פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1006/07
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשים:
1. עומרי עאהד
חברה לבניין בע"מ
2. עאהד עומרי
נ ג ד
המשיבה:
קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 24.12.06 בה"פ
254/06 שניתן על ידי כבוד השופט א' אברהם
בשם המבקשים: עו"ד מ' לאליאן
החלטה
1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות.
רקע עובדתי
2.המשיבה הינה חברה יזמית ובעלת זכויות במרכז קניות בעפולה. בדצמבר 2002 התקשרה המשיבה בהסכם עם המבקשת 1 (להלן: המבקשת ), חברה קבלנית לעבודות בניין שהמבקש 2 הוא בעליה, לצורך הקמת מיזם בנייה בנכס. הסכם זה לא קויים, ובעקבותיו חתמו הצדדים על שני הסכמים נוספים, האחד ביוני 2003 והשני בפברואר 2004. גם הסכמים אלה לא קויימו והמשיבה ביקשה להוציא את המבקשת מהשטח על מנת להכניס קבלן אחר לשם ביצוע העבודה, אלא שבית המשפט המחוזי בנצרת נעתר לבקשת המבקשת למתן צו מניעה נגד הוצאתה מהנכס.
3.ביום 12.9.2004 נחתם הסכם רביעי בין הצדדים, הנושא את הכותרת "סיכום ישיבה מיום 12/9/04 לביצוע עבודות בניה בעמק סנטר עפולה". במסגרת הסכם זה, התחייבה המבקשת לסיים את ביצוע העבודות בלוחות זמנים מסוימים. עוד הוסכם, בסעיף 6 להסכם זה, על העברת המחלוקות בין הצדדים לבוררות, וזו לשון הסעיף (להלן: תניית הבוררות ):
"הצדדים מסכימים לאור המחלוקות החוזרות ונשנות ביניהם כי יפעלו למנות בורר מוסכם תוך שבוע ימים מיום החתימה על מסמך זה. פסיקתו של הבורר תהיה גם לגבי מבנים 1, 2 ו-12 לרבות לגבי המחיר . פסיקתו של הבורר תהיה סופית ומכרעת והצדדים מתחייבים לחתום על הסכם הבוררות. הבורר יסיים את הליך הבוררות תוך 60 יום." [המלים המודגשות הוספו בכתב יד על גבי ההסכם - י.ד.]
4.מכיוון שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה באשר לזהות הבורר, מונה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא נ' ממן), ביום 9.11.2004, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב כבורר בין הצדדים (להלן: הבורר ). בישיבת הבוררות הראשונה, שהתקיימה ביום 17.11.2004, הסכימו הצדדים כי "על בוררות זו יחול חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, לרבות התוספת לחוק."
5.המבקשים והמשיבה הגישו תביעות הדדיות לבורר. המשיבה טענה כלפי המבקשת כי האחרונה הפרה את כל ההסכמים עליהם חתמה, בכך שלא עמדה במועדים שנקבעו להשלמת העבודה, לא עמדה בהתחייבויותיה, לא עמדה בסטנדרטים של עבודה ראויה, גרמה לליקויי בנייה בפרויקט ועוד. תביעת המשיבה נגד המבקשים עמדה על סך של 6,089,000 ₪ ועוד 820,000 דולר ארה"ב.
המבקשים טענו כלפי המבקשת כי נגרמו להם נזקים עקב התמשכות העבודה בפרויקט, שלא באשמתם, בגין עליות מחירים משמעותיות, בעיקר של ברזל, ואי עדכונן על ידי המשיבה במסגרת התמורה על פי ההסכם, אי תשלום חשבונות במועד, ביצוע עבודות חריגות מעבר למה שסוכם בהסכמים ועוד. תביעת המבקשים נגד המשיבה עמדה על סך של 47,796,269 ₪. עוד טענו המבקשים כנגד תקפות ההסכמים השונים שנחתמו בין הצדדים, שכן לטענתם ההסכמים לא נחתמו מתוך רצון חופשי והסכמה הדדית.
6.ביום 28.5.2006 נתן הבורר את פסק הבוררות. הבורר דחה את טענת המבקשים כי ההסכמים בין הצדדים לא נחתמו מרצון חופשי והסכמה הדדית. עוד קבע הבורר כי שני הצדדים גם יחד לא מילאו אחר התחייבויותיהם השונות על פי ההסכמים שנכרתו ביניהם. כלשונו של הבורר:
"התרשמותי הברורה הינה, כי שני הצדדים גם יחד הפרו את הסיכומים וההתחייבויות ביניהם - בין בכתב ובין בע"פ - שוב ושוב. בעוד הקבלן והנתבעות [המבקשים - י.ד.]
מעכבים, לעתים תכופות, את ביצוע העבודות בפרויקט ואינם עומדים בלוחות הזמנים, הרי שהתובעת [המשיבה - י.ד.] מצידה נהגה לעכב את התשלומים המגיעים לקבלן, ולא קיימה את התחייבויותיה כלפיו במועד. מדובר, בעיני, במקרה ברור של שניים שחטאו כאחד, וקשה לקבוע מה קדם למה, דוגמת משל הביצה והתרנגולת."
יתרה מכך, הבורר קבע כי אין מי מהצדדים זכאי לפיצוי כלשהו שכן "שני הצדדים לא פעלו בתום לב במילוי הוראות ההסכמים ביניהם".
בהתייחסו לתביעה שהגישו המבקשים, קבע הבורר כי סכום הפרויקט כולו שנקבע מלכתחילה עמד על 24 מיליון ₪, מתוכם קיבלו המבקשים כ-18 מיליון ₪. עוד נקבע כי חלק מהעבודות, בשווי שנאמד בכ-4.5 מיליון ₪, כלל לא בוצע על ידי המשיבים. משכך, מתביעת המבקשים שעמדה תחילה על סך של 23.3 מיליון ₪, בשלב התצהירים תפחה ל-41.450 מיליון ₪, ובשלב הסיכומים עמדה על סך של למעלה מ-47 מיליון ₪, נותרו למעשה כמיליון וחצי שקלים. כאמור, הבורר קבע כי סכום זה אינו מגיע למבקשים בשל חוסר תום לבם בקיום חיובי ההסכם.
7.כעולה מהאמור, הבורר דחה את תביעותיהם ההדדיות של הצדדים, למעט עניין אחד, במסגרתו חייב הבורר את המשיבה לשלם למבקשים תוספת, הנובעת מן החשבון האחרון שהוגש בפרויקט, בסך 653,873 ₪.
ההליך בבית המשפט קמא
8.המבקשים הגישו לבית המשפט קמא בקשה לביטול פסק הבוררות, שנפרשה על פני לא פחות מ-73 עמודים, במסגרתה טענו לעילות מעילות שונות המצדיקות, לכאורה, את ביטול פסק הבוררות: פעולה של הבורר בחוסר סמכות או בחריגה ממנה, פגיעה בזכות הטיעון והבאת הראיות, העדר הכרעה במחלוקות שהובאו בפני הבורר, פסיקה לאחר שחלף המועד למתן הפסק, פסיקה המנוגדת לתקנת הציבור, וקיומה של העילה לפיה יש לבטל פסק בוררות מטעם שהיה בו להביא לביטול פסק דין סופי של בית משפט.
9.בית המשפט קמא דחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות, על כל ראשיה, בציינו כי שלל הטענות שטענו המבקשים אינן אלא טענות המופנות לטעויות שנפלו בפסק הבוררות והן אינן מבססות עילה לביטולו, אף שהמבקשים "ביקשו לצבוע טענות אלה להן הם טוענים ברשימת הצבעים המנויה בסעיף 24 לחוק". בית המשפט קמא פסק שאין לומר על הבורר כי לא הכריע בכל המחלוקות, רק משום שפסק הבוררות אינו מתייחס, באורח מפורש ומפורט, לכל פריט ופריט בתביעה. הבורר הכריע בסכסוך באופן ברור, ונתן את טעמיו להכרעתו, גם אם לא בא פירוט לכל אחד מהפריטים בתביעה. בית המשפט קמא ציין עוד כי אם הבורר לא פסק במחלוקת פלונית, אין לומר על מחדל נטען שכזה כי הוא בבחינת חריגה מסמכות או פעולה בהעדר סמכות.
10.בית המשפט קמא דחה אף את טענות המבקשים כי נפל פגם בכך שהבורר לא אכף על המשיבה ליתן בידיהם מסמכים שנדרשה להמציאם, ובכך נפגעה יכולתם לחקור כדבעי; כי הבורר מנע מהם לזמן עדים אותם ביקשו לזמן וכי הבורר מצא שלא למנות מומחה שייתן חוות דעתו ביחס לעבודות שעשו ולחשבון המגיע להם עבור העבודות שביצעו, וקבע כי טענות אלה אינן מבססות עילה לביטול פסק הבוררות.
11.בית המשפט קמא דחה את הטענה כי הפסק ניתן בחלוף המועד לנתינתו מאחר שהמבקשים לא שמרו לעצמם "בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו" בהתאם לסעיף 26(ג) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). עוד קבע בית המשפט קמא שלא ניתן לומר כי הבורר עשה בפסיקתו מעשה המנוגד לתקנת הציבור וכן דחה את הטענה כי קיימת עילה על פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור.
12.על החלטה זו של בית המשפט קמא הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.
טענות המבקשים
13.טענתם המרכזית של המבקשים הינה כי הבורר לא מילא את התפקיד שלשמו מונה, קרי לא הכריע לגופו של עניין בטענות המבקשים, ובפרט בטענתם העיקרית בעניין התמורה המגיעה להם בגין ביצוע העבודות. לטענת המבקשים, בקביעתו כי שני הצדדים נהגו בחוסר תום לב, פטר עצמו הבורר מהכרעה בין טענות הצדדים והתחמק מלבצע את תפקידו. לפיכך, טוענים המבקשים, התקיימה עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק הבוררות, לפיה הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו.
14.המבקשים הוסיפו וטענו כי הבורר פעל ללא סמכות כאשר סירב לדון בטענת המבקשים לקבלת התמורה שהם זכאים לקבל מבלי שנערכה על ידו בחינה ובדיקה של החשבונות מהם נגזרת התמורה שהמבקשים זכאים לקבל. דהיינו, לטענת המבקשים, דחיית התביעה על ידי הבורר מבלי לערוך בירור עובדתי מקימה עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות.
15.טענה נוספת של המבקשים היא כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם או להביא את ראיותיהם, שכן הבורר לא כפה על המשיבה גילוי מסמכים מהותיים ביותר הנוגעים ללב הסכסוך בין הצדדים; סירב להעיד עדים נוספים שעדותם היתה שופכת אור על המחלוקות בין הצדדים; ולא נתן למבקשים הזדמנות נאותה להביא ראיות. עוד טוענים המבקשים כי הבורר סירב למנות מומחה בתחום ההנדסי. כל אלה מקימים, לדעת המבקשים, עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות.
16.לבסוף טענו המבקשים כי פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור, לאור דחייתה השרירותית של תביעת המבקשים מבלי לערוך את הבדיקות הנדרשות ותוך התעלמות מחומר ראיות (עילה לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות). לטענת המבקשים, משמעות דחיית התביעה היא כי המבקשים ביצעו עבודות בסכומים של מיליוני שקלים ללא שקיבלו את התמורה הראויה, בעוד המשיבה נהנית מפירות מרכז הקניות שהקימו המבקשים, והכל בשל חוסר יכולתו של הבורר להכריע במחלוקות בין הצדדים. עוד טוענים המבקשים כי לאור כל האמור לעיל, קיימת עילה לפיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי (עילה לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות).
דיון והכרעה
17.כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו: רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000); רע"א 8595/99 מלון אורכידאה בע"מ נ' מרדכי מינוסקין (לא פורסם, 6.9.2000); רע"א 5097/06 ערוצי הזהב ושות' נ' ד.ס.ת. אחזקות בע"מ (לא פורסם, 11.7.2006)). אין המקרה שבפניי נמנה על אותם מקרים חריגים. גם לגופו של עניין, אין ממש בבקשה.
18.הטענה כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו. כאמור, טענתם המרכזית של המבקשים היא שהבורר לא הכריע בשאלת התמורה המגיעה להם בגין ביצוע העבודות עבור המשיבה. טענה זו מתבססת על דברי הבורר, לפיהם התקשה לקבוע מה קדם למה - הפרת ההסכמים על ידי המשיבה או הפרתם על ידי המבקשים. לטעמי, צדק בית המשפט קמא משדחה טענה זו של המבקשים.
19.כאמור לעיל, הסכימו הצדדים להחיל על הליך הבוררות את הוראות חוק הבוררות, לרבות התוספת לחוק. הצדדים לא התנו כי על הבורר לנמק את פסקו. עם זאת, כפי שצויין בפסק הבוררות, החליט הבורר לנמק בקצרה את הממצאים והמסקנות אליהן הגיע. בנסיבות אלה, לא היתה מוטלת על הבורר החובה להתייחס בפסק הבוררות ברחל בתך הקטנה לכל טענה וטענה שהועלתה על ידי כל אחד מהצדדים.
20 אין בידי לקבל את טענת המבקשים, כי הבורר נמנע מלהכריע במחלוקת העיקרית. נהפוך הוא, הבורר דווקא ציין במפורש כי "שני הצדדים גם יחד לא קיימו במלואן את הוראות ההסכמים השונים" וכן ציין כי "התרשמותי הברורה הינה, כי שני הצדדים גם יחד הפרו את הסיכומים וההתחייבויות ביניהם - בין בכתב ובין בע"פ - שוב ושוב." עוד ציין הבורר כי אין מגיע פיצוי למי מהצדדים בשל חוסר תום הלב בהתנהגותם במסגרת ההסכמים. משמע, הבורר דחה במפורש את שתי התביעות ההדדיות, זו של המבקשים וזו של המשיבה, בהתבסס על התרשמותו מהטענות והעדויות שהושמעו בפניו. העובדה שהבורר ציין כי "קשה לקבוע מה קדם למה" אין פירושה, לדעתי, כי לא הכריע במחלוקות בין הצדדים, אלא יש לקראה כפשוטה - לא ניתן לקבוע איזו הפרה קדמה לחברתה, האם של המבקשים או של המשיבה, אולם לאורך פסק הבוררות שזורות קביעותיו של הבורר כי שני הצדדים הפרו את התחייבויותיהם, ובכך הכריע הבורר במפורש במחלוקות שהובאו בפניו.
21.לא אחת נפסק כי אין בורר חייב לפסוק בכל טענה וטענה שבעל דין שוטח לפניו, ורשאי הוא להתייחס לטענות הצריכות הכרעה, לדעתו. במיוחד נכונים הדברים כשלא היתה מוטלת על הבורר החובה לנמק את פסקו. כך למשל נפסק מפי כבוד השופט טירקל ברע"א 1021/04 קואופרטיב מפיצי תוצרת החלב של תנובה חיפה בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצאת חקלאית בע"מ (לא פורסם, 26.10.2004):
"העיון בפסק הבוררות מראה כי הבורר הכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו, ואפילו לא דן בטענה חלופית מסוימת, אין בכך כדי להחיל על פסקו את עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק. אכן, כמו בית משפט אין בורר חייב לפסוק בכל טענה וטענה, חשובה ובלתי חשובה, עיקרית וחלופית, שבעל דין שוטח לפניו, ורשאי הוא לתת דעתו על הטענות הצריכות, לדעתו, להכרעה ולא לעמוד על האחרות."
עוד ראו לעניין זה: רע"א 233/88 שחר ושות' - חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' יונה גבאי ואח' (לא פורסם, 20.10.1988); רע"א 2040/95 קנת כהן נ' דוד זיזה ואח' (לא פורסם, 23.7.1995); רע"א 4782/00 מוחמד שוואח נ' מוניר חלבי (לא פורסם, 3.9.2000).
משקבע הבורר, באופן מפורש, כי בשל ההפרות ההדדיות של הצדדים, נדחות שתי התביעות, הרי שלא ניתן לקבוע כי אי התייחסות מפורשת של הבורר לשאלת ההתחשבנות והתמורה, שקולה כנגד אי הכרעה בשאלה שהונחה לפתחו של הבורר. כפי שצוין לעיל, הבורר אף התייחס במפורש ובמפורט לסכומים שנתבעו על ידי המבקשים, ודחה את תביעתם. אשר על כן, בצדק דחה בית המשפט קמא את הטענה כי קמה עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות.
22.המבקשים בחרו להסתמך על אותה טענה בדיוק - אי ההכרעה כביכול בשאלת התמורה - גם לעניין עילת הביטול המנויה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, כלומר הטענה כי הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות שניתנו לו על פי הסכם הבוררות. לא ניתן לקבל את הדרך בה בחרו המבקשים לעניין עילת הביטול הנ"ל.
לגישתי, יש לנקוט בפרשנות המצמצמת את עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות. לפיכך, מקום שלנסיבות מסוימות יוחדה עילת ביטול פלונית מתוך העילות שבסעיף 24 לחוק הבוררות, אין מקום לנסות ולהכניס את אותן נסיבות "בדלת האחורית" באמצעות עילת ביטול אחרת (השווה: ע"א 816/88
המועצה האזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ , פ"ד מה(3) 124, 131 (1991)). זאת ועוד, מוקשית בעיני הטענה כי הימנעות מהכרעה בסוגיה כלשהי מהווה פעולה ללא סמכות או חריגה מסמכות.
23.אשר לטענה כי התקיימה עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, קרי, לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה להביא ראיות (עדים, מסמכים וכיו"ב), הרי שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי הרושם המתקבל מעיון במסמכי הבוררות הוא שהבורר לא חסך ממי מהצדדים להביא כל ראיה שביקש ולא עצר בעדו מלטעון כל טענה שביקש לטעון (סעיף 16 לפסק הדין של בית המשפט קמא). יחד עם זאת, סבור אני כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי אם הבורר מצא שעדויות נוספות אינן עשויות לשפוך אור חדש שיסייע ביישוב הסכסוך, הרי מתן הוראה שלא להעיד עדים נוספים הינה בגדר סמכותו ושיקול דעתו (ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א 647-648 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן:
אוטולנגי )).
24.בדומה, איני רואה כל פגם בכך שהבורר נמנע, במקרה דנן, ממינוי מומחה. כפי שציין בית המשפט קמא, בורר איננו חייב למנות מומחה ולכפותו על הצדדים, אף שהדבר מצוי בגדרי סמכותו (ראו החלטתי במסגרת רע"א 9419/06 עזבון המנוח מחמוד אסעיד שנאן נ' כמאל אבו חסן (לא פורסם, 28.1.2008)). לא למותר לציין, כי במקרה דנן, עולה שדווקא הצדדים הם שלא הצליחו להגיע להסכמה באשר למינוי מומחה, ולכן, כפי שצוין בפסק הבוררות, לא מצא הבורר לנכון לכפות על הצדדים מינוי מומחה זה או אחר.
25.אשר לעילת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, כידוע, תחום פרישתה של עילה זו יכול להיות רחב למדי, ובתי המשפט משתמשים בה כדי להרחיב את תחום התערבותם כאשר הם חשים שנגרם אי צדק ואין עילה ספציפית אחרת היכולה לשמש לביטול הפסק (אוטולנגי, כרך ב 1101). אולם, איני סבור כי המקרה שבפניי הוא המקרה שבו יש צורך לעשות שימוש בעילה זו. כמו כן, לא מצאתי כי תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, קרי, לא התקיימה העילה לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות.
26.נוכח כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדחות את הבקשה למתן רשות לערער, ללא צורך בתשובת המשיבה. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובת המשיבה, איני רואה מקום לעשות צו להוצאות.
ניתנה
היום, א' באדר תשס"ח (7.2.08).
ש ו פ ט