9 לפסק הבוררות]
לפיכך, דחה הבורר את התביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשים בקובעו כי כל צד ישא בהוצאותיו הוא.
בקשת הביטול ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
7.
לאחר שניתן פסק הבוררות ולאור האמור בו, התברר למשיב כי עדותו של יודין כלל לא היתה לנגד עיניו של הבורר עת כתב את פסק הבוררות. לפיכך, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול פסק הבוררות (להלן – בקשת הביטול ). במסגרת בקשת הביטול טען המשיב כי מדובר במקרה קיצוני, כאשר הבורר דחה את תביעתו מן הטעם היחיד שלא הובאה עדות מסוימת, שהיא חיונית ומהותית לצורך קבלת התביעה, ואולם עדות זו דווקא הובאה בפועל ואילו הבורר לא נדרש אליה כלל ועיקר. המשיב טען כי העד ה"אלמוני" שלגביו נקבע כי לא הגיע להעיד אכן הגיע ומסר עדות קוהרנטית, סדורה ואמינה, התומכת באופן מלא בגרסתו וכי הבורר התעלם לחלוטין מעדות זו, באופן המקים את עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(2), 24(3), 24(4), 24(5), 24(7), 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות ). המשיב טען כי יישום עקרונות של תקנת הציבור, כללי הצדק הטבעי וערכי המוסר הבסיסיים על פסק הבוררות מביאים כולם למסקנה כי יש לבטלו.
8.
מנגד, התנגדו המבקשים לבקשת הביטול. בתגובה שאותה הגישו לבית המשפט המחוזי טענו הם כי בקשת הביטול מהווה, הלכה למעשה, ערעור על פסק הבוררות וכי "כל ניסיון לגרום לבית המשפט הנכבד הזה להתערב בפסק, תוך הלבשת עילות ביטול מתוך סעיף 24 לחוק... דינו לכישלון חרוץ ולהידחות על הסף". תוך ניסיון כושל "להלביש את עילות הביטול על ערעור כזה". המבקשים טענו כי הליך הבוררות היה ארוך, יסודי, מורכב ומעמיק והתנהל לפני "אדם רם מעלה", מה שמחדד את טענותיו המופרכות של המשיב וכי הבורר העניק לצדדים הרבה יותר מהזדמנות נאותה לטעון טענות, להביא ראיות ולהשמיע עדויות, דן בכל העניינים שנמסרו להכרעתו, תוך הסתמכות על מכלול הראיות, לרבות עדותו של העד יודין , והגיע לתוצאה צודקת שאינה לשביעות רצונו של המשיב. המבקשים אף ציינו בתגובתם כי:
"לגופם של דברים – נראה כי מוטב היה לתובע שלא להביא בכלל את העד הזה שללא ספק גרם לגרסה של התובע ולאמינות שלו להרבה יותר נזק מתועלת... ובגלל זה קבע כבוד הבורר בצדק רב בפסק דינו שלא היה באמת שום קונה אמיתי ובהתאם לכך לא הובאה כל עדות שכזו שמוכיחה את קיומו של הקונה."
[סעיף 17 לתגובת לבקשת הביטול].
ובהמשך:
"...ההתעניינות הלכאורית של אותו מייקל יודין בבניין רחוקה עד מאוד מלהוות הצעה רצינית וממשית לרכישת הבניין וכך התרשם גם כבוד הבורר."
[סעיף 19 לתגובת לבקשת הביטול].
עוד הוסיפו המבקשים וטענו כי תביעתו של המשיב לא נדחתה רק מן הטעם של אי העדת עד אלא עקב "נקודות תורפה" נוספות שאף צויינו בפסק הבוררות וכי לא קמה כל עילת ביטול מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות. לפיכך, ביקשו המבקשים לדחות את בקשת הביטול ולאשר את פסק הבוררות.
9.
להשלמת התמונה יצויין כי במכתב ששלח הבורר לבאי כוח הצדדים ביום 16.11.2008, כתב הוא כדלקמן:
"מצאתי לנכון להבהיר, כמפורט מטה, וזאת בהמשך למכתבו של עו"ד אמיר רוזנברג מיום 3/11/08, כי לאחר שסיימתי את ההכרעה בבוררות שבנדון יזמתי שיחה טלפונית לעו"ד רוזנברג וכן לעו"ד קדמי, ב"כ הצד שכנגד, שהעביר אלי בתאריך 30/10/08, באמצעות פקס, את הבקשה לביטול פסק הבוררות שהוגשה לבית המשפט.
בשיחות אלו, הבהרתי לכם כיצד נפלה השגגה המצערת בעניין עדותו של מר יודין שנעלמה מעיניי – בעת מתן ההכרעה – מפני שהפרטיקל המוקלד של עדותו לא נמסר לי.
הצעתי לעו"ד קדמי להסכים לביטול פסק הבוררות ולנסות למצוא דרך לתיקון השגגה.
עו"ד קדמי דחה את הצעתי והעביר אלי בתאריך 2/11/08, באמצעות פקס, העתק מתגובתו לבקשה לביטול פסק הבוררות.
עתה, העניין תלוי ועומד בבית המשפט ומובן מאליו שאין מקום שאתערב באיזה שהוא אופן בהליך."
10.
לאחר ששמע את טענות הצדדים במסגרת דיון שהתקיים לפניו, קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן) את בקשת הביטול והורה על ביטולו של פסק הבוררות. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי אם פסק הבוררות ניתן מבלי שהבורר יתייחס לעד שהופיע לפניו, גם אם מקור ההתעלמות בתקלה טכנית, הרי שנפגעה זכותו של המשיב להביא את ראיותיו ומתקיימת עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות וכי טענות המבקשים בדבר הרלוונטיות של עדותו של יודין אינן מעלות או מורידות לעניין זה שכן "צדק צריך להיעשות אך גם להיראות". כן נקבע כי מתקיימת עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין מקום להחזיר את פסק הבוררות לבורר, שכן התעלמותו של הבורר מעדותו של יודין מלמדת כי הבורר אף לא עיין בפרוטוקול הסיכומים של הצדדים. לבסוף, נקבע כי הגם שאין המדובר בהליך שיפוטי ממש, מדובר בהליך דומה, בפרט כאשר הבורר הינו שופט בדימוס, ויש לחזק את אמון הציבור בהליך הבוררות כאשר הותרת פסק בוררות שניתן ללא התייחסות לעדותו של עד תפגע באמון זה. לפיכך, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות וקבע כי הואיל והליך הבוררות התנהל במשך שמונה שנים, הוא אינו מוצא מקום להורות על מינויו של בורר חילופי.
מכאן הבקשה שלפניי.
בקשת רשות הערעור
11.
במסגרת בקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כשהורה על ביטול פסק הבוררות, שכן טעות אינה מהווה עילה לביטול פסק בוררות ועיקרון זה חל גם מקום בו התעלם בורר מראייה מסוימת או אף פסק בניגוד לראייה.
לשיטתם של המבקשים, לא מתקיימת בנסיבות העניין אף לא אחת מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות כאשר לטענתם הבורר אף לא היה מחויב לעיין בפרוטוקול עדותו של יודין או בפרוטוקול הסיכומים בעל פה עובר למתן פסק הבוררות ומשכך, אין הדבר מהווה אלא טעות, לכל היותר.
לחילופין, טוענים המבקשים כי אף אם מתקיימת אחת מעילות הביטול, הרי ששגה בית המשפט המחוזי משלא בחן האם נגרם למשיב עיוות דין על פי הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות. לטענתם, כלל לא נגרם למשיב עיוות דין שכזה שכן עדותו של יודין, המהווה הרחבת חזית שאליה התנגדו המבקשים בזמן אמת, חסרת כל רלוונטיות להליך הבוררות ואף אם היה ניתן לה מלוא המשקל לא היה בכך כדי לשנות את תוצאתו של פסק הבוררות.
לחילופי חילופין, טוענים המבקשים כי אף אם נגרם למשיב עיוות דין, הרי שעל פי הוראת סעיף 26(ב) לחוק הבוררות היה על בית המשפט המחוזי לבחור באפשרות של החזרת פסק הבוררות לבורר לשם תיקונו, השלמתו או אף מתן פסק בוררות חדש ושגה הוא כשלא עשה כן, תוך שהתעלם ממשכו של הליך הבוררות והיקפו. לטענת המבקשים, ביטול הליך הבוררות והשבת הצדדים לנקודת ההתחלה שבה היו טרם תחילתו של הליך זה הינו סעד בלתי מידתי המנוגד לעקרונות היסוד של דיני הבוררות ולא היה מקום לנקוט בו בנסיבות העניין. לפיכך, מבקשים הם, מכל אחת מהסיבות המנויות לעיל, כי יבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
12.
מנגד, מתנגד המשיב לבקשת רשות הערעור. המשיב, החוזר במידה רבה על הטענות שאותן העלה לפני בית המשפט המחוזי, טוען כי הבסיס להכרעתו של הבורר הינו אי הימצאו של קונה לבניין כאשר הבורר עצמו ראה את עדותו של קונה כזה כמכרעת בתיק ואולם, בפועל הובאה עדות להימצאותו של קונה כאמור וכך, על פי הכרעת הבורר עצמו, היה בעדות זו כדי לשנות את תוצאתו של פסק הבוררות. לטענת המשיב, בהתעלמותו מעדות יודין, המלמדת על התעלמותו מסיכומי המשיב, לא איפשר הבורר למשיב הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו ובכך אף חרג מסמכותו לפעול על פי דיני הראיות וסדרי הדין והקים חשש למשוא פנים מצידו. לפיכך, שב המשיב וטוען להתקיימותה של כל אחת מבין עילות הביטול שבהן תמך את בקשת הביטול שהוגשה לבית המשפט המחוזי (ואשר פורטו לעיל) תוך שהוא מדגיש את טענתו לפיה התנהלותו של הבורר מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי ואף מקימה את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות.
לבסוף, טוען המשיב כי אין מקום להחזיר את התיק לבורר שכן נוכח חומרתו של העיוות המשפטי שנגרם והמבוכה שנוצרה אצל הבורר עת נגלה הדבר, לא יהיה באפשרותו של הבורר לשעות לטיעוניו של המשיב ומשכך, אין מקום להשיב אליו את פסק הבוררות לשם תיקונו. משכך, טוען המשיב כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ויש להותיר את פסק הבוררות כשהוא מבוטל.
דיון והכרעה
13.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. לא למותר לציין כי המבקשים ביקשו כי תינתן להם רשות להשיב לתגובת המשיב ואולם לא מצאתי לנכון להעניק רשות כאמור בנסיבות העניין.
14.
ראשית, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בנסיבות העניין מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת עובדתית בדבר התעלמותו של הבורר מעדותו של יודין, בין אם משום שלא הובא בפני הבורר פרוטוקול העדות המוקלד, בין אם משום שהבורר לא עיין בפרוטוקול של סיכומי הצדדים ובין אם מסיבה אחרת. הבורר הודה כי התעלם מעדות זו באופן מפורש במסגרת מכתבו לבאי כוח הצדדים מיום 16.11.2008, אשר נוסחו המלא צוטט לעיל. בית משפט זה פסק בעבר כי פגיעה בכללי הצדק הטבעי, הבאה לידי ביטוי באי-מתן הזדמנות לטעון, צריכה להיות פגיעה מהותית ולא פגיעה פורמלית [ראו: רע"א 6130/98 חברה קבלנית לבנין נ' ר.א.מ. מהנדסים
קבלנים בע"מ (לא פורסמה, 5.1.99)] וסבורני כי הפגיעה במקרה שלפניי היא כה מהותית, עד כי ניתן לומר שמתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4). פסק הבוררות ניתן למעלה משנה לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה לפני הבורר ולאחר שהעד יודין העיד לפני הבורר. בנסיבות אלה, הגם שלכאורה ניתנה למשיב הזדמנות להציג את ראיותיו ולהשמיע את טענותיו, הרי שבפועל התעלם הבורר מעדות זו ומהטענות שנגעו לה ובנסיבות אלה, סבורני כי אירעה פגיעה מהותית וחמורה בכללי הצדק הטבעי, שבאה לידי ביטוי בהתעלמות מראיות שהביא המשיב.
15.
משהגעתי למסקנה כי מתקיימת עילת הביטול האמורה, איני מוצא עוד צורך לדון בהתקיימותן של עילות הביטול האחרות להן טוען המשיב. עם זאת, מוצא אני לנכון להעיר, כפי שכבר ציינתי בעבר, כי משעה שיש בנמצא עילת ביטול המתאימה למערכת נסיבות מסוימת, מוטב כי לא יעשה שימוש בעילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, שנועדה לאותם מקרים בהם חש בית המשפט כי נגרם אי צדק ואין בנמצא עילה ספציפית אחרת היכולה לשמש לביטולו של פסק הבוררות [ראו: רע"א 1006/07 עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ ואח' נ' קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ (לא פורסמה, 7.2.2008)].
16.
שנית, סבורני כי עיוות הדין שנגרם למשיב בנסיבות העניין הוא משווע. חשיבות עדותו של יודין, הרלוונטיות שלה, מרכזיותה וחיוניותה עולות באופן ברור ומפורש מפסק הבוררות. הבורר קבע מפורשות כי אילו נמצא באופק צד שלישי אשר היה מוכן לרכוש את הבניין, באופן שהיה מאפשר לצדדים לקיים את ההסכמים השונים שבהם התקשרו, כי אז היה על הצדדים למכור את הבניין לאותו צד שלישי, כמוסכם. ואולם, משלא נמצא קונה כאמור, לכאורה, לא ניתן היה להוציא את ההסכמות בין הצדדים לפועל. למקרא פסק הבוררות עולה כי מסקנתו של הבורר בדבר אי הימצאותו של קונה לבניין היוותה את העוגן לפסיקתו כולה, כאשר "נקודות תורפה" אחרות בהתנהלותו של המשיב הינן משניות בלבד למסקנה זו. ודוק – אין בדברים אלו כדי לקבוע מסמרות בשאלה האם היה מקום לקבל את עדותו של יודין אם לאו, האם היה מקום להעניק לה את המשקל שמבקש להעניק לה המשיב והאם היה בעדות זו לבדה כדי לשנות את תוצאתו של פסק הבוררות. ואולם, משעה שהגעתי לכלל מסקנה כי עדות זו הייתה רלוונטית לדיון והכרעה בטענה שהיא בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים, המסקנה המתחייבת ממנה היא כי התעלמות מעדותו של יודין גרמה למשיב לעיוות דין ממשי.
17.
לבסוף, סבורני כי לא היה מקום בנסיבות העניין להחזיר את פסק הבוררות לבורר לשם תיקונו או השלמתו וכי הסעד המתאים הוא ביטולו של פסק הבוררות בשלמותו. אכן, משמעות הדבר הינה כי הליך בוררות שנפרש על פני חמש שנים תמימות יורד, לכאורה, לטמיון ואולם – היעילות אינה מקדשת את האמצעים ולא יעלה על הדעת כי פסק הבוררות יוחזר לבורר אך ורק על מנת שלא להשיב את הצדדים לנקודת ההתחלה בה היו טרם תחילת ההליך. לדידי, אין בשיקול היעילות כשלעצמו כדי להצדיק את השבתו של פסק הבוררות לבורר באופן גורף, ויש לאזן בין השיקולים השונים בכל מקרה ומקרה ולבחון כל מקרה לגופו. במקרה שלפניי, הפגם שנפל בהליך הבוררות ועיוות הדין שנגרם כתוצאה ממנו למשיב הם חמורים וקיצוניים באופן אשר מצדיק את ביטולו של פסק הבוררות. ודוק – איני מטיל צל של ספק ביושרתו של הבורר, שאף עולה באופן ברור מן המכתב ששלח לבאי כוח הצדדים. ואולם, נוכח הפגם שנפל בהליך הבוררות, עיוות הדין שנגרם למשיב והעובדה שהמשיב – שהוא התובע בהליך הבוררות – משלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומעוניין בניהול ההליכים חדשים תחת השבת העניין לבורר לשם תיקונו של פסק הבוררות, סבורני כי אין מנוס מביטולו של פסק הבוררות.
18.
נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי התוצאה הבלתי נמנעת היא ביטולו של פסק הבוררות ואשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורכי דינו בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ניתנה היום, ל' בסיוון התשס"ט (22.6.2009).
ש ו פ ט