רע"א 5941/16 יעקב ישורון נ. יוסף וייצמן

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) מיום 13.6.2016, שניתן במאוחד בהפ"ב 18018-01-16 והפ"ב 11208-01-16.

רקע

1.

המבקשים הם שני אחים שירשו יחד עם אח שלישי דירה בבני ברק. אח זה מכר את חלקו בדירה (7/24) למשיב ולאשתו, והדירה נרשמה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. המבקשים טענו כי יש להם זכות קדימה בדירה על פי הדין הדתי ועל כן דרשו מהמשיב להתדיין עמם בבית דין צדק המנוהל על ידי הרב נסים בן שמעון (להלן: הבורר ).

2.

לאחר מספר ישיבות שהתקיימו לפני הבורר, הוציא הלה שני פסקי דין – שתאריכיהם 28.10.2015 ו-30.11.2015 – בהם הורה, בתמצית, כי על המשיב למכור למבקשים את החלק שרכש בדירה. סמוך לאחר מכן הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לביטולם של שני פסקי הדין, לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, ה תשכ"ח-1968

(להלן: חוק הבוררות ). לטענת המשיב, הגיע לישיבות לפני הבורר אך מפאת כבודו ומעולם לא הסכים להיותו בורר שהכרעותיו מחייבות מבחינה משפטית. מנגד, הגישו המבקשים בקשה לאישורם של שני פסקי הדין.

3.

בפתח דבריו, ציין בית המשפט המחוזי כי אין חולק כי לא נערך בין הצדדים הסכם בכתב בכל הנוגע להליך הבוררות; וכי המשיב אף סירב לחתום על שטר בוררות שהוצג לו בבית הדין. משכך, יריעת המחלוקת נתחמה לשאלה האם נתן המשיב את הסמכתו המשתמעת לקיומו של הליך בוררות מחייב ועל כן הוא מנוע מלכפור בו. עוד נדרש בית המשפט לתשתית הנורמטיבית במקרה דנן: מחד, סעיף 1 לחוק הבוררות בו נקבע כי הסכם בוררות הינו "הסכם בכתב", ומאידך, הכרת הפסיקה בכך שהשימוש בכללים דיוניים – דוגמת השתק ומניעות – עשוי להגביל את העלאתן של טענות בדבר העדרו של הסכם בוררות כתוב.

4.

בית המשפט המחוזי מנה מספר תימוכין לכך שבמקרה דנן נתן המשיב את הסכמתו לקיומו של הליך בוררות מחייב, ובהם: העובדה כי הינו עורך דין, "שחזקה עליו כי יפעל ככל הנדרש להבהרתו של המצב המשפטי הנוגע למהות ההתדיינות"; והתייצבותו לישיבת המשך לפני הבורר בליוויו של עורך דין נוסף – ששימש לכאורה כבא-כוחו – כמו גם העובדה שלא חזר בישיבה זו במפורש על סירובו לבוררות. מנגד, מצא בית המשפט תימוכין לעמדתו של המשיב, לפיה לא הסכים להתדיין בהליך בוררות מחייב. בין היתר: סירובו לחתום על שטר בוררות, עליה אף הצהיר בפתח הישיבה הראשונה לפני הבורר; אישורו של הבורר – ב"הבהרה" שנתן – לסירוב זה; והעובדה כי אף אחד מתיעודי הישיבות לפני הבורר אינו מסתיים בהחלטה מסודרת המגדירה את השלב הדיוני הבא ושניתן ללמוד ממנה על מהות המסגרת הדיונית. בסיכומו של דבר, סבר בית המשפט כי אין בכוחם המצטבר של התימוכין שהביאו המבקשים על מנת "להפוך את הקערה על פיה" וללמד כי על אף סירובו המפורש של המשיב להתדיין בבוררות, ביטאו פעולותיו הסכמה מאוחרת לקיומו של הליך בוררות מחייב. על כן, ביטל בית המשפט את שני פסקי הדין מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות.

תמצית טענות המבקשים

5.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא פירש את פעולותיו של המשיב – אשר הוזמן לבוררות והגיע לישיבות לפני הבורר – כמי שהביע את הסכמתו לקיומו של הליך בוררות מחייב. בתוך כך, מפנים המבקשים לתיעודי הישיבות שנערכו; וטוענים כי בית המשפט לא ייחס חשיבות מספקת לעובדה כי המשיב שילם עבור ההליך. על כן, עותרים המבקשים כנגד ביטולם של שני פסקי הדין.

הכרעה

6.

כידוע, רשות ערעור על הכרעותיו של בית המשפט המחוזי העוסקות בבוררות תינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית חדשה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו, למשל: רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט , פסקה 26 (3.1.2011); רע"א 7777/15 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' א.א סוכנויות גז בע"מ , פסקה 8 (2.2.2016)]. הבקשה דנא אינה נמנית על אותם מקרים חריגים. המבקשים לא העלו כל שאלה עקרונית חדשה, ואף לא עלה בידם להוכיח כי שיקולי צדק או חשש לעיוות דין מצדיקים את התערבותי.

7.

הלכה פסוקה היא כי בכל הנוגע להסכמי בוררות דרישת הכתב הינה קונסטיטוטיבית, כך שהסכמה בעל פה להתדיינות לפני בורר לא תוכר כהסכמה לקיומו של הליך בוררות מחייב [ראו והשוו: ע"א 417/67 פלדמר נ' שטיין , פ"ד כב(2) 210, 215-214 (1968). וראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל

כרך א' 52-51 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי )]. לצד זאת, קבעתי בעבר כי לעתים הופעתו של בעל דין לפני בורר תמנע ממנו מלעתור לאחר מכן לביטולו של פסק הבורר – לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות – כך שלא תישמע טענתו כי כלל לא הסכים למסירת הסכסוך להכרעתו של הבורר [ראו והשוו: רע"א 9419/06 עזבון המנוח מחמוד אסעיד שנאן ז"ל נ' אבו חסן , פסקה 25 (28.1.2008); רע"א 95/16 גולן נ' כהן , פסקה 7 (10.2.2016). וראו גם: אוטולונגי

כרך ב' 991].

8.

למעלה מן הצורך, אף לגופו של עניין מקובלות עליו קביעותיו של בית המשפט המחוזי. כבית המשפט, אף אני סבור כי התימוכין לכך שהמשיב לא הסכים

להתדיין בהליך בוררות מחייב גוברים על התימוכין שהביאו המבקשים. בפרט, העובדה כי אין בנמצא הסכם בוררות בכתב; כי כבר בפתח הישיבה הראשונה לפני הבורר הצהיר המשיב כי " לא הסכמתי להגיע, הסכמתי לבוא לדין תורה כפשוטו, לא מוכן לחתום על שטר בוררות "; וכי אף הבורר עצמו כתב ב"הבהרה" מטעמו כי המשיב "לא חתם על שטר בוררות והודיע כי בא לשמוע מה ההלכה בנידון".

9.

הנה כי כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.