רע"א 4665/14 דוד וייל נ. רחמים כהן עזריהו

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 36131-01-14 מיום 24.6.2014, במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הבוררות מיום 24.12.2013 (להלן: פסק הבוררות ). בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 29.7.2014 הוצאתי צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה אחרת בבקשה.

תמצית הרקע העובדתי

1.

ביום 1.11.2013 חתמו המבקש, דוד וייל (להלן: וייל ) והמשיב 1, רחמים כהן (להלן: כהן ) על זכרון דברים למכירת הדירה הרשומה על-שם שני המשיבים בחלקים שווים. בזכרון הדברים נקבע כי התמורה תשולם בשני שלבים: במעמד חתימת זכרון הדברים – 20,000 ש"ח, ואילו היתרה, בסך 1,030,000 ש"ח, תשולם במעמד מסירת החזקה והמצאת כל המסמכים הדרושים לרישום הדירה על-שם וייל. עוד נקבע בזכרון הדברים כי הצדדים מתחייבים לחתום על חוזה מפורט תוך שבעה ימים, וכי אם לא ייחתם החוזה המפורט עד המועד האמור, יהיה זכרון הדברים "חוזה בעל תוקף מחייב לכל דבר ועניין". בנוסף, בסעיף החותם את זכרון הדברים, הסכימו הצדדים כי וייל לא ירשום הערת אזהרה לטובתו על-סמך זכרון הדברים. לסעיף זה הוספו סוגריים בכתב יד והצדדים חלוקים בנוגע לפרשנותם. כמו-כן, חתימתה של המשיבה 2, אשתו של כהן, נעדרת מזכרון הדברים.

2.

לאחר חתימת זכרון הדברים מסר וייל לכהן את תמורת השלב הראשון, בסך 20,000 ש"ח, בשיק דחוי, וכבר ביום 3.11.2013 ובטרם הגיע מועד פרעון השיק, רשם הערת אזהרה לטובתו. באותם ימים, פנה כהן לוייל ודרש שיפקיד בערבות בנקאית את יתרת התמורה, שהיתה אמורה להשתלם בשלב השני. וייל סרב. מערכת היחסים שבין הצדדים עלתה על שרטון וביום 24.11.2013 הודיע כהן לוייל כי זכרון הדברים מבוטל. הצדדים פנו בהסכמה לבוררות בבית דין צדק של הרב לנדא בבני ברק (להלן: בית הדין ) על-מנת שיכריע בתביעותיהם ההדדיות, וביום 24.12.2013 ניתן פסק הבוררות אשר קבע כי מכירת הדירה לוייל מבוטלת וכי עליו למחוק את הערת האזהרה הרשומה לטובתו. בנוסף, נקבע כי "אין חיוב הוצאות מאחד לשני".

3.

וייל הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות. בבקשה נטען כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו לפני בית הדין. לטענת וייל, לא ניתנה לו הרשות להשמיע הקלטות של המשיבה 2, אשר לגישתו יש בהן הודאה כי השתכלל בין הצדדים חוזה מחייב, הגם שזכרון הדברים חסר את חתימתה. כן נטען כי פסק הבוררות לא הכריע בתביעתו לפיצויים בגין הפרת ההסכם. לגישת וייל, טענות אלה מקימות לו עילה לביטול פסק הבוררות, על-פי סעיפים 24(4) ו-(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של וייל לביטול פסק הבוררות. בית המשפט קבע כי אין בראיות שהגשתן נמנעה פוטנציאל ראייתי אשר יכול היה לשנות את פני הדברים. נקבע כי גם לו היו נשמעות הקלטות המשיבה 2, כל שניתן היה ללמוד מהן הוא כי המשיבה 2 לקחה חלק במשא ומתן שבין הצדדים, עובדה זו לא היתה שנויה במחלוקת ולכן לא היה בה כדי להשפיע על תוצאת פסק הבוררות. בנוסף, נקבע כי לא נעלמה מעיני בית הדין תביעתו של וייל לפיצוי בגין הפרת החוזה, אלא שזו נדחתה על-ידו בסעיף ד' לפסק הבוררות. לשם הנוחות להלן עיקרי פסק הבוררות הקצר:

"א.

מכירת הדירה ברח' קלישר 9 בני ברק על ידי זכרון הדברים שנחתם ביום כ"ח חשון תשע"ד מבוטלת.

ב.

על צד ב' לחתום על כל המסמכים כדי למחוק את הערת האזהרה.

ג.

הוצאות המחיקה יחולו על הצדדים.

ד.

אין חיוב הוצאות מאחד לשני."

בית המשפט קבע כי יש לפרש את סעיף ד' כדוחה את התביעה ההדדית לפיצויים. זאת, מאחר שסעיף ג' הוא שעוסק בסוגיית ההוצאות, ואין להניח כי גם סעיף ד' עוסק בסוגיה זו, בבחינת כפל מיותר. כך, ודאי כאשר נוסחו של פסק הבוררות הוא קצר ותמציתי.

תמצית נימוקי הבקשה

5.

בבקשה שלפני חוזר המבקש על עיקרי הטענות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי כל שניתן להסיק מן ההקלטה שהגשתה נמנעה, הוא בנוגע למעורבותה של המשיבה 2 במשא ומתן. לגישתו, מן ההקלטה עולה כי המשיבה 2 רואה את עצמה כמחויבת להסכם ואינה מערערת על עצם קיומו. בנוסף, המבקש טוען כי בית המשפט הפגין משוא פנים ודעה קדומה כאשר פנה לבא כוחו בשאלה "מדוע אנשים חרדיים או דתיים פונים תחילה לבית דין צדק, וכשהפסיקה לא נראית להם, מטילים דופי ברבנים?".

תמצית תגובת המשיב

6.

המשיב נמנע מלהשיב לגופן של הטענות שהועלו וטען כי בקשתו של המבקש אינה מגלה חשיבות ציבורית או משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

8.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים, המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 4265/14 אלמסי נ' שוקרון , פסקה 6

(19.8.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם]. איני סבור כי במקרה דנא מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. במקרה שלפני מדובר בטענות פרטניות שאינן חורגות מדל"ת אמותיה של המחלוקת בין וייל לבין כהן. כמו כן, לא מצאתי כי התקיים במקרה זה עיוות דין המצדיק את התערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. סבורני כי מדובר בטענות זהות לאלה שנדונו בבית המשפט המחוזי, ונדחו על-ידו. משכך, מדובר בטענות "ערעוריות" באופיין, שאינן מצדיקות כשלעצמן מתן רשות ערעור. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

9.

בבחינת למעלה מן הצורך, ולגופו של עניין, לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ברוח הפרשנות המצמצמת לעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות ככלל, וזו שבסעיף 24(4) בפרט, נקבע כי הפגיעה בזכות הטיעון עשויה להצדיק את ביטול פסק הבוררות במקרים שבהם נפגעו כללי הצדק הטבעי באופן מהותי ולא פורמאלי גרידא [ראו למשל: רע"א 7818/11 בבזדה נ' עיריית גבעת שמואל ,

פסקה 3 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (6.10.2013); רע"א 6327/12 ניב נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ , פסקה 20

(1.9.2013); רע"א 1407/09 MICHRAZ 95 REAKTY LTD נ' שרם , פסקה 14

(22.6.2009)]. בהתאם, ועל דרך הכלל, רצוי להבחין בין מקרים בהם הבורר מודע לקיומה של ראיה, אך פוסק בניגוד אליה או מתעלם ממנה, שאז הנסיבות אינן מקימות בהכרח עילה לביטול פסק הבורר, לבין מקרה שבו נשמטה הראיה מעיניו של הבורר, ומדובר בראיה משמעותית [ראו: רע"א 5546/13 אחים שגראוי ייזום ובניה בע"מ נ' ועקנין , פסקה 7 (22.8.2013) (להלן: עניין שגראוי )]. במקרה דנן, עולה מהנמקת פסק הבוררות כי הבוררים היו מודעים לקיומה של ההקלטה, גם אם לא נחשפו לתוכנה.

10.

יחד עם זאת, אכן יתכנו מקרים שבהם מניעתו של בעל דין מלהגיש ראיה, שהיא רלוונטית להליך הבוררות ויש בה לגישתו כדי לתמוך בטענותיו בנוגע למחלוקת העיקרית מושא הבוררות, עשויה להקים את עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות. זאת, מהטעם שזכותו של בעל דין להביא את ראיותיו אינה רק הזכות הפורמאלית להמציא לבורר מסמך, "אלא בראש ובראשונה הזכות המהותית של צד לבוררות כי הבורר יהיה מודע לעצם קיומה של הראיה ויבחן אותה כדבעי בטרם נתן את פסק הבוררות" [עניין שגראוי , פסקה 9]. כך, אף אם הופטר הבורר מדיני הראיות והפרוצדורה הרגילים, אין הוא משוחרר מכללי הצדק הטבעי, הדורשים "שלא תמנע מצד האפשרות להציג מסמך מהותי ולקבל התייחסות אליו מצד הבורר" [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 1029 (מהדורה רביעית, 2005). זאת, גם אם בסופו של יום יחליט הבורר לפסוק בניגוד לאותה הראיה.

11.

השאלה האם פגיעה בזכותו של בעל דין להביא ראיה או לטעון טענה מהווה פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי או שמא פגיעה פורמאלית גרידא, תלויה בנסיבות העניין ועליה להיבחן על-פי עובדות ונתוני המקרה המסוים. כך, על-מנת לבחון האם הפגיעה האמורה עשויה להקים עילה לביטול פסק הבוררות על-פי סעיף 24(4) לחוק הבוררות יכול בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את השלב בהליך הבוררות בו נתבקשה העלאת הטענה או הבאת הראיה הנוספת; האם הראיה שהגשתה התבקשה היתה דרושה להכרעה במחלוקת עליה נסב הליך הבוררות; והאם היו בידי הבורר די ראיות אחרות באותו העניין, כך שהראיה הנוספת היא בבחינת מיותר המגדיש את השאה [ראו למשל: רע"א 4924/93 בית חרושת ממור בע"מ נ' משה , פסקה 10 (9.6.1994); אוטולנגי

1035-1034].

12.

במקרה דנן מדובר בהקלטה של בעל דין הנוגעת באופן ישיר לעניין שבמחלוקת העיקרית בין הצדדים – השתכללותו של זכרון הדברים לכדי חוזה מחייב. בנסיבות אלה, שבהן נמנעה, בלא נימוק נראה לעין שבסדרי הדין, הגשתה של ראיה שהיא על-פניה רלוונטית ביותר להליך הבוררות, עשויה היתה לקום עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות. אלא שבמקרה דנן, לאחר עיון בתמליל ההקלטה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי גם לו היתה מוגשת הראיה, הרי שהיא חסרה את הפוטנציאל הראייתי בכדי לתמוך בטענתו של וייל, ולכן לא היה בה כדי לשנות את פסק הבוררות.

13.

בית המשפט המחוזי קבע, כממצא שבעובדה, כי כל שניתן למצוא בהקלטת המשיבה 2 הוא כי השתתפה במשא ומתן שבין הצדדים. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים וקיצוניים, בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על-פניהם. אינני מוצא כי מדובר באחד מאותם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון , פסקה 12

(11.4.2013); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

1108 (מהדורה 11, 2013]. מכל מקום, פסק הבוררות לא התעלם מחלקה של המשיבה 2. נהפוך הוא, בית הדין ציין כי היא "היתה מעורבת בכל המו"מ והסכימה ג"כ למכור". למרות הדברים הללו, הגיע בית הדין למסקנה כי דין זכרון הדברים להתבטל. לאותה המסקנה הגיע גם בית המשפט אשר ציין כי גם לו היתה נשמעת ההקלטה, לא היה בכך כדי לשנות את התמונה. מכאן, על-אף שהיתה עשויה לחול עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות, במקרה דנן אין לה תקומה משלא נגרם למבקש כל עיוות דין. זאת, גם בהתאם להוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, הקובע כי אף אם מתקיימת אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24, רשאי בית המשפט שלא לבטל את פסק הבוררות אם מצא שלא נגרם למבקש הביטול עיוות דין [עניין ניב , פסקה 20; רע"א 3802/11 גפן נ' "יהודה אמיתי שלהבת" סוכנות לביטוח (1991) בע"מ , פסקה 11

(20.6.2011)]. יתרה מכך, בהתאם לגישה המצמצמת את עילות הביטול, יש לפרש את הסעיף כמטיל חובה לבחון האם נגרם עיוות דין, בטרם יחליט בית המשפט על ביטול הפסק על-פי סעיף 24 לחוק הבוררות [ אוטולנגי , 1164-1165].

14.

טענה נוספת מפי המבקש היא כי בית הדין לא הכריע בטענותיו לפיצויים בגין הפרת החוזה. איני סבור כי עילת הביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות מתקיימת במקרה דנן. אין הבורר חייב לפסוק בכל טענה וטענה שבעל דין שוטח לפניו, ורשאי הוא להתייחס לטענות הצריכות הכרעה, לדעתו. הדברים נכונים במיוחד בענייננו, כאשר לא היתה מוטלת על בית הדין החובה לנמק את פסק הבוררות [השוו: רע"א 1006/07 עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ נ' קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ , פסקה 21 (7.2.2008)]. מכל מקום, משקבע בית הדין כי זכרון הדברים שבין הצדדים לא השתכלל לכדי חוזה מחייב, ממילא לא היה חוזה שניתן היה להפר. בהעדר חוזה אין הפרה ובאין הפרה התייתרה טענת המבקש לפיצויים בגינהּ.

15.

טענתו האחרונה של המבקש היא כי בית המשפט המחוזי הפגין כלפיו משוא פנים ודעה קדומה כאשר פנה לבא כוחו בשאלה "מדוע אנשים חרדיים או דתיים פונים תחילה לבית דין צדק, וכשהפסיקה לא נראית להם, מטילים דופי ברבנים?". דין טענה זו להדחות. ההלכה הפסוקה קובעת כי על-פי רוב, אין לראות באמירות בית המשפט חריצת דעה שאינה ניתנת לשינוי או שכנוע. כך, אף אם לא היתה האמירה מן המוצלחות, היא אינה עולה בדרך כלל לכדי עילת פסלות [ראו: ע"א 1548/14 בוטח נ' בנק הפועלים , פסקה 7

(7.8.2014); ע"א 8182/13 בן-עזרא נ' מבנה עופרים בע"מ , פסקה 5

(19.1.2014); יגאל מרזל פסלות שופט 190-196 (2006)]. מכל מקום, איני סבור כי התבטאותו של בית המשפט מגלה משוא פנים ודעה קדומה. מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט מיום 24.6.2014 עולה כי שאלת בית המשפט, אשר הופנתה לבא כח המבקש, עקבה למספר שאלות נוספות שהמשותף לכולן הוא שימת הדגש על צמצום עילות ביטול פסק הבוררות. יחד עם זאת, יתכן כי שאלתו של בית המשפט מוטב היה שלא תישאל כלל.

16.

אשר על כן, הבקשה נדחית. כפועל יוצא, מבוטל צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 29.7.2014. לפנים משורת הדין ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, אין צו להוצאות.