רע"א 4809/15בונייך בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ. פת דב מאיר

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל ) ברע"א 62892-03-15 מיום 14.6.2015, במסגרתו נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט ע' עאסי ) בת"א 31938-08-14 מיום 19.3.2015, בגדרה נדחתה עתירת המבקשת לעיכוב הליכים על-פי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הבוררות ).

תמצית הרקע העובדתי, החלטת בית משפט השלום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.

ביום 28.6.2011 נחתם בין הצדדים הסכם מכר שבמסגרתו רכשו המשיבים

מהמבקשת דירה בישוב ביתר עילית (להלן: הסכם המכר ) . ביום 21.8.2014 הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום כנגד המבקשת, במסגרתה עתרו לסעדים כספים בגין ליקויי בניה נטענים שונים, וכן בגין אי-השבת כספי נאמנות ואיחור במסירת הדירה לידיהם. בתגובה, עתרה המבקשת לעיכוב ההליך וטענה כי סעיף 17 להסכם המכר קובע תניית בוררות בין הצדדים, לפיה כל חילוקי הדעות בין הצדדים בקשר עם הסכם המכר יובאו "אך ורק להכרעתו של בית דין רבני , או כל מי שימונה על ידו ("הבורר").. למעט האמור בסעיף 13 ובפרט סעיף 13.2.4, לגביהם תהיה סמכות לבית המשפט המוסמך בירושלים ... הכרעתו של הבורר תהא סופית ומחייבת. הבורר יהיה חייב לדון ולהחליט במחלוקת על פי הוראות הסכם זה. הבורר יהא חייב לדון לפי דין תורה, לדין ולא לפשר ..." [ההדגשות הוספו – י.ד.].

2.

ביום 19.3.2015 דחה בית משפט השלום את בקשת המשיבים וקבע כי בית הדין הרבני, אליו הפנו הצדדים את בירור המחלוקת, אינו מוסמך לשמש כבורר במקרה דנן, שאיננו בתחום סמכותו העניינית. ממילא, כך נקבע, סעיף 17.1 להסכם המכר מסייג את תניית הבוררות, וקובע כי היא לא תחול על סעיף 13 להסכם המכר, העוסק ב"הפרות ותרופות". עוד קבע בית משפט השלום כי תניית הבוררות מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. זאת, מאחר שעל הפרותיהם הנטענות של המשיבים את הסכם המכר, ביקשה המבקשת להחיל את הדין הישראלי, בעוד שעל הפרותיה שלה כלפי המשיבים, ביקשה להחיל דין תורה ושיפוט רבני בהתאם לתניית הבוררות.

3.

בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחתה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת לפיה הביטוי "בית דין רבני" בסעיף 17 להסכם המכר יכול להתפרש הן כבית דין רבני פרטי והן כבית הדין הרבני הממלכתי. נקבע כי לשון סעיף 17 להסכם המכר היא ברורה, והמילה "פרטי" איננה נזכרת בה, לא במפורש ולא במשתמע. על-כן, כך נקבע, אין למבקשת אלא להלין על עצמה, כמנסחת הסכם שבמסגרתו יצרה נוסח עמום, ואין היא יכולה לבחור לעצמה כיום דווקא את חלופת הפרשנות הנוחה לה יותר, ודאי כאשר זו איננה עולה מלשונה של תניית הבוררות. ממילא קבע בית המשפט המחוזי כי על-פי סעיף 7א(א) לחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (להלן: חוק המכר

דירות ), אין הצדדים יכולים להתנות על הוראות החוק, אלא לטובת הקונה. בית המשפט קבע כי מאחר שטענות המשיבים כנגד המבקשת מופנות כנגד חריגות ואי-התאמות לדיני התכנון והבניה, הרי שתניית הבוררות דנן, לפיה יפסוק בית דין רבני על-פי "דין תורה, לדין ולא לפשר", איננה בת תוקף.

תמצית טענות המבקשת

4.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי יש לפרש את הסכם המכר כנגדה, והיה עליו להעדיף "פרשות מקיימת" לתניית הבוררות. לשיטתה של המבקשת, היה על בית המשפט למלא את החסר בהסכם המכר ולתקן את הפגם שנפל בתניית הבוררות, באופן שתפורש בדרך של הפניית הצדדים לבית דין רבני פרטי . זאת, שמא יתאפשר למשיבים להתנער בחוסר תום לב מתניית הבוררות. עוד מרחיבה המבקשת וטוענת כי אין כל מניעה לדון בסכסוך שבין הצדדים על-פי דין תורה. לשיטתה, אף בהנחה שלנוכח הוראות חוק המכר דירות, דין תורה אינו יכול לחול על הסכסוך שבין הצדדים , הרי שיש לפעול על-פי כלל "העפרון הכחול", ומאחר שתנאי הבוררות אינם שלובים זה בזה, יש להורות לבית הדין הרבני לפסוק בהתאם להוראות הקוגנטיות בדין הישראלי.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים .

6.

מושכלות יסוד הן כי רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן אך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מדלת אמות עניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו , פסקה 8 (23.10.2014); רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט , פסקה 7 (23.4.2013) ]. הלכה זו רלוונטית ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטה לעכב הליכים לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, שהיא החלטה הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה אלא אם נפלה בה טעות של ממש [ראו למשל: רע"א 2044/15 אור אשר בע"מ נ' מקור הברכה יזמות והשכרה בע"מ , פסקה 9 (14.4.2015); רע"א 2723/14 אבן קיסר שדות ים בע"מ נ' מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ , פסקה 8 (3.8.2014); סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א' 283, 353 (מהדורה רביעית, 2005)]. דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה דנן, מקום שמדובר הן בהחלטה בענייני בוררות, הן בהחלטה הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית והן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", רשות שאותה כידוע ממעט בית משפט זה ליתן [ראו למשל: רע"א 6736/13 פלוני נ' עיזבון פלונית ז"ל , פסקה 9 (5.11.2013)].

7.

סבורני כי המקרה דנן איננו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. טענות המבקשת אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על הנסיבות המסוימות של המקרה דנן, ובפרט, אופן ניסוחו ותוקפו של סעיף 17 להסכם המכר. המחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנותה הראויה של תניית הבוררות נעדרת אופי עקרוני והיא נוגעת ליישום הדין הקיים בנסיבות העניין. ממילא, אינני סבור כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט או כי נגרם למבקשת עיוות דין במקרה דנן. על-כן, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. למעלה מן הצורך אציין כי מקובלת עלי קביעת בית המשפט לפיה אין למבקשת אלא להלין על עצמה על ניסוחו הלאקוני והמעורפל של סעיף הבוררות בחוזה המכר. זאת, הן באשר לזהותו של בית הדין הרבני שעתיד היה להכריע במחלוקת בין הצדדים, ובמיוחד באשר להחרגת סעיף 13 להסכם המכר – העוסק בהפרות ובתרופות – מתניית הבוררות.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

כפועל יוצא נדחית גם בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר הוגשה בד בבד עם בקשת רשות הערעור.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.