רע"א 95/16 אורי גולן (גולדנצייל) נ. כהן יעקב ואח'

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 1909-01-15 והפ"ב 31822-12-14 מיום 6.12.2015, במסגרתו נדחתה בחלקה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות.

רקע עובדתי

1.

בין הצדדים התנהל הליך בוררות לפני הבורר השופט בדימוס א' שטרוזמן

(להלן: הבורר ), בגין מחלוקת על רקע מספר עסקאות מקרקעין בגרמניה. בתום הליך הבוררות הכריע הבורר כי על המבקש לפצות את המשיבים בסכום כולל של 1,412,612 אירו (להלן: פסק הבוררות ). המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשת ביטול פסק הבוררות ואילו המשיבים פנו בבקשה לאשרו.

2.

המבקש טען כי דין פסק הבוררות להתבטל מכמה טעמים. ראשית , בשל העדרו של הסכם בוררות בר תוקף, כאמור בעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). זאת, משום שלטענתו המשיבים 34-2 לא חתמו על הסכם הבוררות ולא ייפו את כוחו של המשיב 1 לייצגם בהליך הבוררות. שנית , מכוח עילת הביטול שבסעיף 24(8) לחוק הבוררות, משחלף המועד למתן פסק הבוררות. שלישית , מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, בטענה כי נמנע ממנו להביא ראיות שיכלו לתמוך בגרסתו. לדבריו, בניגוד להנחיית הבורר, נמנע המשיב 1 מלהגיש לבורר רשימת מסמכים, כאשר לטענתו שגה הבורר שלא "הסיק מכך את המסקנות המתחייבות". רביעית , מתוקפן של עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(9) ו-24(10). לטענתו, הבורר התעלם מעדות חשובה של אדם בשם אפרים לוריא (להלן: לוריא ), שכביכול הצביעה על התנהלות חמורה של המשיב 1 בפרשה. כמו כן, המבקש טען כי הבורר חייב אותו בתשלום פיצויים בגין עוגמת נפש "בסכומים בלתי מקובלים". חמישית , נוכח העובדה כי הבורר חייב את המבקש לפצות גם את מר יעקב שרייבר (להלן: שרייבר ), אביו של המשיב 33, שלדברי המבקש כלל לא היה צד לבוררות. נטען כי בעטיו של חיוב זה חרג הבורר מסמכותו, באופן שמצדיק את ביטול פסק הבוררות, לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי הסכם הבוררות היה בר תוקף. בין היתר נקבע כי הסכמי רכישה שעליהם היו חתומים המשיבים כללו תניית שיפוט, שאחת מחלופותיה היא בירור הסכסוך לפני בורר מוסכם. כן נקבע כי העובדה שהמבקש השתתף בהליך הבוררות, מונעת ממנו להעלות טענות נגד תוקפו של הסכם הבוררות במסגרת בקשה לביטול פסק הבוררות. בהמשך, דחה בית המשפט את הטענה לפיה פסק הבוררות ניתן בחלוף המועד לנתינתו. לעניין זה נקבע כי פסק הבוררות ניתן ביום 31.8.2012 וכי הוא נמסר לבעלי הדין רק בשנת 2014 כתוצאה ממחדלם לשלם את שכרו של הבורר. הוסף ונקבע, כי גם מכתב ששלח המבקש בו הודיע לכאורה על בטלות פסק הבוררות בשל חלוף הזמן, אינו עולה בגדר מתן הודעה לבורר כמשמעה בסעיף 26(ג) לחוק הבוררות, מכיוון שהוא נשלח לאחר מתן פסק הבוררות. אשר להתקיימותה של עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות; בית המשפט דחה טענה זו, בקבעו כי משלא פנה המבקש לבורר בבקשה לאכוף על המשיב 1 הגשת מסמך כזה או אחר, אין לו אלא להלין על עצמו. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המבקש בדבר התקיימותן של עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, בציינו כי מדובר בעילות השמורות למקרים חריגים בלבד. לגוף הטענות, נקבע כי הבורר לא התעלם מעדותו של לוריא, אלא קבע כי היא חסרת חשיבות. כן נקבע כי בין טענת המבקש בדבר סכום הפיצויים בהם חויב בגין "עוגמת נפש" לבין עילות הביטול, אין "ולא כלום". יצוין כי לצד דחיית הטענות השונות, קיבל בית המשפט את טענת המבקש נגד חיובו לפצות את שרייבר. נקבע כי שרייבר לא היה חלק מרשימת התובעים ומשכך הבורר לא היה מוסמך להעניק לו סעד. נוכח האמור אושר פסק הבוררות, תוך הפחתת הסכום שנפסק לזכות שרייבר.

תמצית הטענות בבקשה

4.

המבקש מפנה עיקר טענותיו נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית המשפט בקביעותיו כי המשיבים 34-2 נתנו הסכמתם להליך הבוררות; כי המבקש לא הודיע לבורר על חלוף הזמן למתן פסק הבוררות עובר לנתינתו; כי המבקש לא ביקש מהבורר להורות למשיב 1 להציג מסמכים קונקרטיים; וכי הבורר התייחס לעדותו של לוריא. בנוסף נטען, כי סכום הפיצויים שנקבע שעליו לשלם בגין עוגמת הנפש שגרם אינו סביר.

לדבריו, חלף קביעותיו העובדתיות של בית המשפט יש להעדיף את גרסתו, על בסיסה יש לקבל את טענותיו בהליך קמא, ולהורות על ביטול פסק הבוררות.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

6.

הבקשה אינה מגלה עילה שבעטיה יש ליתן רשות ערעור. הלכה היא כי רשות ערעור על פסקי דין והחלטות של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן במשורה במקרים חריגים בלבד. מדובר במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת היבט עקרוני

החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כן מדובר במקרים שבהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו: רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט , פסקה 26 (3.1.2011); כן ראו: רע"א 7777/15 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' א.א סוכנויות גז בע"מ , פסקה 8 (2.2.2016) ]. הבקשה דנא אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור כאמור. המבקש אינו מעלה כל שאלה עקרונית ואף לא עלה בידו להוכיח כי שיקולי צדק או חשש לעיוות דין מצדיקים מתן הרשות לערער. הטענות שמעלה המבקש עוסקות בעיקרן במסכת עובדות הייחודית לנסיבות המקרה הקונקרטי. כך למשל, טענת המבקש כי פסק הבוררות ניתן לאחר שחלף המועד לנתינתו, עוסקת במובהק ביישום הדין המוכר והידוע על הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן ואין בה כל היבט עקרוני. כך גם טענת המבקש בדבר היעדר הסמכות של הבורר להכריע במחלוקת שהונחה לפניו, שהרי עניינה מתמצה בבחינת השאלה העובדתית הפרטנית, אם היו המשיבים 34-2 צד להליך הבוררות, בנסיבות העניין.

7.

למעלה מן הצורך , קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי במלואן. כך למשל, נראה כי אכן המשיבים 34-2 היו צד להליך הבוררות, ובנוסף, מובן כי אין מקום להעלות טענה זו לראשונה רק בבקשה לביטול פסק הבוררות, ולאחר שהמבקש לקח חלק בכל 24 ישיבות הבוררות [השוו: רע"א 2134/08 שחר נ' יצחק , פסקה 17 (13.5.2008); כן ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל

כרך ב' 991 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)]. בנוסף, מקובל עלי כי המועד בו ניתן פסק הבוררות הוא יום 31.8.2012, וכי המבקש לא פנה טרם מועד זה לבורר בהודעה המציינת כי המועד למתן פסק הבוררות חלף, כמצוות סעיף 26(ג) לחוק הבוררות.

לא שוכנעתי כי המקרה דנן נמנה על אותם מצבים חריגים בהם קיימת הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית [ ראו :

רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו , פסקה 13 והאסמכתאות שם (23.10.2014)]

8.

נוכח כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.